תביטו רגע בצילום. אלו ירדן ושירי ביבס, שניהם עדיין חטופים בעזה, וגם שני ילדיהם הקטנים, אריאל וכפיר. בצילום ירדן ושירי מנשקים יחד עוד אהבה בחייהם, בן משפחה נוסף, את כלבם טונטו. אלה היו ימים אחרים, עולם אחר, של טרום 7 באוקטובר. בטרם מחבלים צמאי דם נכנסו לקיבוצם, טבחו, חטפו, אנסו, בזזו, נשים, ילדים, תינוקות, קשישים, גברים. הם באו כדי לגדוע חיים, ולא שינה להם של מי. גם אם הם בעלי חיים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ואכן, לצד הקורבנות הרבים של אותו יום, בגוף ובנפש, היו באותה שבת שחורה גם קורבנות נוספים: הכלבים שנקרו בדרכם של המרצחים. גם הם נורו בשבילי הקיבוצים או נשרפו חיים בממ"דים. עכשיו מתחיל להתברר גם היקף ההרג שלהם: החוקרת, המרצה והכלבנית תמי בר-יוסף נטלה על עצמה את המשימה לתעד ולחקור את הכלבים שנרצחו או נהרגו במהלך הטבח. עד כה היא מצאה כי 60 כלבים נרצחו או נהרגו בשבת השחורה. בקיבוץ בארי נרצחו 19 כלבים, בקיבוץ ניר עוז נרצחו 11, בכפר עזה נרצחו תשעה. בקיבוץ כיסופים נרצחו חמישה, בנתיב העשרה נרצחו ארבעה, בחולית נרצחו שני כלבים, ובעשרה יישובים נוספים, בהם נחל עוז, נרצח כלב אחד . להערכת בר-יוסף, המספר האמיתי גבוה יותר.
בכאוס הגדול, באבל ובצער שלאחר 7 באוקטובר הסיפור שלהם קצת נבלע, אבל בר-יוסף ראתה מיד כי לצד זעקות העזרה והפוסטים למציאת יקיריהן, משפחות רבות מהעוטף מחפשות אחרי כלבן האהוב. בר-יוסף, שבכלל כתבה באותם ימים את התזה שלה על כלבים בשואה, התחילה לעקוב אחרי הסיפור של כלבי העוטף והחשיבות שלהם לניצולים ולמשפחות הנספים. "עם שחרור החטופים והחטופות היו שני אירועים חשובים שעלו", היא אומרת. "האחד היה השחרור של מיאה ליימברג וכלבתה בלה, שהדגים את הגורל המשותף של המשפחות והכלבים. ולא פחות חשוב, יצא נוהל של משרדי הבריאות והרווחה, שקבע שלפגישת האיחוד של החטופים המשוחררים יצטרפו גם חיות המחמד. הרבה חטופים חיכו לכלבים. בשיחת הטלפון של רימון קירשט עם משפחתה עם שחרורה, היא שאלה לשלומה של הכלבה טובה. בטקס האשכבה, לאחר שנודע כי יגב, בעלה ז"ל, נרצח, רימון הייתה עם טובה על הידיים.
"אז התחלתי לעקוב אחר המעמד והנוכחות של הכלבים בקרב המשפחות שלהם. זה משהו שאני חוקרת הרבה שנים, הקשר בין כלבים לאנשים בישראל. זה ממשיך גם את הסיפורים שחקרתי מהשואה, וגם מהדהד אותם. גם הנאצים רצחו את הכלבים של היהודים. הרבה מהסיפורים חזרו על עצמם, מבחינת אנשים שהכלבים עזרו להם לשרוד, משפחות שאיבדו את הכלבים שלהן כי רצחו אותם".
במחקר שלה אספה בר-יוסף עדויות מעשרות משפחות מהעוטף. "הם מדברים על האובדן של הכלבים כמו שהם מדברים על המשפחה שלהם, על החברים", אומרת בר-יוסף. "גידול הכלבים היה חלק מהתרבות בקיבוצים. אנשים כתבו הספדים מרגשים על הכלבים, ובהם סיפרו על האופי המיוחד שלהם ומה נהגו לעשות יחד. חלק מהשורדים שואלים את עצמם אם היו יכולים לעשות יותר בשביל הכלב. תוהים אם היו מצליחים להכניס את הכלב לממ"ד, האם היו שורד? חלק מהמשפחות ברחו מהממ"ד שעלה באש, ולא הצליחו להציל את הכלב. זה ברור לגמרי, הגורל המשותף הזה".
