ביום־יום לא תמצאו גם כלב מת ‑ טוב, אולי כלב מת כן, אבל רק במקרה שמדובר בשלד מלפני 50 אלף שנה לפחות ‑ מסתובב סתם ככה במעבדה האנתרופולוגית של פרופ' ישראל הרשקוביץ בתל־אביב.
אבל עכשיו זה לא היום־יום. עכשיו מסתובבים במסדרונות האנתרופולוגיים היבשים האלה (זו לא מטפורה. הטמפרטורה קרה והאוויר יבש במכוון כדי לשמר את אוסף מאובני העצמות הענקי שמאוחסן כאן) צלם של רשת טלוויזיה סינית, צלם עיתונות לא מזוהה אחר ושתי דוברות מטעם האוניברסיטה שהולכות ובאות. הטלפונים הניידים מנגנים ללא הפוגה, ואני מתחיל לחרוד לגורל המאובן העיקרי בקומה שבאמת אכפת לי ממנו לחלוטין: הבלעדיות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אתם מתראיינים לכולם?" אני מודאג, והרשקוביץ מרגיע אותי ‑ הוא טוב בלהרגיע, הוא כמעט והשלים שני תארים בפסיכולוגיה קלינית בטרם הבין ש"הביולוגיה של האדם מעניינת אותי יותר מנפש האדם" ‑ ומבטיח ש"ראיון גדול כזה אנחנו נותנים רק לך". אפשר לקבל את זה במאובן?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הם מפורסמים עכשיו ברמה בינלאומית. "אלה 15 שניות התהילה שלנו", אומרת ד"ר רחל שריג, וכשאני מזכיר לה שההבטחה האנדי־וורהולית המקורית הייתה ל־15 דקות, היא פוטרת אותי: "במונחים שלנו, גיאולוגיים, אין הבדל".
שריג היא אישה דתייה מבני־ברק, אם לחמישה, רופאת שיניים ואורתודנטית בהכשרתה שנשאבה דרך מחילת הארנב של פרופ' הרשקוביץ, החוקר הבכיר, היישר לעולם האנתרופולוגיה הדנטלית. "אנשים לא מבינים מה יש לרופאת שיניים לחפש במערות פרהיסטוריות, אבל אני רואה את הקשר", היא אומרת.
6 צפייה בגלריה
צוות המחקר (מימין לשמאל): ד"ר יוסי זיידנר, ד"ר רחל שריג, ד"ר הילה מאי ופרופ' ישראל הרשקוביץ
(צילום: יונתן בלום)
בכל מקרה, זה עולם רחוק ככל שאפשר לדמיין מפרסום עולמי, שאליו היא מוצאת את עצמה נשאבת כרגע. הרשקוביץ מצידו עוקב באדיקות אחרי כמות האזכורים בגוגל. "אם תחפש 'נשר־רמלה' כרגע תקבל כבר 1.7 מיליון תוצאות", הוא מעדכן. "זה אומר לך משהו על המין האנושי: אנחנו נורא מתעניינים בהיסטוריה האישית שלנו ובאיך האבולוציה יצרה יצור משונה כל כך כמו האדם. אז יש עשרות מחקרים אקדמיים נפלאים שיצילו וירפאו מחלות ולא יקבלו אלפית מההד התקשורתי שמחקר כמו שלנו על מאובנים מקבל. כי בני אדם נורא קרובים אל עצמם ורוצים לדעת מאיפה הם התחילו".
עזבו מאיפה התחילו. הבשורה המרעישה שפירסמו במגזין המדעי היוקרתי Science, פרופ' הרשקוביץ והצוות האנתרופולוגי מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א – כולל שריג וד"ר הילה מאי – ולצידם (במאמר נפרד) הארכיאולוג ד"ר יוסי זיידנר מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, היא קריטית לגבי ההמשך. כי מה שהחוקרים האלה אומרים, למעשה, הוא, במילותיה של משוררת בלתי לאומית ידועה, שיש סקס אחר. וטוב שמישהו ‑ והעולם כולו ‑ יידע על זה.
