סביב אחד הקאמבקים האינסופיים של הזמרת שֶר – אי שם בסוף שנות ה־90, כשהיא הוציאה את שיר האוטו־טיון המרגיז והמעוות על האמונה בחיים אחרי אהבה – התחיל להתגלגל כמו שיח דרדרים טקסני ביקום של "שובר שורות" משפט שממחיש היטב את הסנטימנט הציבורי כלפיה, מין שילוב בין הערצה עזה לזלזול מוחלט לחמלה מתנשאת: "הדבר היחיד שישרוד אסון גרעיני זה שר וג'וקים". לגבי שֶר – הם צדקו. לגבי הג'וקים – תלוי את מי שואלים.
טורים נוספים במדור:
אם שואלים את אלו שמזנקים על הכיסא בצווחות של חוסר אונים בכל פעם שהם מזהים בזווית העין ג'וק, סביר להניח שהם יספרו כי התיקן הארור הוא היצור בעל כושר ההישרדות הגדול ביותר, אבל אם תשאלו את האדון הנכבד דינוקוקוס רדיודוראנס הוא יצחק לכם בפרצוף. מר רדיודוראנס הוא חיידק חמוד וחזק במיוחד שאוחז בתואר היצור בעל כושר ההישרדות המרשים ביותר. לשם ההשוואה, הוא עמיד בפני קרינה רדיואקטיבית בעוצמה הגדולה פי אלף מזו שיכולים לעמוד בפניה בני אדם. תיקנים, לעומת זאת, עמידים בפני קרינה בעוצמה הגדולה "רק" פי 25 בהשוואה לבני אדם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכל זאת, יש משהו בג'וקים, מקקים, תיקנים, היצורים המגעילים האלה, שגורם לנו לעשות להם כבוד, לחשוב שהם טיפוסים שורדים ובלתי ניתנים להכנעה. אולי בגלל שהם הקדימו ב־100 מיליון שנה את הדינוזאורים והצליחו להישאר 70 מיליון שנה אחריהם. אולי אלו שאריות פציפיסטיות מהדהדות של הקמפיין האנטי־מלחמתי משלהי שנות ה־60 שהפציר במעצמות הגדולות לא להשתמש בנשק גרעיני: "אם תפרוץ מלחמה גרעינית, מי שינצחו לא יהיו האמריקנים, הרוסים או הסינים אלא המקקים". אולי זה סתם כי כולם אוהבים את שר. ואולי זה בגלל הסלידה המיוחדת שחשה האנושות כולה כלפי ג'וקים.
השאלה היא למה אנחנו כל כך שונאים ג'וקים.
"שנאה" זו מילה גדולה וקשה מדי. אולי כדאי לעדן אותה. גם לא בטוח שהיא הסנטימנט המדויק. יכול להיות שהשאלה האמיתית היא "למה אנחנו פוחדים מג'וקים" או "למה אנחנו נגעלים מג'וקים". הדיוק הזה בין פחד וגועל הוא עניין די חשוב ברמת הבירור הביולוגי והפיזיולוגי, כי ג'וקים גורמים לפוביה מיוחדת שמדגישה בדרך כלל יותר את הגועל ופחות את הפחד. פחד וגועל הם תוצאות של שני מנגנונים שונים במוח. פחד מכין אותנו להתמודדות עם סכנות חיצוניות ומזרים את הדם לאיברים חיוניים על מנת שנוכל להתמודד איתן – להילחם או לברוח (ע"ע "למה יש לנו פרפרים בבטן"). תחושת גועל נוצרת על ידי המוח כדי שנוכל להתמודד עם סכנות פנימיות כמו זיהום, ומתאפיינת בבחילה, הזעה, סחרחורת והקאה. על פניו אין ממש קורלציה בין הרצון האינסטינקטיבי לקטלג את הג'וקים כדבר "מגעיל" ולא כדבר "מפחיד" לבין התגובה שלנו למראה ג'וק בסלון, בחדר פחי הזבל של הבניין או בתוך קרטון שנשארו בו שאריות פיצה.
המחקרים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית מלמדים כי היחס של האנושות לג'וקים נובע ממקום קדום יותר ועמוק יותר מאשר תחושת גועל. מדובר בפחד אמיתי. זה קצת מוזר, כי אנחנו מגיבים לג'וק באופן קיצוני יותר מכפי שאנחנו מגיבים ליתוש, למשל. לכאורה היינו אמורים להגיב ליתוש בבעתה, משום שהוא עלול לגרום למחלות ויראליות קטלניות כמו מלריה, קדחת דנגי או קדחת צהובה. ג'וקים, כידוע, לא מעוניינים בדם שלנו. הג'וקים האלה – ממש כמו רוב הדמויות הגבריות בסדרה "חברים" – בסך הכול רוצים את השאריות של הפיצה.
אבל מה שיפה באבולוציה זה שהיא אף פעם לא משקרת. הג'וקים משקפים פחד עתיק בקרב בני האדם מפני מזיקים שמשמידים מזון ועלולים לגרום לרעב, ומפני חוסר היגיינה שעלול לגרום למחלות. הפחד הזה הוא "הטבעה" – זיכרון שמופעל באופן כמעט אינסטינקטיבי כשהאדם פוגש ג'וק. זה נשמע כמעט רומנטי, אבל אל תתפתו עדיין לרדת מהכיסא לרצפה. יש לנו מנגנון הגנה אבולוציוני שנועד לשמור עלינו מפני יצורים ששונים מאיתנו באופן מהותי. ליונקים אנחנו יכולים להתחבר כי אנחנו מזהים בהם אלמנטים שיש גם בנו, אבל כשאנחנו עומדים בפני פרוקי רגליים כמו סרטנים, עקרבים וג'וקים, קשה לנו לאתר את המכנה המשותף בינינו לבינם.
