שוב? / הלו, פחי היקר (כינוי לאיש פח מוזיקאי נפלא, בין השאר, ישראלי, נשוי ואב לשניים שמחפש פה את עתידו ומתלבט עדיין למי להצביע). תגיד, פחי, איזו מלחמה נוחה לך כרגע? עם מי בראש ועם מי בשרוול? עם אמריקה? או רק עם החרדים בתורה?
"מדובר באיראן? שוב?" שואל פחי בתדהמה.
נו, בטח.
"אבל לא אמרו לנו שנגמר?" הוא מקשה.
זו מערכת יחסים, פחי היקר. אתה הנידון האינסופי לאיום האינסופי, והפתיחות שלנו כחברה ששואלת אותך מה נוח ומתי, זה היופי שלנו.
מה יגידו בעולם / חיינו את חיינו, פחי היקר. נלחמנו ואיבדנו. רכשנו בתים ביוון. אמרנו בזחיחות "על הזין מה יגידו עלינו בעולם", משפט משונה לעם שפותח בבוקר את הטלפון כדי לבדוק מה אמרו עליו בלילה. אז מה הם ראו עלינו שהפסיקו עד כדי כך לסבול אותנו? מה אנחנו באמת ראינו? דבר אחד בטוח, באמצע כיכר אמסטרדם בהולנד עומדים שונאינו ומטיפים ומקללים אותנו ברמות שקשה לתאר. ישראלי אמיץ אחד עובר ואומר להם: איפה הייתם ב-7 באוקטובר, יא הולנדים חארות מוגנים, ואתם עוד אלה שמסבירים לי איך להגן על הילדים שלי? אבל שם, נדמה, נשחק מעמדה של ישראל.
קראתי על אחד ישראלי, פרופסור סוציולוג שעזב את הארץ וכינה אותה אבודה סופית. זה דמה לסיפור שלאונרד כהן (עשור למותו) כתב בספרו "ספר הכמיהה":
"איש זקן מספר לחבר שלו בטלפון שהוא עומד ללכת לבית הכנסת באותו הערב.
אין שם כבר חצי מניין.
המתפללים זקנים. התפילות נאמרות עם טעויות. המקום טחוב ומלא עליבות וכאבי שרירים. זו ההרפתקה ששניהם טיפחו בה תקוות גדולות".
אנחנו נשארים בארץ, פחי, ובימים אלה עסוקים בלנסות להוריד מסכות שעטינו על עצמנו הרבה זמן. הנה ח"כ מדן, לוחם אמיץ קטוע רגליים, מפגין למען אחדות. אנשים עוברים אצלו באוהל. רעיון השלמות האחדותית מהפנט אנשים. אבל האם יש שלמות? אני לא פגשתי.
דייט ללא ווארט / "ווארט" בערוץ 13 זה ה"חתונמי" של הדתיים, שמוכיחה שלמרות הרצון הטוב אשכנזים שמשודכים לספרדיות ולהפך לא מצליחים להתחתן כי שם הדעות הקדומות עדיין קדומות ביותר.
"שמע", אמרה אוסנת. "באמת קשה למצוא גברים שווים. בשבוע שעבר ישבתי עם טיפוס אחד בדייט שעתיים. עד שהגיע החשבון ידעתי כמה עלה לו השיפוץ, למה הוא מסוכסך עם אחיו ואיזה כדור הוא לוקח לצרבת. הוא ידע עליי שאני חונה בכחול-לבן, וזה מפני שקמתי באמצע להאריך את החניה".
אולי הוא התרגש, אמרתי.
"גם אני התרגשתי. קניתי חולצה במיוחד לדייט".
דווקא החולצה נגעה לליבי. הרי צריך טיפת אומץ לקנות חולצה בשביל לפגוש אדם שעלול לבלות את הערב בלספר לך על שיפוצים.
אז מה היית רוצה שהוא ישאל?
אוסנתי חשבה לרגע. "שישאל איך זה בשבילי, כי גם אני רציתי לדעת איך זה בשבילו. דווקא היה לו חיוך שמצא חן בעיניי".
ואיך זה באמת היה בשבילך? שאלתי.
"מפחיד", אמרה. "תאר לך שבפעם הבאה יישב מולי מישהו שאני ממש ארצה. מה אז?"
שוואנץ / אתה כבר לא צריך להתלבט למי להצביע, פחי. היו כבר בחירות, אמרתי לו.
"והיה מגניב?" שאל, ושאלתו הכאילו תמימה נותרה באוויר.
וכיוון שבישיבת הוועדה המסדרת הראשונה בכנסת מישהו לא התאפק וכינה מישהי תרנגולת, הציע פחי מילה שמזמן יצאה לפנסיה – שוואנץ (Schwanz), שפירושה המילולי זנב.
רבאק, מאיפה הבאת את המילה המצחיקה הזאת?
"מהעבר", אמר פחי, "שבו השתמשו בה ככינוי גנאי לאדם טיפש, עלוב או חסר חשיבות. אפשר לומר על מישהו: הוא התחיל בתור שוואנץ קטן והיום הוא שוואנץ עם לשכה ונהג".
נאום המלך / בעניין הנאומים שעפים פה כמים, אני נזכר בסרט "נאום המלך" על המלך המגמגם. נואם טוב נקרא אורטור, והוא לא סתם אדם שיודע לדבר יפה, הוא אדם שיודע לעורר מחשבה, להצית רגש, לשכנע, להכעיס, להצחיק ולפעמים אפילו לשנות את דעתו של אדם. ומה ההבדל בין אורטור לדמגוג? דמגוג מנסה להסית, מנצל את הפחדים שלנו, את הדעות הקדומות. אנא שימו לב, יש מלא סרטים בעיר ופופקורן כמו מילים, ומה משמעותן? שהן נשפכות על רצפת הקולנוע כמים. אגב, סוף-סוף נבחר ג'יימס בונד. עבורי זה לנצח שון קונרי.
