בלילה שבין חמישי לשישי הקרובים, בשעה שתיים בלילה בדיוק, הזמן בישראל יקפוץ שעה אחת קדימה (אחרי שההצעה להאריך את שעון החורף נדחתה). הטקס של הדורות הקודמים להזיז את מחוגי השעון כמעט פס מהעולם. ממיר הערוצים הדיגיטלי, המחשב, הסלולרי, השעונים המתוחכמים שלנו, כולם מקבלים אות משרתי זמן ועוברים בבת אחת לשעה הנכונה. שרתי הזמן מקבלים אות מהלוויין. אבל מי מפקח שהלוויינים מדייקים ומשגרים אלינו את הזמן הנכון? מי מוודא שהזמן של ישראל מדויק? ובמילים אחרות, מי מפקח על הזמן?
ד"ר נדיה גולדובסקי היא האחראית על השעון הלאומי של ישראל. היא מנהלת את מעבדת הזמן הישראלית שפועלת בתוך המעבדה הלאומית לפיזיקה במשרד הכלכלה בירושלים. גולדובסקי, ד"ר לאלקטרוניקה קוונטית, עלתה לישראל מאוקראינה לפני 20 שנה. גם שם הייתה אחראית לזמן הלאומי של אוקראינה, כשניהלה מעבדת זמן ותדר, כך שהחליקה בקלות לתפקיד.
מעבדת הזמן של ישראל הוקמה בעקבות "חוק קביעת הזמן" משנת 1992, שקובע את היחס בין שעון גריניץ' הלונדוני לזה הישראלי ואת המעבר בין שעון קיץ לחורף. המעבר אמנם נקבע בדרג הפוליטי, אך הזמן עצמו נקבע על ידי ד"ר גולדובסקי.
אז מה בעצם את עושה במעבדה? מה זה אומר שאת קובעת את הזמן?
"אני עוקבת אחרי ארבעת השעונים האטומיים במעבדה, שנועדו למדוד זמן בדיוק מרבי. השעונים האטומיים מסוגלים להגיע לרמת דיוק של שברירי שנייה. שעון אחד לא מספיק, כי מה יקרה אם תתרחש בו תקלה? ארבעה זה הסטנדרט. את התוצאות אני משווה כל הזמן לתוצאות מדידת הזמן של מעבדות לאומיות אחרות בעולם. אני עושה חישובים לבדוק דיוק, יציבות וסטייה של הזמן בשעונים שלי ביחס לזמן העולמי".
כמה מעבדות זמן יש בעולם?
"ישנן 75 מעבדות ו־500 שעונים אטומיים שקובעים את הזמן העולמי. כמעט לכל מדינה מתקדמת יש מעבדה כזו. הגוף שמנצח על כל אותן מעבדות נקרא המכון הבינלאומי למידות ומשקלות. המעבדה הישראלית היא חברה בכירה בקביעת הזמן העולמי. אנחנו במקום ה־20 בדירוג של המעבדות".
מקום די טוב, אבל יש לאן לשאוף, לא?
"השעונים האטומיים של המעבדה טובים ומדויקים, אבל יש כבר מדויקים מהם וזה משפיע על הדירוג. אם השעונים שלנו הם בדיוק של 10 בחזקת מינוס 14 (מונה את הפמטו־שניות, מיליונית המיליארדית של שנייה), אז יש כבר שעונים של 10 בחזקת מינוס 16 למדינות חזקות כמו ארצות־הברית וגרמניה. השעון שלי במעבדה עולה 75 אלף דולר והשעון שאני רוצה עולה 300 אלף דולר, זה פי כמה?", ד"ר גולדובסקי, שרק לפני דקה מראה לי חישובים מתמטיים סבוכים במחברת שלה, מתקתקת במחשבון הסלולרי ורק אז עונה שזה עולה פי ארבעה. משעשע.
ועדיין, היא יודעת להצטיין גם כשהיא מנצחת על שעוני האטום הצנועים שלה. חלק מהתפקיד שלה, כמו של מעבדות זמן אחרות, הוא לבדוק את הדיוק בשעוני הלוויינים השונים. היא הייתה זו שעלתה על שגיאה במערכת של "גלילאו" האירופית. "לפני שנה בדיוק, גיליתי פער בין השעון שלי לשעון של הלוויין. זו הייתה סטייה בסדר גודל של מיליסקנד, שנחשבת סטייה ענקית בזמן, שגרמה אפילו שיבוש במסלול שלהם. התרעתי בפני המעבדה המרכזית והלוויינים נכנסו לשבוע של תיקונים. זה היה הרבה עבודה לתקן מערכת של 33 לוויינים שבכל אחד מהם ארבעה שעונים".
