כבר כמעט שנה שאלירן עובדיה מתקשה להיפגש עם טורפי-העל הימיים החביבים עליו. מאז חודש אפריל האחרון, בעקבות אסון כבד שבו כריש נשך למוות צוללן בפארק נחל חדרה, נסגר מרחב הצלילה בעיר, המהווה מוקד משיכה לבעלי הסנפיר המשולש. למרות זאת עובדיה, מדריך צלילה כבר 27 שנה והבעלים של בית הספר לצלילה “צוללי המזרח התיכון”, מתעקש שכריש הוא לא חיה מסוכנת. הכל רק עניין של יחסי ציבור. עוול שעשה להם הבמאי סטיבן שפילברג בסרט "מלתעות" והוציא שם רע ליתר הכרישים.
"רוב האוכלוסייה, בארץ ובעולם, נמצאת בפחד מהחיה הזאת", אומר עובדיה. "למה? בגלל הקולנוע. רואים כריש, רואים שיניים חדות - אז מפחדים. הפחד הזה לא מוצדק ביחס למציאות. מבחינתי זה דג, אמנם טורף-על, אבל דג".
דג גדול, שמסוכן להיתקל בו חזיתית.
“הפער בין התמונה שיש לבן אדם בראש לבין מה שקורה במציאות הוא עצום. כמובן שצריך ללמוד על זה, וכמובן שאני לא ממליץ לאף אחד להגיע לחוף עם שלט שכתוב עליו ‘סכנת כרישים’ ולהיכנס למים חופשי. לא ולא. כמו בכל דבר בחיים, לפני שעושים משהו צריך ללמוד עליו ולתרגל עם אנשי מקצוע”.
לדג האימתני, מסביר עובדיה, יש גם חשיבות קריטית מבחינה אקולוגית שרובנו לא מודעים לה בכלל. "הכריש נמצא בטופ של שרשרת המזון, ויש לו תפקיד באיזון האקולוגי. אם לא יהיו כרישים, יכול להיות מצב שיהיו כאן מינים וזנים פולשים, כמו למשל זהרונים מהים האדום או קיפודי ים שמתחילים לגדול ולהתרבות פה. הכריש אוכל אותם. אם לא יהיה מי שיטרוף את אלה שקצת מתחתיו, אז אלה שקצת מתחתיו יתרבו ויתרבו יתרבו".
× × ×
עובדיה (49), רווק תושב מושב גני יוחנן, החל לצלול בגיל 21, מיד אחרי הצבא. הפעם הראשונה שבה נתקל בכריש הייתה כשעבד בחוות דגים באשדוד. "היינו שם כמה חבר'ה, ולא ממש הבנו מה קורה ואיך להתנהג, אבל זה היה מרתק. הוא פשוט הסתובב בינינו ונעלם. באותו יום הבנתי שזה לא כזה ביג דיל לצלול עם כרישים. כל אחד בעולם שלו, גם כשנפגשים במקרה בעומק".
כרישים לא מפחידים אותך בכלל?
“כריש זו לא חיה מסוכנת. יש אולי כמה מינים בעייתיים, אבל לגבי כל היתר, זו קביעה שאני אומר אותה בביטחון. זה לא שאם תיכנס למים ‑ הכריש יבוא ויחפש אותך או יבוא ויטרוף אותך. אנחנו לא נחשבים בכלל לאוכל עבורם. בשר אדם לא נמצא בכלל בתפריט שלהם. מה שכן, כריש זה חיה אופורטוניסטית. זה אומר שבתקופות מסוימות ובזמנים מסוימים כשאין אוכל - הוא יכול להיות תוקפני. למשל הטייגר שארק, שנחשב לכריש מאוד גדול ומאוד מסיבי - הוא יכול לטרוף גם פחיות. לנשוך ברזלים”.
זה כבר נשמע קשוח.
“היו מקרים שמצאו אצל כרישים בבטן מתכות, כי בסופו של דבר, הכריש יאכל מה שיש. אם הוא נודד עכשיו ולא אוכל חודשים, כשהוא יראה משהו הוא ייתן בו ביס, אבל בדרך כלל הוא בודק. ראיתי המון סרטונים שבהם כריש מגיע לחוף עם מתרחצים, שרק רואים את הסנפיר ויוצאים בפחד, אבל זה לא אומר בהכרח שהוא יעשה להם משהו. אנשים פוחדים ממה שהם לא מכירים”.