הסיפורים של חלק מהכלבים שנהרגו בשבת השחורה שזורים בתוך סיפורים שכבר התקבעו בתודעה הישראלית, כמו טונטו של הביבסים, או מיקי, הכלב של משפחת לבאן שהצילו את בנם כשהניחו אותו על אדן החלון, ועוד רבים אחרים. הנה שמונה מהם:
לירדן ביבס, החטוף עדיין בעזה, תמיד הייתה חולשה לכלבים. באחד הקייצים, עוד בטרם הכיר את שירי, הוא ואחותו עפרי קפצו לבקר את הוריהם שהתגוררו בקיבוץ צאלים. בתחנת האוטובוס שבכניסה לקיבוץ הם הבחינו בגור קטן, נטוש ומפוחד. "אמרנו שאין מצב שמשאירים אותו שם", משחזרת עפרי. "לקחנו אותו ומילאנו לו מים בעמדת השמירה, אבל הגור פשוט נצמד לירדן לרגל".
מצבו הפיזי היה קשה, וירדן ועפרי החליטו לקחת אותו לבית הוריהם. "שלחנו לאמא הודעה: 'תתכונני'. קילחנו אותו וטיפלנו בו. מתישהו, ירדן החליט שהוא מאמץ אותו". מתנדב בקיבוץ אמר להם ש"טונטו" זה ליצן, וירדן קרא לו כך. אחר כך התברר ש"טונטו" זה בכלל "טיפש" או "אידיוט", אז ירדן שינה לו את השם ל"טוני", אבל לפעמים קראו לו ככה, לפעמים ככה.
ב-2012 ירדן הכיר את שירי, ושירי הכירה את טונטו. בטיסה לאיטליה, שם הציע לה נישואים, ירדן הכין מעין תעודת זהות, ובה טונטו רשום כבנה של שירי, עדות לכך שהיא אימצה אותו רשמית והפכה לחלק מהמשפחה. האחות עפרי: "הוא תמיד צחק על זה שרק לאחר שתאמץ את טונטו רשמית הוא יציע לה נישואים". כבן משפחה, טונטו הגיע גם לטקס החתונה של ירדן ושירי, ואף קיבל חליפת טוקסידו מתאימה. כשנולד הבן הראשון, אריאל – שכאמור גם הוא, אחיו הפעוט כפיר ואמו שירי עדיין חטופים בעזה – טונטו הפך לחברו הטוב.
"טוני הוא כלב ממש-ממש רגיש", אומרת עפרי. "הוא היה רגיש מאוד לירדן. מספיק היה שירדן מעלה את הטון, וטונטו מיד היה נצמד אליו לרגל. בצוק איתן נפל חבר קרוב של ירדן בעזה, סרן ליעד לביא ז"ל. ירדן עבר תקופה מאוד קשה, וגם טונטו היה עצוב ושקט ולא זז ממנו. מאז צוק איתן טונטו פחד מכל רעש חזק. כשהיינו מזיזים שולחן או דופקים בדלת, הוא היה קופץ או מסתתר. הוא היה מבוהל כל כך מבומים ואזעקות, ולא היה מוכן לצאת מהבית בתקופה הזו. כשהיה אצל אמא שלי, טונטו היה יוצא מהמרפסת, מרים עיניים לשמיים, ואם היה רואה שובלים של מטוסים היה חוזר הביתה.
"אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה לטוני ב-7 באוקטובר, אז אנחנו יכולים רק להניח. טונטו תמיד היה נכנס איתם לממ"ד. הוא היה יודע. וממה שהבנו, ירדן סיפר לחטופים ששוחררו שטונטו יצא מהממ"ד איתו. אני מאמינה שהוא יצא יחד עם ירדן או לפניו, והמחבלים פשוט ירו בו. הגופה של טונטו נשארה שם קרוב לשבוע. רק כאשר הגיעו לבית חיילים גילינו מה קרה. אחד החיילים היה בשיחת וידיאו עם בעלי, ואיך שהחייל פתח את הדלת בעלי ראה את טונטו שוכב בסלון. אז גילינו שהוא נרצח".
טונטו נאסף מהבית ונקבר בקיבוץ צאלים.