הזיכרון התורשתי גורם לנו לפחד מאיזה זוחל ארסי שאנחנו יודעים פחות או יותר איך הוא נראה. נו, הוא זוחל, הוא מאורך, הוא צמוד לקרקע, אולי הוא מתקדם על גחונו, יש לו הרבה רגליים, הוא ניחן בצבעוניות על הפלטה הכהה, בואו נדרוך עליו. אומנם הג'וק הספציפי הזה הוא לא ארסי ואינו מאיים על חיינו, אבל הזיכרון האבולוציוני עובד שעות נוספות ומפעיל פחד ביולוגי.
בעינינו, כמעט מאז ומעולם, הג'וקים הם התגלמות פיזית של זוהמה. למרבה האירוניה, עצם הקיום שלנו הוא זה שמאפשר להם לשגשג. הסלידה מהם מתחילה כבר לפני 3,000 שנה, בימי המצרים הקדמונים שחיברו לחשים מיוחדים כדי שאל הבריאה המיתולוגי ח'נום יסלק אותם לאלתר. גם פליניוס הזקן, האריסטוקרט הרומאי שחי במאה הראשונה לספירה, הכפיש את הג'וקים והקדיש להם לא מעט מקום במסגרת הכרך האחד-עשר מתוך שלושים ושבעת הספרים שכתב בסדרת "תולדות הטבע". כבר בהתחלה זה לא ממש עבד בינינו לבינם.
אבל אנחנו לא מכירים אנשים שלא מפחדים כשאריה בא לטרוף אותם, ואנחנו כן מכירים אנשים שלא מפחדים מג'וקים. נכון, הפחד מפני ג'וקים משתנה בין בני אדם ובין מקומות בעולם. ביפן, למשל, פוחדים יותר בהשוואה להודו. זה קשור גם למידת ההיכרות שלנו עם היצור. ביפן ההיגיינית נתקלים בג'וקים לעיתים נדירות. בהודו, שיש בה לא מעט מחוזות עניים ומוזנחים, התושבים נתקלים בהם הרבה יותר, מורגלים בהם הרבה יותר – ולפיכך גם מפחדים מהם פחות.
בניגוד לסטריאוטיפ הקולנועי השוביניסטי הידוע שדאג להציב את האישה, בדרך כלל עקרת בית, על כיסא במרכז המטבח, תוך כדי שהיא צורחת בסופרן היסטרי ומחכה לגבר האמיץ שיציל אותה מפני הג'וק – לפי מחקרים שנערכו בארצות הברית, בדרך כלל אין הבדל מהותי בין המינים בכל הנוגע לפחד מפני ג'וקים, ואם יש, הוא דווקא נוטה לטובת הנשים, כלומר הגברים הם אלה שפוחדים יותר.
הסיבה העיקרית ליחס המשתנה כלפי ג'וקים היא לא אבולוציונית אלא סביבתית. מנגנון הרתיעה שלנו נוצר לא אחת בעקבות חיקוי ההורים. לפי מחקרים רבים, יש קשר הדוק בין הדברים שהפחידו והגעילו את ההורים שלנו לדברים שמפחידים ומגעילים אותנו. הדברים מתבהרים כאשר הפחד והגועל הם חדשים. במחקר דוחה במיוחד, שנערך באוניברסיטת פנסילבניה בשנת 2003, התברר כי אנשים מבוגרים לא ישתו משקה שהיה בו ג'וק גם אחרי הוצאתו מהכוס משום שהם חוששים מזיהום. הילדים, לעומת זאת, דווקא שתו מהכוס אחרי הוצאת הג'וק – מכיוון שזיהום הוא מקור פחד שהם כלל לא היו מודעים אליו עד אותו הרגע.
אין הרבה סיבות לאופטימיות. המדענים עוד היו עדינים וזהירים, אבל אנחנו כאן בשביל לומר את האמת המרה: הם כאן כדי לנצח. הם רבים יותר מאיתנו. לפי מחקר אחר של אוניברסיטת פנסילבניה, שפיתחה משום מה אובססיה לג'וקים, זוג תיקנים אומנם לא שורד לנצח אלא חי בממוצע שנה וחצי עד שנתיים וחצי, אבל הוא מסוגל להוליד עשרת אלפים צאצאים בשנה. הם מהירים יותר מאיתנו. חוץ מזה, הם כל כך מהירים שעדיין לא נולד הכפכף שיצליח להשיג אותם. כדי להבין עד כמה הג'וקים מהירים, צריך להניח רגע בצד את הנוסחה המתמטית של דרך חלקי זמן שווה מהירות. 5.4 קמ"ש לא נשמע מהיר במיוחד. באיילון צפון בארבע אחר הצהריים יש מכוניות שנוסעות מהר יותר. רק כשעוברים לחשב מרחקי גוף בשנייה אפשר להעריך את היכולות המדהימות שלהם: ג'וקים עוברים בשנייה 50 מרחקי גוף, יחס שגדול פי ארבעה מזה של הצ'יטה. במילים פשוטות: זה פחות או יותר כמו שבן אדם ירוץ במהירות של 360 קמ"ש.
הם רבים יותר, הם מהירים יותר, הם כאן כדי להישאר, הם כאן במטרה לנצח.
מצד שני, אנחנו הצלחנו להמציא את הכיסא. אולי בכל זאת יש לנו סיכוי.