אז איך בכלל הפכה חדרה לבירת הכרישים בישראל? הכל קשור כמובן לתחנת הכוח אורות רבין, שהמים המחוממים המקיפים אותה, המוזרמים כחלק מתהליך הפקת החשמל, יוצרים סביבה חמה ונוחה יחסית לכרישים, במיוחד בחורף. “בגלל המים החמים מגיעות לשם להקות של דגים כל השנה, כך שהטרף זמין במיוחד”, מסביר עובדיה. “חוץ מזה, הזרם המלאכותי מאפשר לכרישים לחיות שם טוב יותר. הכריש צריך תנועה כדי לחיות. ברגע שאתה תופס את הכריש ועוצר אותו ‑ הוא עלול למות. גם בעולם, הכרישים חיים באזורים שיש בהם זרמים חזקים, ששומרים עליהם פעילים. בארץ רוב הלהקות מתרכזות בחדרה, באשקלון ובאשדוד, אבל חדרה זה הריכוז הגדול. רק לאחרונה ספרתי שם בעזרת צילומי רחפן בערך מאה כרישים. אנחנו כצוללנים חיים את זה כבר 13 שנה”.
המינים הדומיננטיים בארץ הם העפרורי והסנפירתן, שמגיעים לחדרה עם בוא הקור, מנובמבר-דצמבר ועד אפריל בערך, כשהטמפרטורה במים נעה סביב 20-24 מעלות. בקיץ, כשהיא מטפסת ומגיעה עד ל-30 מעלות, הם ממשיכים הלאה בנדודיהם.
עובדיה טוען שמדובר בפוטנציאל מבוזבז. “בכל מקום בעולם שיש בו כרישים, אנשים באים”, הוא קובע. “יש לזה חשיבות, מבחינה חינוכית ותיירותית. אפשר לקחת ולמנף את זה, ואף אחד לא עושה עם זה כלום בארץ. בסוף מדובר בטבע, ואתה כבן אדם רוצה ליהנות מהטבע. כמו שאתה הולך לראות חסידות בעמק החולה, אז למה שלא ניהנה ממה שיש לים להציע? זה משאב אדיר ונדיר. זו לא תופעה שאפשר למצוא בכל מקום”.
הפוטנציאל התיירותי דווקא לא נעלם מעיניה של עיריית חדרה. כבר בנובמבר 2018 היא פרסמה קול קורא לשייט ולראות כרישים, שיאפשר לכל המעוניין לצפות בהם, לעשות זאת באופן מוסדר ובבטחה.
הפרויקט התעכב וירד כעבור זמן מה מסדר היום.
אלא שמה שבאמת שינה את התמונה בחוף היה אסון הצלילה שאירע לפני כמעט שנה. זה קרה כשהצוללןברק צח ז”ל, בן ה-40, נכנס לים באזור שפך נחל חדרה, שהיה באותה תקופה הומה סקרנים שהגיעו לצפות מקרוב בחיה המרשימה ‑ והותקף למוות על ידי כריש. מאז המקרה הטרגי אוסרות הרשויות על חובבי הכרישים להגיע לחוף ולצלול בו כאוות נפשם. הפקחים מפטרלים באזור ומחלקים התרעות לצוללנים, על פי הנחיות המדינה, שמנסים להיכנס למים.
הם, מצידם, מסרבים לוותר. אם חוסמים אותם מהחוף, הם יגיעו דרך הים, בסירת מנוע. לאחרונה החליטו גם להתאגד, להחתים עצומה וכעת הם שוקלים להגיש תביעה ייצוגית עתידית ולהילחם על זכותם להמשיך לצלול ב”חוף הכרישים”. העובדה שצוללן אחד קיפח את חייו במקום אינה מצדיקה, לשיטתם, את האיסור הגורף שהוטל עליהם להמשיך בתחביבם.