כלומר, יש אדם קדמון אחר. טיפוס חדש של אדם קדום, ששרידיו התגלו בחפירת הצלה גדולה שביצע ב־2011 הצוות של ד"ר זיידנר במתחם מפעל המלט 'נשר' ליד רמלה, זמן קצר בטרם הוקמה במקום מחצבה חדשה. והאדם הקדום החדש הזה ‑ כן, אפשר לתרגם את זה לגאווה לאומית או לשקול הודעה דרמטית בפריים־טיים של שמונה בערב ‑ הוא משלנו. הוא היה כאן החל מלפני 400 אלף שנה ועד לפני, בערך, 120 אלף שנה, קוראים לו "נשר־רמלה" על שם אתר החפירות, והוא, מה שמכונה, "אוכלוסיית מקור", כלומר משמעותי לא פחות מהניאנדרתלים שאיכלסו את אירופה ומההומו־ספיינס שמזוהה עם אפריקה ‑ אולי אפילו יותר.
למעשה, טוענים החוקרים, הגילוי הזה נותן תשובה לשאלה איך, בעצם, התחדשה האוכלוסייה הניאנדרתלית באירופה שוב ושוב גם אחרי שנכחדה לכאורה בתקופות קרחוניות. התשובה? ובכן, אבותינו מדגם נשר־רמלה ‑ ישראלים צמאי חו"ל כבר אז ‑ ניצלו תקופות אקלימיות נוחות יותר, חזרו לאירופה (ולברלין בפרט, בואו נשער), ושימשו כאוכלוסיית־האם של הניאנדרתלים, שאוכלוסייתם התחדשה שוב ושוב בזכותם. כלומר בזכותנו.
וזה הולך רחוק עוד יותר. גילוי האדם מסוג נשר־רמלה נותן תשובה לשאלה איך, בעצם, לא רק לי ולכם ‑ ספיינס מתקדמים שכמותנו ‑ ישנם בגוף שלושה עד חמישה אחוזים של גנים ניאנדרתליים (כן, הבדיחות כותבות את עצמן, בבקשה תפסיקו) אלא גם שלניאנדרתלים הקדומים, שחיו לפני מאה אלף שנה ויותר, היו קצת גנים משלנו, כלומר גנים של הומו־ספיינס. "אבל אנחנו יודעים שהומו־ספיינס הגיע לאירופה רק לפני 45 אלף שנה, אז איך זה יכול להיות?" מאי מסבירה מה צריך לשאול עכשיו וגם עונה: "זה אומר שאיפשהו הניאנדרתלים וההומו־ספיינס היו צריכים להיפגש ולהזדווג. אז אנחנו טוענים שהקבוצה הזאת של נשר־רמלה, שהחל מלפני 200 אלף שנה חיה לצד ההומו־ספיינס, ותרבותית, גנטית וביולוגית הם התערבבו והזדווגו ‑ הצאצאים שלה הם ההכלאה שהיגרה לאירופה. מההכלאה הזאת התפתחו הניאנדרתלים שהיו להם גנים של הומו־ספיינס. זה נותן לנו לספר את סיפור התפתחות הניאנדרתלים בצורה הרבה יותר מלאה ממה שהיה אפשר כשחשבו שהניאנדרתלים הם רק סיפור אירופי שהתפתח באירופה".
אם לסכם בפשטות: נשר־רמלה היא תת־קבוצה אנושית חדשה, כנראה הקבוצה החסרה שאנתרופולוגים חיפשו לאורך שנים ומפענחת עבורם לא מעט תעלומות. מדובר בטיפוס אדם עם מאפיינים מורפולוגיים ברורים ונבדלים, שאותם הצליחו הרשקוביץ, שריג ומאי לבנות על פי שלושת המאובנים שהצוות של זיידנר הביא מאתר החפירות בנשר־רמלה: חתיכה מהגולגולת, לסת כמעט שלמה (אחרי שהורכבה מ־17 חתיכות שנמצאו), ושן במצב מצוין, יד ראשונה מאדם קדמון.