איך נופל שיבוש בזמן?
"מדובר במכשירים אלקטרוניים וכמה שהם עמידים, הם עדיין לא חסינים לגמרי בפני שגיאות. אות לווייני עובר דרך האטמוספירה ודרך קרינת שמש שעושה שיבושים באות. אלו שגיאות ברמת הננו אמנם, אבל זה מצטבר ויוצר שיבושים".
למה כל כך קריטי שהזמן יהיה כה מכוונן?
"לאדם הפרטי זה פחות משנה דקה לפה או לשם. אבל אם לא נשמור על זמן לאומי מדויק, יהיה כאוס", היא עונה במהירות. "מטוסים יתנגשו, גם רכבות. במערכת הגנה כמו כיפת ברזל החישוב מבוסס על מרחק וזמן מאוד־מאוד מדויקים. אם נשגה ברמת השניות, נשגה גם ברמת המילימטרים והמערכת לא תפגע בטיל האויב. גם גופים אזרחיים זקוקים לזמן מדויק. בבורסה ובבנקים, בכל הסכם יש חותמת עם הזמן המדויק. לפעמים, הבדל של שנייה קובע מי זוכה ומי מפסיד במכרז. גם חברת החשמל וגופי תעשייה ומדע זקוקים למדידת זמן מדויקת".
אותם גופים, אגב, פונים למעבדת הזמן עם השעונים שלהם וגולדובסקי בודקת את רמת הדיוק שלהם. על הקיר אינספור תודות מחיל האוויר, אות למעורבותה בפרויקטים שונים.
הרבה עבודה לאדם אחד, לא?
"כשהתחלתי לעבוד פה היינו שלושה או ארבעה מדענים. עם השנים הם פרשו ונשארתי לבד. כבר צריך להתחיל להיערך לפרישה שלי. בקרוב אחפש סטודנט צעיר ומוכשר לפיזיקה ואכשיר אותו לתפקיד. לא כל אחד יכול להיות אחראי על הזמן", היא מחייכת.
גולדובסקי עלתה לארץ בספטמבר 99' יחד עם בעלה, ויקטור, גם הוא ד"ר לפיזיקה שעוסק כיום בפיתוח מכשירים אופטיים בתעשיית ההייטק. הם הגיעו לכאן בעקבות בתם, אולגה, שעלתה לארץ כבר בשנת 95', כחלק מפרויקט נעל"ה. היא לא עמדה בגעגועים לבתה היחידה והודיעה לבעלה שהם עולים לארץ. בהתחלה התגוררו ברמת אביב, קרוב לאוניברסיטה, שם למדה בתם מִנהל עסקים. לאחר מכן עברו לרחובות. גולדובסקי מגיעה מדי יום בשני אוטובוסים לעבודתה בירושלים.
בגלל התחום הייחודי שבו התמחתה ההתאקלמות בארץ התרחשה בתוך זמן קצר. חודשיים מזמן עלייתה, כבר קיבלה זימון לריאיון לתפקיד. האמת היא שבעלה והיא, שני פיזיקאים מזהירים, התקבלו. אבל אז הם נדרשו להחליט ביניהם מי לוקח את התפקיד. זו הייתה היא, כיוון שזה בדיוק תחום התמחותה. "חשבתי שאגיע לארץ ואתחיל כקופאית בסופרמרקט. שזה כל מה שאני יכולה לצפות לו. כל בוקר אני אומרת תודה לאל שאני עובדת במקצוע שאני אוהבת".
גולדובסקי נולדה בזריצ'מי (אז נקרא: זריצ'בו) שבאוקראינה, כפר שכוח אל בהרים הקרפטיים שנמצא בגבול עם הונגריה. "המשפחה של אבא ברחה ממקום למקום בשואה ומצאה מקלט בכפר הזה. הנאצים לא הספיקו להגיע לשם. אני דוברת רוסית, אוקראינית, הונגרית וסלובקית".
היא גדלה בבית משכיל. "אבא שלי היה וטרינר ואח שלו עורך דין. אמא שלי למדה במכון להוראה באומן והייתה מורה בבית הספר. היא נשלחה לכפר להיות מורה וכך הכירה את אבא שלי. מאוחר יותר עברנו לצ'ופ ומשם לעיר המחוז אוז'הורוד ושם גדלנו, אחי ואני".