“אין שום חוק שאוסר לראות כרישים, אז למה שמישהו יחסום אותנו?” מתרעם עובדיה. “יש לנו מועדוני צלילה מוסדרים, שיושבים תחת ארגונים גדולים ובינלאומיים. יש לנו המון קורסים ומערכי הדרכה על כרישים. לומדים אצלנו על ההיסטוריה של הכרישים, איזה סוגי כרישים יש, מה המבנה הפיזיולוגי שלהם, על ההתרבות שלהם, על המערך האקולוגי. וכן, גם על המסוכנות, למרות שרוב הכרישים שנמצאים היום על כדור הארץ לא מסוכנים”.
קשה להגיד את זה באופן גורף.
“לפעמים זה עניין של מזג אוויר. בדרך כלל בעלי החיים בים, ביום לפני שמתחילה סערה, נכנסים ל’מוד’ של אכילה. זה עניין הישרדותי. הם מרגישים את הסכנה המתקרבת, ומתחילים להיות יותר תזזיתיים או לפחות לצאת למרחב כדי לחפש אוכל. יש טריגרים מסוימים גם כשאנחנו, בני האדם, מגיעים. אבל בשבילנו, כצוללי סקובה, אני לא רוצה להגיד שהם לא קיימים, אבל הם כמעט שלא קיימים. ב-100 אחוז מההיתקלויות כמעט שלא קורה שום דבר”.
והנה, יש את האחוז הקטן שבו משהו קרה, לצערנו.
“בחדרה למשל, העפרורי והסנפירתן הם כרישים שפשוט עוברים לידך. אין להם עניין בנו. נכון, קשה לקלוט את זה, אבל הם פשוט עוברים לידך וזה הכל. גם דגים, תמנונים, סרטנים וחתולי ים שהכריש אוכל ‑ הוא לא רודף אחריהם כל הזמן. אז בטח לא כשמדובר בבני אדם שנקלעים בדרכם”.
למה בעצם?
“כשאנחנו נמצאים מול הכריש ‘פייס טו פייס’, הוא רואה אותנו. הוא מזהה גודל, הוא מזהה בועות במים, הוא מזהה משהו לא מוכר. אבל אנחנו לא מזוהים אצלו כמזון. אנחנו לא מריחים כמזון. באמצעות כל החושים והסנסורים שלו ‑ הכריש קולט שאנחנו לא אוכל ופשוט עובר לידנו. מה שכן, אם אני אהיה על פני המים ואעשה תנועה מסוימת - זה יכול לסקרן את הכריש, ואז מה יקרה? הוא יכול להגיע ולהסתכל ולבדוק. אבל כאמור, כמות הפעמים שזה קורה היא מינורית”.
מינורית, אבל כמו שראינו, מספיקה גם אחת כזאת כדי לגרום לאסון.
“כן, אבל גם אנחנו, כצוללים מנוסים, לא משנה אם זה צוללים חופשיים או כצוללים עם מכלים - ערניים לזה. ברוב הפעמים הכריש דווקא נבהל אל מול תנועה מהירה”.
× × ×
יש בישראל לא מעט חובבי כרישים. מדובר בקהילה גדולה ונלהבת, הכוללת אלפי צוללנים שפשוט אוהבים להסתכל לכריש בלבן של השיניים. אחת מהן היא דפנה בלום-זעירא, בת 57, גרושה ואמא לשלושה ילדים, שניים מהם צוללים מוסמכים, שרק בשנה האחרונה נדבק בה חיידק הצלילה. מאז יש לה כבר תשובה קבועה לשאלה החוזרת, למה לה לצלול עם כרישים בכלל. “כששואלים אותי את זה, אני מיד עונה - ולמה אתם נוסעים לטייל, למשל, בירושלים היפה? כי היא יפה ומרשימה, נכון? זה בדיוק אותו הדבר. מדובר במחזה נדיר, שקורה בתקופה מסוימת, בנסיבות מסוימות, שאנחנו חייבים להיות חלק ממנו. זו תופעת טבע מאוד מיוחדת”.
5 צפייה בגלריה
הצוללים, מימין: דפנה בלום־זעירא, שי גיספן, אלירן עובדיה, אדיר מגן ומיכל ניגקר
(צילום: אלעד גרשגורן)
מה כל כך מיוחד בה, נסי להסביר?