הלסת חסרת הסנטר מזכירה במשהו את המבנה הניאנדרתלי, אבל גם שונה ממנו. עצם הגולגולת שטוחה יחסית לגולגולת המודרנית, ומזכירה גולגולות של סוגי אדם מוקדמים יותר – בהם הומו־ארקטוס והומו־היידלברגנסיס.
"רק לפי המאפיינים המורפולוגיים האלה יכולנו להגיד מהר מאוד שזה לא הומו־ספיינס", נזכרת מאי. "אבל אם לא - מי הוא בכל זאת? איזו עוד קבוצה הסתובבה כאן? הקבוצה שהכרנו עד היום הייתה הניאנדרתלים שהגיעו מאירופה, אבל הם באו לאזור שלנו רק לפני 70 אלף שנה. כשהתחלנו לבדוק את המאובן הזה ראינו שהוא גם לא ניאנדרתל, אין לו את הצורה. אז אם זה לא הומו־ספיינס ולא ניאנדרתל הבנו שיש פה קבוצה נוספת שלא הכרנו קודם".
והרשקוביץ מחדד: "זו אוכלוסייה חסרה, ידעו שהיא צריכה להתקיים ברקורד אבל לא מצאו אותה עד היום. אנחנו מצאנו".
כמה זה חשוב? מאוד. "יש מעט מאוד מאובנים שמסוגלים לשנות פרדיגמה, ואת הסיפורים והאופן שבו אנחנו תופסים את האבולוציה של העולם", ד"ר מאי מבהירה. "נשר־רמלה הוא מהמאובנים הספורים שבאמת עושים את זה".
עכשיו הם מאפשרים לי לגעת בחתיכת הגולגולת ובלסת ההיא; אני נוגע כרגע בעצמות בנות לפחות 140 אלף שנה, והתשובה לשאלה איך זה מרגיש היא, ובכן, הרבה יותר מפחיד ממרגש. לעזאזל, בכל תסריט קומי נדוש אני מלוהק לתפקיד האידיוט שיפיל את זה לרצפה וישבור.
זה לא קורה. העצמות של נשר־רמלה חזקות. גם העצבים של הרשקוביץ והצוות, שכבר מותקפים מכל כיוון ‑ גם ברמה המקצועית. "אנחנו באים ואומרים לאנתרופולוגים האירופאים: תשמעו, בעצם הסיפור של הניאנדרתלים הוא לא סיפור אירופי אקסקלוסיבי כמו שחשבתם וטיפחתם באהבה רבה, אלא מתחיל פה, בלבנט", מסביר הרשקוביץ. "ולא רק זה, אלא שבזכות נדידות חוזרות ונשנות של נשר־רמלה לתוך אירופה בכל פעם שהאקלים איפשר, האוכלוסייה הניאנדרתלית בכלל שרדה, וכל מה שאתם כל כך גאים בו, המאובנים המיוחדים של הניאנדרתלים, זה מין כיסים קטנים של אוכלוסיות קטנות שנתקעו בתקופות הקרח ופיתחו מורפולוגיה ייחודית, אבל התרומה שלהם להבנת הסיפור האבולוציוני היא שולית, ומה שחשוב יותר זה אנחנו ‑ אוכלוסיית המקור שממנה מתפצלות אחר כך הרבה מאוד אוכלוסיות־בנות. וזה בעצם שומט את הקרקע מתחת לעבודות מחקר של הרבה מאוד אנשים, וזו מלחמת דמים".
ממש קוטלים אתכם?
