לכריסטינה קוק יש עבודה מהסוג שילדים חולמים עליו. במשימה הראשונה שלה לתחנת החלל הבינלאומית (ISS), שהחלה ב-2019, האסטרונאוטית של נאס"א שהתה בחלל במשך 328 ימים - הזמן הארוך ביותר לאישה אסטרונאוטית אי פעם. במהלך המשימה היא הדפיסה רקמות ביולוגיות בתלת-ממד, גידלה חלבונים, עבדה על ניסוי בחומר אפל, וביצעה הליכת חלל שלראשונה נעשתה בצוות של נשים בלבד.
עוד כתבות +ynet:
כעת, כחלק מהפרויקט השאפתני של סוכנות החלל לשגר שוב אנשים לירח, קוק מתכוננת להרפתקה הבאה שלה, שתחרוט את שמה בספרי ההיסטוריה. במסגרת המשימה "ארטמיס 2", המתוכננת לחודש נובמבר, קוק ושלושה אסטרונאוטים נוספים יערכו מסע של עשרה ימים להקפת הירח. עם זאת, היא כנראה לא תזכה לדרוך על פני הירח, בשל מגבלות בטיחות על משך הזמן שאסטרונאוטים יכולים לשהות בחלל. אבל היא תהפוך לאישה הראשונה שמקיפה את הירח, ותזכה להביט על הצד המרוחק והמסתורי שלו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"ארטמיס 2" יהיה הניסיון הראשון לשיגור מאויש באמצעות המשגר הכבד של מערכת SLS (מערכת השיגור לחלל) של נאס"א, עליו מותקנת החללית "אוריון", כאשר המטרה היא להיערך למשימות עתידיות של הנחתת בני אדם על הירח לראשונה מאז 1972. בריאיון, דיברה קוק על העבודה החשובה שעשתה בתחנת החלל הבינלאומית, וסיפרה מה מריחים כשנמצאים בחלל, ואיזה ספורט אפשר לעשות כשמשייטים במסלול סביב כדור הארץ באפס משקל.
איך היה לשהות בתחנת החלל הבינלאומית כל כך הרבה זמן? הרגשת לכודה לפעמים?
"היה לי מזל גדול שזכיתי לבלות כמעט 11 חודשים על סיפון תחנת החלל הבינלאומית כבר במשימת החלל הראשונה שלי. אהבתי מאוד את המשימה הארוכה. משימה טיפוסית בתחנת החלל נמשכת בסביבות שישה חודשים, וסביר שהייתי מצטערת נורא אם הייתי חייבת לחזור אחרי חצי שנה. ממש לא הייתי מוכנה לעזוב עדיין.
"לרגע לא סבלתי מ'קדחת הבקתה' [קלסטרופוביה]. למעשה, חלף די הרבה זמן עד שעלתה בי המחשבה שלא הרגשתי משב רוח על הפנים שלי כבר יובלות, ושאני מתגעגעת להרגשה. בהחלט היו ימים שבהם הייתי ניגשת לחממה הקטנטנה שלנו, שהיא בערך בגודל של זוג קופסאות נעליים, ורק מריחה את הצמחים כדי לשאוף משהו אורגני. האמת שזה מאוד עזר לי".
אף פעם לא באמת חשבתי על עניין הריח - האם לתחנת החלל יש ריח כלשהו? ריחות גוף, אולי?
"את יודעת, גם אם כן, מהר מאוד מתרגלים ומפסיקים להריח ריחות גוף. אני חושבת שכל מי שמגיע לשם בפעם הראשונה יספר שמריחים שם ריח כמו מתכתי. לפעמים אנחנו קוראים לו 'ריח חלל'. כשרכב המטען היה מגיע אלינו ועוגן, יש רגע שפותחים תחילה רק צוהר קטן בינינו, לתוך חלל שנחשף רק לריק של החלל הפתוח. ושם יש את הריח המתכתי המוזר הזה. לפעמים, ממש לפני שהיינו פותחים את הצוהר, היינו קוראים לכולם להריח. בקיצור, למרבה המזל, אנחנו לא ממש שמים לב לכל אותם ריחות גוף, אבל את הייחודיות של ריח החלל הזה אני באמת לעולם לא אשכח".