גולדובסקי היא כל מה שאנחנו לא חושבים על מדענים. היא מקפידה להגיע למעבדה בשמלות אלגנטיות ונעלי עקב. היא חייכנית ואפילו צחקנית, קלילה, עם קוצים בישבן. הראש מסתחרר במעקב אחריה, יושבת, קמה, עוברת בין החדרים. "בואי אחריי. אל תכתבי בת כמה אני", היא מבקשת, "אני מרגישה צעירה".
כשהיא מספרת שבכלל רצתה להופיע על במות, חלקי הפאזל מסתדרים. "הייתה לי תשוקה גדולה לאמנות. בכל הופעה בבית הספר הייתי בקדמת הבמה, אם זה לשיר, לרקוד או לשחק. אהבתי את תשומת הלב", היא נזכרת. "למדתי גם פסנתר בבית הספר למוזיקה. ההורים קנו לי פסנתר שהיה מאוד יקר כי כל כך אהבתי את זה. כשניגשתי למבחנים כדי לעשות תואר במוזיקה, ראיתי שלא קיבלתי את הציון הכי טוב. הבנתי שאני לא פסנתרנית מספיק טובה והחלטתי לפרוש. זאת הייתה טרגדיה, בכיתי יום שלם. הייתה לי אמביציה כזו שאם אני לא טובה, אז לא. החלטתי ללכת לאהבה השנייה שלי, שזה מדעים מדויקים. אמא שלי רצתה שאהיה רופאה, אבל אני לא מסוגלת לראות דם. הלכתי להירשם לאוניברסיטה המקומית כשאני מתלבטת במה לבחור, במתמטיקה או בפיזיקה".
אז איך קיבלת החלטה?
"ראיתי שני טורים של נרשמים. בתור של המתמטיקה היו חנונים כאלה. בנים עם משקפיים גדולים, עכברונים", היא מתגלגלת מצחוק. "פיזיקה הייתה אז מאוד באופנה. הייתה פריחה של הפיזיקה הקוונטית, והתור היה מלא בבחורים חתיכים, ספורטאים כאלה. ככה בחרתי. הכרתי את בעלי בלימודים. עשינו ביחד מחקרים. בדקנו התנגשות של אלקטרונים עם אטומים".
גולדובסקי סיימה דוקטורט באוניברסיטת לנינגרד באלקטרוניקה קוונטית והחלה לעבוד כאמור במעבדה, כשבמקביל היא מרצה באוניברסיטה. "המערכות והשעונים שם היו ברמה טובה מאוד. בגלל התחרות עם האמריקאים, הרוסים משקיעים הרבה בתחום".
איך התחלת לעבוד בארץ בלי לדעת עברית?
"באמת לא ידעתי מילה בעברית, אבל זה תחום שכל החומרים בו הם באנגלית, אז זו השפה שתקשרתי בה. פעם בשבוע הלכתי ללמוד באולפן. לקח לי שנתיים להשתלט על העברית. בבניין הזה יש גם את המעבדות הלאומיות לפיזיקה, לחשמל, למסה והרבה מהעובדים הגיעו מרוסיה, כך שהייתה שפה משותפת והצלחתי מהר מאוד להתערות ולהרגיש פה טוב".
עליתם אחרי גיל 40. עד כמה זה קשה להגר בגיל כזה?
"זה מאוד קשה. היה לנו כבר מעמד מקצועי טוב. עליתי כשאני פרופסורית באוניברסיטה ופתאום צריך להתחיל מחדש, להוכיח את עצמי שאני מקצועית ושזכיתי בתעודות שלי ביושר. אמא שלי ואחי נשארו שם. הבת שלי ואני הפכנו פה לקרובות במיוחד. היא גם משפחה וגם חברה".
שמחה על ההחלטה לעלות?
"מאוד. בסוף כולנו פרחנו פה. יש לי כבר נכדה ישראלית, מיה, כמעט בת עשר. אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לבית ילדותי, לכל מיני מאכלים וגם לתיאטרון רוסי משובח".
תגידי, איך זה שדווקא לך אין שעון על היד?
"יש לי מספיק שעונים על הראש. כל הזמן אני שומעת את התקתוק שמזכיר לי כמה הזמן חולף מהר. אז זה מה שחסר לי, עוד שעון".