"יש אנשים שמסתכלים רק על המאמר שלנו, שהוא ארבעה עמודים ‑ אבל יש לנו שם נספח של 55 עמודים מלא באיורים, בסטטיסטיקות, במודלים תלת־ממדיים ובאנליזות, שמוכיחים שאנחנו צודקים. ואנחנו אומרים לכולם: אל תתווכחו איתנו, תתווכחו עם הדאטה שאנחנו מביאים. תראו לנו מה לא נכון בזה. אבל כל עוד הוויכוח הוא אמוציונלי, זה ויכוח בין נוצרי ויהודי שכל אחד מהם אומר 'אלוהים שלי'".
מה בעצם הביג דיל? ובכן, בניסוח פשטני האדם הוא די קדמון, סביב 2.5 מיליון שנה בסביבה, ובניגוד לסיטואציה העכשווית, שבה כולנו רקמת הומו־ספיינס אחת גדולה שאבותיה יצאו מאפריקה לפני 80 אלף שנה, בעבר הרחוק יותר התקיימו על הכדור מספר צורות אדם (הומינידים) שונות פיזית ומורפולוגית. הן התפתחו באבולוציה מהירה יחסית, בעיקר לנוכח הריחוק הגיאוגרפי בין הקבוצות ותוחלת חיים שהגיעה לתקרת זכוכית של 30 שנה במקרה הטוב. "תדמיין את האבולוציה לא כמו ציר ליניארי שבו קבוצה מחליפה קבוצה, אלא כמו שיח מאוד ענף, שקבוצות חיות עליו במקביל ומפתחות תכונות פיזיות שונות", אומר זיידנר.
האדם מסוג נשר־רמלה ‑ ישראלימוס־קדומנוס, אם תעדיפו ‑ נראה, כנראה, די כמקובל אז: "הם היו כהי עור, כהי שיער, עיניים כהות, ופיזית הם היו כנראה די גדולים ומסיביים", אומרת מאי.
תוסיפו לזה שיער גוף בלתי מטופל, גולגולת שטוחה ונמוכה, מצח משוך לאחור ואפיון ספציפי של היעדר סנטר, ואתם מתרחקים עוד ועוד מרשימת היפים והנכונים הנוכחית.
איך בעצם נראים חיים בלי סנטר?
"לנו יש בליטה כזאת, גבשושית, אבל לנשר־רמלה לא הייתה, זה פשוט הלך באלכסון אחורה", מנסה שגיא לסייע לי לדמיין, רק כדי לגרום לי לתהות למה זה בכלל טוב מלכתחילה. סנטר, כלומר.
"באנתרופולוגיה הפיזית חשבו תמיד שלכל תכונה שאנחנו רואים יש איזה ערך אדפטבילי, כלומר שהיא מאפשרת לפרט אולי להעמיד יותר צאצאים מפרטים אחרים", אומר הרשקוביץ. "היום אנחנו יודעים שלחלק מהתכונות אין שום ערך אדפטבילי. הסנטר, למשל, זו תכונה מאוד מוזרה שמופיעה רק אצל האדם המודרני, וחוקרים התלבטו המון שנים בשאלה למה יש לנו את הסנטר הזה ‑ אולי זה קשור לדיבור או לבליעה ‑ ובסוף הגיעו למסקנה החביבה עליי, שזה עניין של בחירה מינית. סנטר נחוש ומודגש משדר עוצמה. אז לפעמים תכונות מתפתחות ומתקבעות במקרה".
אז אנשי נשר־רמלה לא היו מאוד מושכים.
שגיא: "בשבילך. אולי אצלם נמשכו לזה. והיו להם גם גבות כאלה גדולות, ואולי הם מצאו את זה מושך".