“החוויה של הצלילה, בכלל, היא מטורפת. אתה יורד למים עמוקים ורואה פתאום אוצרות טבע וארכיאולוגיה, וגם כרישים יפהפיים. אלה חוויות שמעבירות בך צמרמורות, ולא בגלל הפחד או המים הקרים. אין דרך להעביר את התחושה הזאת במילים. כשיוצאים החוצה אחרי 40 דקות של צלילה, אתה פתאום מבין כמה אנחנו לא מכירים את המצולות. רוב הכרישים לא רוצים שיפריעו להם, ואנחנו אכן לא מפריעים להם. לראות נחשים זה בסדר? הרי הם הרבה יותר מסוכנים”.
עכשיו, בשלהי עונת הכרישים, הצוללים מקווים שבשנה הבאה לפחות יזכו לראות את החיות החביבות עליהם, ולא מהמרפסת או בצילומי וידיאו. את השנה הנוכחית לצערם כבר הפסידו, והכרישים אוטוטו יזקרו סנפיר וימשיכו מכאן הלאה, הרחק מהארובות של חדרה. “הים הוא הבית של הכרישים, ואנחנו מלמדים אנשים איך לשמור עליהם ועל הטבע”, מדגיש אדיר מגן, בן 47 מתל אביב, נשוי ואב לשלושה, צוללן מקצועי, שמגיע לרוב הצלילות יחד עם בנו בן ה-17. “בצלילות, אנחנו גורמים להם להבין שכריש זה לא מה שאנחנו מכירים מהסרטים. נכון, יש בזה מידה של סיכון אבל גם לנהוג במכונית זה מסוכן, ואנחנו פועלים כמובן במסגרת כללי הבטיחות. יורדים לעומק עם מדריך על כל שני צוללנים. לפני כל צלילה אנחנו עושים תדריך כמו שצריך. אם נסתכל על הסטטיסטיקה העולמית, תקיפות של אנשים על ידי כרישים מהוות אחוזים בודדים בלבד. זה לא אמור לקרות. חבל שיש לנו פלא טבע שכזה והוא מבוזבז. אם אני צולל יחד עם הבן שלי, אז זה אומר הכל".
מיכל ניגקר, בת 40 מאשקלון, נשואה ואמא לשלושה ילדים, פגשה את הכריש הראשון שלה במהלך צלילה בסיני. “זה היה מפחיד לרגע”, היא מודה. “היה לי גם פחד נוראי ממים, עוד כילדה, אבל לפני 11 שנים החלטתי להילחם בזה וזה פשוט עבד. זה עניין של עבודה עצמית ושלווה נפשית. זה האתגר הגדול. אין כאן מרכיב של להתחכך בסכנה, כמו שחושבים. ממש לא. הכל נעשה תחת פיקוח. צלילה עם כרישים היא מחזה מרתק שאי אפשר להסביר. במסגרת הצלילה יש משמעת וחוקים, וכמובן שאסור לגעת בכלום. כמו שמתצפתים על ציפורים - ככה אנחנו מתצפתים על כרישים”.
עכשיו היא מלמדת אחרים להתגבר על הפחד. "ברגע שבן אדם מצליח לעשות את זה, כמוני, זה הופך אותו לאדם אחר. אני מבינה את הרשויות, אבל מצד שני חייבים להגיע לפתרון".
שי גיספן, בן 51 מחדרה, צוללן ושותף במועדון הצלילה, מזהיר שאין בדברים האלה משום קריאה לכל עם ישראל לקפוץ למים העמוקים לצד הכרישים. "ברור שהמשפחה שלי חוששת כשאני צולל עם כרישים, אבל הם יודעים שזה משהו שאני מאוד אוהב ורוצה לעשות. המוות של הצוללן יצר לצערי טראומה, אבל זה לא מצדיק את המשך האיסור הגורף הזה. צריך לאפשר צלילה למועדונים ואנשי מקצוע, ובשום אופן לא להיכנס בלי פיקוח מקצועי. אנחנו לא קוראים לציבור להיכנס לים עם כרישים באופן חופשי, כי זה באמת מסוכן, אבל בעזרת הדרכה ופיקוח זה הופך לחוויה אחרת".