סופגניות ובוק קלאב / בין כמות הטיפוסים המעצבנים שעוברים בין הערוצים כפאנליסטים וזורקים דעות אפופות עשן, נהיו פה שני טרנדים: הסופגניות, כמובן, והשני זה הבוק קלאב, שבו קבוצת אנשים קוראת ספר ועוסקת בפרשנות עליו. הבת שלי מנהלת בוק קלאבס עם סופגנייה, כולל בזום.
בגדול, נולדנו קצת לתוך ספרים שכבר התחילו לכתוב לפנינו. אני נסעתי בנעוריי בספרים מטיבטיים ועד הרוסיים כמו טולסטוי ב"סונטת קרויצר", ובעיקר בין סופרים, כמו ז'ול ורן, קארל מאי ("יד הנפץ"), ימימה אבידר-טשרנוביץ, והוגי דעות כמו מונטיין, גורדייף, אוספנסקי, ניטשה, קירקגור, אריסטו. כשהיינו קטנים חשנו הזדהות כאילו אנחנו הגיבורים בספרים שקראנו (למשל ב"חסמבה"). אחר כך התברר שאנחנו דמויות משנה, לפעמים אפילו ניצבים, כי הכל הבטחות שלא מתקיימות.
בבוק קלאב עם הבת שלי קראו ודיברו השבוע על הספר "מִלים, איפה אתן?" זה שמו המוזר של הספר החדש של דויד גרוסמן. איך הספר מתחיל? אני שואל בתור מי שלא מסיים ספרים אבל גנוב על ההתחלות שלהם. "נער יושב על ספסל באולם צפוף והומה אדם. לידו אישה גדולה..." מקריאה לי בתי.
האיש עם ז'קט העור / פעם היה לי גיטריסט שביום חם, 40 מעלות, בפסטיבל ערד עלה לבמה בז'קט, ולשאלתי למה? ענה "This is rock ’n’ roll, baby". אבל אצל ג'נסן הואנג הז'קט זה הסטייל של הבינה. וכשהאיש עם הז'קט הודה ברומנים מחוץ לנישואים והתפטר מתפקיד מנכ"ל אנבידיה, השאלה שנותרה זה איך זה יכול להיות שמי שידע לבנות שבב קיבל אצלנו, פשוטי הדרך, גם תעודת מומחה לעתיד האנושות? בפעם הראשונה שהמחליף שלו יעלה לבמה, עוד לפני שנשמע מה יש לו להגיד על העתיד, כולנו נסתכל בדאגה חסרת מעצורים מה הוא לובש, ז'קט או ז'קטה?
הרגע המופלא הזה / אברי ושרקי, שעושים מזמן אחלה תוכנית לילית, אירחו במה שהם קוראים לו "פלוס אחד" את דניאל מורס עם תסמונת הטורט. מה שהיה פה, בשיחה המטורפת והמרגשת הזאת, יותר טעון אפילו מהשיחה עם האוטיסטים שבה השתתפתי ב"ריאיון מיוחד". דניאל מורס החכם דיבר על גדולת החיים, מלווה בחמלה לא פתטית אבל בהחלט מופתעת נוכח התסמונת הקשה ותנועותיה שנראות לפעמים כמו קללות, יריקות ומה לא. אברי, שמתמודד בגבורה חיצונית לעיני כל עם תסמונת בל (המשתפרת), ושרקי הנבון מצאו חבר לשיח כאילו מחתרתי מחוץ לקופסה היום-יומית. זה לא היה שיח הקמת ממשלה ולא שיח על הבריאות הדמוקרטית החולה. אלה היו שני מראיינים (שבדרך כלל לא נוטים לפרגן להם) שגילו פה אומץ יחד עם האומץ של דניאל מורס. אחר כך כולם הלכו לישון, עם או בלי בונדורמין. ובעיניי זה היה רגע של אחדות אמיתית, ובעיקר אנושית שכה חסרה לנו.
80 לחנן יובל / יובל הוא 50 שנה.
שני יובלות הם 100 שנה.
אבל זה לא נגמר. השבוע חגגנו לחנן יובל 80 שנה. כן ירבו. "אתה זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז". אני זוכר אותם. איזה חנן נפלא.
למה אתם מתגעגעים / "חסר קצת רגש בטור", אמר לי חבר.
עד איפה קראת? שאלתי.
"עד הסוף".
קיוויתי שיגיד עד האמצע, עוד יכולתי לטעון שהרגש מגיע בהמשך.
"על מה חשבת כשכתבת אותו?" שאל.
על אחותי.
"אז איך זה שאני קראתי על פחי ודייטים?"
שמע, אמרתי, לפעמים אני שומע משהו מצחיק ברדיו ובמשך שנייה שלמה ברור לי שאני הולך לצלצל אליה.
את המשפט הזה מחקתי. היה לי משונה שאנשים שאני לא מכיר יקראו אותו ביום שישי בבוקר. במקומו כתבתי באהבה את הברכה לחנן יובל. את זה היה לי קל לכתוב. אפילו החלטתי בשבילכם למה אתם מתגעגעים ("זוכרים את השירים").
"מה היה כל כך מצחיק ברדיו?" שאל החבר.
עזוב, צריך היה להכיר אותה, את אחותי.
"יש לי זמן", אמר.
אז סיפרתי לו על נאוה.