6 צפייה בגלריה
הדמיה סטטית של חלק מהגולגולת והלסת של טיפוס האדם מנשר רמלה
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
בנוסף לענייני הנראות, נשר־רמלה לא היה, כנראה, מבריק לחלוטין במושגים עכשוויים, אבל מתקדם דיו כדי להשתמש באש ולייצר חניתות בסיסיות לציד. "מהגולגולת שמצאנו יכולנו לקבל מידע חשוב על מבנה המוח שלהם, כי המוח וכלי הדם שנמצאים על מעטפת המוח משאירים חותם על פני השטח של עצם הגולגולת, ואנחנו יכולים בעצם לעשות אקסטרפולציה ולשחזר את מבנה המוח", הרשקוביץ מסביר. "וראינו שמבנה המוח שונה מאוד משלנו. אם אצלנו יש רשת ענפה של כלי דם שרצים לאורך החלק החיצוני של מעטפת המוח ומשאירים הטבעה מאוד ייחודית על פני השטח של העצם, בגולגולת שמצאנו הם עדיין מאוד פרימיטיביים. אצל בני אדם יש רישות עצום של כלי דם, אצלם אתה מוצא שניים, שלושה, ארבעה כלי דם עיקריים. זה גם שונה ממוח של ניאנדרתלים".
יותר או פחות טוב?
מאי: "אנחנו לא רוצים להיות שיפוטיים".
זיידנר: "מבחינת שיטות ציד, הם צדו בעלי חיים וידעו לצוד חיה מהירה בשטח פתוח, כמו צבי, באמצעות מרדף וחניתות מחודדות מעץ. הם השתמשו באש, אבל אין לנו עדויות לבנייה של מבנים, הם גרו במערות או באתרים פתוחים".
ההתקדמות המשמעותית יותר התחילה כשטיפוסים מסוג הומו־ספיינס חילחלו לאזור מאפריקה והביאו איתם שיטות סיתות באבן מתקדמות יותר, ובראשן טכניקת לוולואה, שהומצאה באפריקה לפני כ־300 אלף שנה ומאפשרת להתיז מאבן בודדה עשרות נתזים חדים בצורה מתוכננת מראש, כך שכל אחד מהם יכול לשמש כנשק קטלני. "הפריט הכי איקוני של התקופה זה חוד לוולואה, נתז עם צורה מחודדת ומתוכננת מראש ‑ ובשביל להגיע לרמה כזו של סיתות צריך להתאמן הרבה, אני עצמי לא מסוגל להגיע אליה למרות שסיתתי לא מעט", זיידנר מבהיר. "ואין לנו אלא להניח שנשר־רמלה וההומו־ספיינס למדו את זה אחד מהשני וגם לימדו, אז היחסים שלהם כנראה לא היו אלימים. ההומו־ספיינס היו יושבים ומסתתים, ונשר־רמלה ראו את זה ואמרו: וואו, זו שיטה יותר טובה, בואו נשתמש בשיטה הזאת".
למעשה, מבהיר פרופ' הרשקוביץ, טכניקות סיתות הכלים החדשות שהגיעו עם ההומו־ספיינס מאפריקה היו "כמו מישהו שבא עם מכונית לארץ חדשה שהיו בה עד אז רק עגלות. אז אוטומטית זה משנה את כל האוכלוסייה".
החל מלפני כ־200 אלף שנה, שתי האוכלוסיות התחילו להיטמע וגם להזדווג, אבל עוד קודם, חייו של נשר־רמלה לא היו בהכרח גרועים. מדובר בציידים־לקטים שנעו בקבוצות מצומצמות יחסית של 25־30 פרטים, "מעין משפחה מורחבת או כמה משפחות יחד", מתאר הרשקוביץ. "המסגרת של שבט התפתחה הרבה יותר מאוחר".
הטבע באזור באותה תקופה, מעריך זיידנר, היה ים תיכוני בערך כמו היום, רק שופע יותר צמחייה ובעלי חיים, בפרט באזור רמלה. "אנחנו יודעים שהאזור שבו חפרנו בנשר־רמלה לא היה הבית של האדם הזה, אלא מקום שאליו הוא הגיע כדי לעשות כל מיני פעילויות אחרות – בעיקר ציד של בעלי חיים, והם צדו שם כמויות אדירות, מצאנו המון עצמות של שורי בר וסוסים".
הם אכלו סוסים?