איך ההרגשה לשבור את שיא הטיסה לחלל הארוכה ביותר לנשים?
"הרבה אנשים מציינים את ההישג האישי של שבירת השיא, אבל אני אוהבת לחשוב על זה קצת אחרת. מבחינתי זהו ציון דרך חשוב כי הוא מסמל לאן הגענו, ומה חוד החנית כרגע בחקר החלל. אני מקווה שהשיא שקבעתי יישבר כמה שיותר מהר. השיא היה עבורי גם תמריץ. בימים שבהם הרגשתי שאני לא במלוא הכושר, ידעתי שאני חייבת לגייס את המקסימום ולנסות להפיק כמה שיותר מכל יום שם, כי מה שאני עושה הוא שונה מעוד משימה רגילה של תחנת החלל. זה היה אולטרה-מרתון, לא רק מרתון".
יש לכך גם חשיבות מבחינת התרומה למחקר הרפואי על האופן שבו שהייה ארוכה בחלל משפיעה על נשים, נכון?
"אני חושבת שהייתי מגדירה זאת כהשפעות ארוכות טווח על כל אדם, והעובדה שאני במקרה אישה יכולה לשפוך אור על הבדלים, אם יש כאלה. באופן כללי, כל תחום שאנו מוצאים בו הבדלים בין גברים לנשים, בין אם על הקרקע או בהסתגלות לטיסה לחלל, הוא נושא ראוי למחקר".
בגלל זה כל כך חשוב שיהיה צוות מגוון של אסטרונאוטים?
"בהחלט. הייתה החלטה משותפת לשמור על ייצוג לכל מי שעבורו אנו מממשים חלום כשאנו יוצאים למשימת חקר החלל שלנו. נאס"א קיבלה את ההחלטה הזו לפני הרבה מאוד שנים, וזו הסיבה שעכשיו יש לנו צוות אסטרונאוטים מגוון, עם ייצוג לכולם. יש שלל סיבות מדוע זה חשוב. מחקרים רבים הראו כי המשימות מוצלחות יותר כאשר הן מורכבות מקבוצה מגוונת של אנשים. לא רק שחוקרים טוב יותר ובדרכים יעילות יותר, ולא רק שלומדים ומצליחים יותר בזכות הגיוון, גם מעניקים השראה לפלח גדול יותר של האוכלוסייה שנושאת עיניים אלינו, צוות האסטרונאוטים".
אני מתארת לעצמי שיש הרבה עבודה לעשות בתחנת החלל, אבל האם גם לאסטרונאוטים יש זמן להירגע ולצחוק לפעמים שם למעלה?
"אחד הדברים שאנחנו עושים בזמן החופשי שלנו זה באולינג אנושי. כאסטרונאוטים יש לנו זמן חופשי: יש לנו סופי שבוע בדרך כלל, וכמובן, יש זמן בסוף יום העבודה. אנחנו עובדים 12 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, ולאחר מכן כמה שעות נוספות בסוף השבוע. אבל כשיש לנו זמן חופשי, אנחנו בהחלט מנצלים את העובדה שאנחנו באפס משקל. באולינג אנושי זה להתקפל כמו 'כדור תותח', ואז, או שמישהו דוחף אותך או שאת 'משגרת' את עצמך בעזרת המעקות. שאר הצוות נעמד כמו הפינים בבאולינג, והרעיון הוא שצריך להתנגש בהם עם הגוף כמו כדור באולינג. ואנחנו גם עושים 'גלישת אנשים'".
זה כשאדם אחד עומד על מישהו אחר?
"כן".
אחרי כמעט שנה בחלל, האם לחזור הביתה היה מוזר להחריד?
"הייתי אומרת שמוזר להחריד זו הגדרה טובה. לחזור לכדור הארץ, לעמוד על שתי הרגליים, להרגיש את הרוח על הפנים – כל אותם דברים ארציים שלא חווים על סיפון תחנת החלל. אני זוכרת שכמה שבועות לפני שחזרתי, חשבתי לעצמי, 'אני באמת צריכה להתחיל להיזכר בהרגשה של מה זה ללכת'. פשוט בגלל שלא חוויתי את זה כל כך הרבה זמן, הרעיון לעמוד על שתי הרגליים בשיווי משקל נראה לי זר לחלוטין.