“כן. וגם שור בר של התקופה, שזה לא הפרה של היום. וחזירי בר. ומה שנורא מעניין זה שמצאנו שם המון צבים, זה בעל החיים הכי נפוץ שם. זה אומר משהו על הקבוצה, כי אם אתה בא עם המשפחה שלך למקום מסוים, הנשים והילדים הולכים ואוספים צבים ומה שיש בסביבה, והגברים הולכים וצדים. אז אחד המודלים אומר שאם אתה מוצא צבים באתר, זה אומר שהם בילו שם עם כל המשפחה, זה לא היה רק גברים שיצאו לאיזשהו מסע ציד. כל המשפחות זזו יחד".
בקיצור, האתר בנשר־רמלה מסתמן כסוג של חורשת טל קדומה, מקום טוב להגיע אליו בשבת עם הילדים ואולי לצאת עם איזה נתח עסיסי, ו"היו להם חיים נחמדים מאוד, הם לא עבדו כל כך הרבה כמונו", אומר זיידנר, בזמן ששגיא ומאי מוחות נמרצות לנוכח הקביעה.
"הם היו צריכים לצוד חיות גדולות!" מבהירה מאי, וזיידנר מתעקש: "עשו מחקר על קבוצות של ציידים־לקטים וניסו לחשב כמה שעות הם עבדו בשבוע. יצא להם שמונה שעות".
הרשקוביץ מסכם שבכל הקשור לאיכות חייו של נשר־רמלה, תלוי מאיפה מסתכלים על זה. "אם היית שואל את השאלה הזאת באמצע שנות ה־60, כל הפילוסופים וההיסטוריונים היו מספרים לך שהחיים אז היו בזבל, כי האבולוציה נתפסה כהתקדמות לא רק ביולוגית אלא גם חברתית ותרבותית. בתקופת ההיפים הייתה מהפכה חשיבתית והם ניסו לטעון שלהפך, חיי הצייד־לקט היו אידיאליים ובהרמוניה עם הטבע, ואנשים הסתובבו כל היום עירומים וצדו ושרו שירים ועישנו. אז זו שאלה יותר פוליטית־פילוסופית־חברתית".
מה שבטוח הוא שהם חיו מעט זמן.
"לבוא ולהגיד: בגלל שתוחלת החיים שלהם הייתה יותר קצרה הם חיו יותר גרוע? זה לא נכון. אתה לא יכול לשפוט את זה בפרמטרים של היום".
לכן אני תוהה איך נראה מהלך החיים הממוצע של אדם כזה.
“זה הרבה הישרדות”, אומרת מאי. “אין הרבה אינטראקציה משחקית. אתה קם בבוקר, צריך להשיג אוכל”.
הם שתו? עישנו?
מאי: "עוד לא המציאו את היין. אבל אנחנו לא יודעים איזה צמחים מיסטלו אותם".
שריג: "זה מוד הישרדותי. אתה קם בבוקר, וברגע שהשמש שוקעת יש חושך מוחלט. אין לך כלום. יש אש. ואתה לא מסתובב בחוץ, יש שם חיות טורפות, אתה צריך לשמור על עצמך".
זיידנר מתקומם: "רחלי מציירת תמונה קצת קודרת. אני לא חושב שהכל היה הישרדות, ולפחות באזור הים תיכוני שלנו, שתמיד היה פה מזון צמחי בשפע, אני חושב שהם לא היו רעבים. את רוב היום הם, כנראה, העבירו בחיפוש אחרי אוכל או בציד בעלי חיים קטנים. בשביל הילדים זה היה משחק. הם הסתובבו".
אבל הם היו חשופים למחלות.
מאי: “הטענה היא דווקא שהמעבר לחיים של יושבי קבע הביא הרבה יותר מחלות מאשר חיים של ציידים־לקטים. בגלל צפיפות האוכלוסין וסוג האוכל שאנחנו אוכלים, שהוא מאוד מעובד ושמן וחדגוני – כי אנחנו מגדלים דברים מסוימים ואוכלים רק אותם – אנחנו נוטים לבריאות כללית פחות טובה. כך שאם אתה מסתכל על התנאים הסביבתיים ויחסי הגומלין בין אדם לסביבה, הם השתנו לא בהכרח לטובתנו”.
הייתה להם בכלל שפה?
הרשקוביץ: "שפה שמורכבת מפונמות ומעיצורים ומתנועות התפתחה בתחום הזמן שבין 50 למאה אלף שנים אחורה, אז אם אנחנו מדברים כאן על לפני 130 אלף שנה, אין סוג כזה של שפה".
מאי טוענת ש"הם למדו אחד מהשני, אז הם היו חייבים לתקשר", וזיידנר מסכים ש"הם היו חייבים להעביר את הידע, אבל אפשר להראות בתנועות ידיים, לסמן, להגיד איזו מילה. אתה לא חייב לבנות משפטים מורכבים בשביל להעביר את הידע הטכנולוגי הזה".
הם האמינו במשהו? הייתה סוג של דת?
"באתרים של לפני מאה אלף שנה כבר מתחילה קבורה, כלומר שאנשים התחילו להאמין בחיים שלאחר המוות – וזו התחלה של מנהגים דתיים. אבל באתר הזה ספציפית לא מצאנו עדויות לקבורה".
אנחנו יודעים למה הם נכחדו?
"הם לא לגמרי נכחדו. גם לך יש גנים של ניאנדרתל באיזשהו אופן", מבטיחה מאי.
"וגם את הגנים שלהם יש לך", מאשש זיידנר.
6 צפייה בגלריה
ציר זמנים: טיפוס אדם "נשר רמלה" הוא מאבות הניאנדרטלים שחיו באירופה והאוכלוסיות הארכאיות באסיה
(איור: אוניברסיטת תל אביב)
גילוי האדם מסוג נשר־רמלה טורף מחדש את קלפי המשחק האבולוציוני. "ארץ ישראל תמיד הייתה צומת דרכים וכל מי שנכנס לאפריקה ויצא ממנה בשני מיליון השנים האחרונות עבר פה, זה כמו תחנה מרכזית של אוטובוסים", אומר הרשקוביץ. "אבל תאר לעצמך שאתה מגיע לתחנה המרכזית ומנסה לברר איזה אוטובוס מגיע ליעד מסוים, ואין שלטים ואין לך דרך לדעת איזה מספר קו לקחת. מה שהמחקר שלנו עשה זה שילט מחדש את התחנה המרכזית של העולם, ואוטובוסים שלא ידעת לאן הם נוסעים ולאיזו חברה הם שייכים ‑ עכשיו אתה יודע".
הסינים פירסמו כמה ימים אחריכם גילוי דומה: סוג אדם חדש שהם מכנים "איש הדרקון" שחי לפני 150 אלף שנה ליד חרבין.
"לסינים יש נטייה להגדיר כל ממצא שלהם כמין חדש", מבטלת שגיא, והרשקוביץ מחזק: "זה גילוי שאין לו קדימה ואחורה וקונטקסט ארכיאולוגי".
איך זה שפוליטיקאים מסוימים עוד לא עשו עליכם סיבוב עם "הישג ישראלי"?
"להפך, אנחנו ניסינו לנצל את הפוליטיקאים. הייתה לנו שיחה עם שרת המדע אורית פרקש־הכהן ואמרנו לה שאחד הלקחים מהסיפור הזה הוא שאם הומו־ספיינס ונשר־רמלה, שתי קבוצות כל כך שונות, הצליחו לחיות בשלום אלפי שנים יחד, אנחנו בוודאי מסוגלים למצוא את הדרך לחיות יחד עם שכנינו. היא לא השתמשה בזה, וזה בסדר".
מאי: "קיבלנו ברכות מאיילת שקד, שהעלתה פוסט תמיכה בפייסבוק".
מישהו שלח פרחים? משהו?