"ויש את ההיבט הפיזי: הגוף שלך באמת עושה עבודה מצוינת בהסתגלות להיעדר המשקל, מה שאומר, כמובן, שצריך להסתגל מחדש לכוח המשיכה כשחוזרים הביתה. לחזרה יש גם היבט פסיכולוגי ומנטלי לא פשוט. לעולם לא אשכח איך היה להציץ החוצה מהקפסולה. הסתכלתי וראיתי בערך פי חמישה אנשים ממה שראיתי בכל השנה האחרונה, כולם מסתכלים עליי, וחשבתי, 'או וואו, אני ממש שמחה להיות בבית, אבל יש פה המון אנשים'".
עכשיו כשאת כאן, האם את מצפה בקוצר רוח למשימה הבאה שלך, להקיף את הירח במסגרת תוכנית ארטמיס?
"אני מתרגשת מהרעיון כבר הרבה שנים, ולהיות חלק מהמסע כחברת צוות זו הגשמת חלום. האמת היא שכל חיי הירח היה מקור השראה עבורי. אני אוהבת להביט בירח, תמיד אהבתי, ואני חושבת שרק היכולת לראות אותו מקרוב תגרום סוף-סוף להבנה לחלחל שמדובר באובייקט ממשי ונפרד, שמשייט בחלל פתוח. אני יכולה רק לדמיין איך זה יהיה להסתכל על כדור הארץ מרחוק, דרך חלון, ולהבין שהכול, כל אדם שאי פעם אהבתי, כל יער שאי פעם הלכתי בו, הכול רחוק-רחוק, על כוכב הלכת האחד והיחיד הזה".
איך היו האימונים עד עכשיו?
"הם היו מאוד שונים ומגוונים. יש הרבה אנשים לפגוש. יש הרבה מה ללמוד, דברים שנמצאים בתכנון כבר הרבה-הרבה שנים. אז חלק ממה שאנחנו עושים זה בעצם נסיעות כדי לפגוש את הצוותים הרחוקים. בכל פעם שאנחנו נפגשים עם הצוותים, אנחנו לומדים גם את הצד הטכני של העבודה שלהם וגם את התרבות שלהם. אנחנו לומדים את מה שחשוב לדעת כדי לפתח תחושת אמון ברכב החלל, והם לומדים את מה שהם צריכים לדעת עלינו, המפעילים.
"וכמובן שיש את ההכשרה הטכנית עצמה, שהיא הדבר האמיתי. בדרך כלל היא נערכת במרכז החלל ג'ונסון בטקסס. זו למידה בכיתה: הרבה ידע תיאורטי על החללית, על המשימה, על מכניקת הטיסה במסלול ועל משימות המדע שנעשה במהלך המסע.
"עכשיו אנחנו עוברים לשלב של יותר התנסות מעשית. אנחנו מתחילים להפעיל את לוח התצוגה, מתחילים ללמוד את תוכנת הטיסה; בסופו של דבר, נעשה סימולציות מלאות עם צוותי בקרת המשימה בכל העולם. ואז יגיע השלב המעשי המלא: להיכנס לחליפות, להיכנס לרכב החלל, ללמוד איך לצאת מהרכב אם וכאשר נצטרך, לעבוד עם הצוותים האחראים. אני חושבת שהמסקנה הכי חשובה מכל העניין היא לזכור כמה אנשים נדרשים כדי להרכיב משימה כזו, וכמה כבוד זה להיות חלק ממנה".
את מאוכזבת מכך שלא תזכי ללכת על הירח?
"אני פשוט שמחה להיות חלק מהמשימה הזו. אני כל כך מתרגשת שאזכה לראות את החברים שלי הולכים על הירח, שזכיתי להכיר את האנשים האלה ואת הצוותים שהביאו אותם לשם, ואת כל התהליך שהם עברו בתוכנית ארטמיס. אני מאוד נלהבת מהמשימה, ולמלא תפקיד בתוכה זה באמת התגשמות חלום עבורי. כל יום שבו אני מתעוררת, אני מרגישה שאני הולכת לעוד יום עבודה עם החברים שלי כדי לעשות דברים מגניבים, כמו ללכת לירח".