"לא שולחים לנו ואנחנו גם לא רוצים פרחים. שישלחו כסף למחקר הבא".
הרשת, לעומת זאת, געשה בעקבות השם הלא־מספיק־קופירייטרי שהשלושה החליטו להעניק לסוג האדם החדש, שלא לדבר על עולם האסוציאציות שנשר־רמלה כופה על הישראלי הסביר. "יורדים עלינו שאנחנו יבשים וחסרי מעוף", מקוננת שגיא, "אבל נהוג לקרוא לממצא כזה על שם המקום שבו הוא נמצא. באחת מתוכניות הרדיו אפילו קראו למאזינים להציע הצעות”.
היו הצעות טובות?
“לא. עברתי על הכל, אמרתי לעצמי שאם יהיה משהו ממש טוב אני מביאה את זה לישיבה שלנו".
מאי: "צריך לזכור שגם הניאנדרתלים קרויים על שם עמק הניאנדר בגרמניה".
תגידו, יש סיכוי להומו-משהו נוסף אי פעם או שאנחנו תקועים לתמיד עם הספיינס שאנחנו?
זיידנר: “כיום אין סיכוי שיתפתחו כמה קבוצות, כי כל קבוצות בני האדם כל הזמן בקשר. אולי אם עכשיו אוסטרליה תהיה מבודדת במשך חצי מיליון שנה יתפתח שם מין חדש”.
הרשקוביץ: “זה לא יקרה כי גם שם יש אוכלוסייה מאוד גדולה ולא מספיק הומוגנית”.
אז מה יהיה עלינו? לאן נתפתח אבולוציונית בעוד, נגיד, 20 אלף שנה?
שגיא: "20 אלף זה כלום, אבל אנחנו בתהליך אבולוציוני. הלסתות שלנו ממשיכות לעבור הקטנה – מערכת הלעיסה, שהתחילה כמשהו מסיבי וגדול עם שיניים שהיו בעצם כלי החיתוך שלנו, הולכת וקטנה, וגם הגוף כולו עובר שינויים".
מאי: "כל השלד שלנו הולך וקטן ומתעדן. העצמות שלנו דקות יותר, הרבה פחות מסיביות, וזה כי אנחנו פחות משתמשים בהן. רוב היום אנחנו יושבים, ומעט מאוד אנשים פעילים פיזית, אז אין צורך להחזיק שלד כל כך מסיבי אם אתה לא משתמש בו. קשה לדעת מה יהיה הגודל הממוצע שלנו בעוד 50 אלף שנה".
לא ניכחד קודם?
הרשקוביץ: "אני חושב שלא נהיה בעוד 50 אלף שנה. קודם כל כי צפיפות האוכלוסין מאוד גדולה וזה גורם לחיכוכים אינסופיים ולקרבות על שטחי מחיה, ובסופו של דבר יקרה פה משהו רע. אנחנו יצור עם חוקים חברתיים כתובים, נלמדים, לא חוקים טבעיים כמו אצל בעלי חיים, שמובנים לתוך הגנים. אלה חוקים שבאים לרסן אותנו ולדאוג שנתנהג יפה, אבל הכל פונקציה של שלטון מרכזי ועד כמה הוא מצליח לשמור את העניינים תחת שליטה. בסופו של דבר השליטה הזו תאבד. בטח לא תהיה השמדה טוטאלית, אבל תהיה השמדה מאוד משמעותית, ואז יתחיל סיפור חדש. פרק הזמן שההומו נמצא על כדור הארץ הוא 2.5 מיליון שנים בערך, ובמושגים גיאולוגיים זה פסיק של זמן, זה לא משמעותי. אנחנו מין מאוד צעיר בסך הכל".
אישית, מה יהיה הדבר הבא שלכם?
"אני אגיד לך בסוד: יש לנו מאובן חדש ומדהים שאנחנו עובדים עליו, ויש לנו הרבה חומר לעבודה".
מאי: "אבל ייקח לנו לפחות עוד איזה שלוש שנים".