במקור, חביבי היה בכלל כלבו של רועי עידן ז"ל, צלם ynet שהתגורר בקיבוץ כפר עזה ונרצח ב-7 באוקטובר. לרועי היה בעבר כלב, עד שבאחד מסבבי ההסלמות נבהל מהאזעקות, ברח ונעלם. רועי התלבט אם במציאות של העוטף לנסות לגדל כלב נוסף, ובסוף החליט שכן, והביא את חביבי. אלא שאז רועי ואשתו, סמדר ז"ל, שגם היא נרצחה בשבת השחורה, הביאו לעולם את בתם אביגיל – שלימים תיחטף ותוחזר בעסקה – וההורים החליטו למסור את חביבי. הם חיפשו לו בית טוב, ומצאו: אצל חברו של עידן, יניב זוהר, צלם "ישראל היום" ו-AP, שהתגורר עם משפחתו בנחל עוז. יניב ואשתו, יסמין, הביאו את חביבי בעיקר עבור בתם קשת, נערה שאהבה מאוד בעלי חיים, ונהגה לטפל בחיות בפינת החי בקיבוץ ולרכוב על סוסים.
חביבי הפך מיד לבן משפחה. בקיבוץ סיפרו שיניב נהג להסתובב איתו על הידיים, כמו תינוק, וקשת והוא בכלל היו בלתי ניתנים להפרדה. "חביבי נועד בשבילה", סיפרה המשפחה.
בבוקר 7 באוקטובר יצא בנם הצעיר של יניב ויסמין, אריאל בן ה-13, לריצה. כשהחלו האזעקות והטבח בנחל עוז, ההורים נכנסו לממ"ד יחד עם שתי בנותיהם, קשת (20) ותכלת (18), וגם עם הכלב חביבי. ב-12:30 עוד הספיק יניב לשלוח הודעה שהמחבלים חדרו לבית. ההורים יניב ויסמין ז"ל, ושתי בנותיהם קשת ותכלת ז"ל, נרצחו בממ"ד, וגם הכלב חביבי. הבן אריאל, שהצליח להסתתר בבית אחר, ניצל.
9 צפייה בגלריה
משפחת זוהר עם הכלב חביבי. משמאל לימין: יסמין, תכלת, יניב וקשת ז"ל, שנרצחו, והבן אריאל שניצל
בתחילה אריאל וקרובי משפחתו עוד קיוו שאיכשהו חביבי ברח וניצל, ואולי יימצא. אבל כשחברה של המשפחה הגיעה לבית, נמצאה גם גופתו של חביבי. הוא נקבר בחוף פלמחים, ומעליו הוצב השלט "כאן נקבר כלבם האהוב של בני משפחת זוהר".
במשך שנים חלמו שלוש בנות משפחת וייס – נוגה (19), מעיין (24) ומיטל (27) – על כלב. גם אביהם, אילן וייס ז"ל, סגן ראש הצח"י (צוות חירום יישובי) של בארי, רצה, אבל זה לא הסתדר. עד שכתם, גור בן שלושה חודשים, הגיע אליהם. "אבא וכתם היו בלתי נפרדים", מספרת הבת מיטל. "אבא היה קם בבוקר, שותה קפה במרפסת ועושה טיול עם כתם. הוא היה כמו הבן שלו".
גם שאר ילדי הקיבוץ אהבו אותו. לפעמים, כשהיה נעלם מהבית, ידעו בני המשפחה בדיוק היכן לחפש אותו: בגן המשחקים של הקיבוץ, שם היה רודף במשך שעות אחרי כדורים שילדי הקיבוץ השליכו לו. "כולנו מאוד אהבנו אותו", אומרת מיטל, "והיינו מחוברים אליו".
כתם גדל בקיבוץ, לתוך המצב הביטחוני. הוא היה מזהה את ירי הרקטות מעזה, ועוד לפני השמעת צבע אדום כבר רץ לממ"ד, מסמן למשפחה לבוא בעקבותיו. מיטל: "בהסלמות היינו מעבירים את המיטה שלו לממ"ד והוא היה ישן שם. בתקופות האלה הוא היה יותר רועד, פתאום לא רוצה לצאת החוצה לטיול".
בבוקר השבת השחורה מיטל ואחותה מעיין היו בדירותיהן בשכונת הצעירים. נוגה הייתה עם הוריה, אילן ושירי, וכמובן הכלב כתם. כמו בכל סבב הסלמה, גם המיטה הקטנה שלו הוכנסה לממ"ד. אילן הוקפץ לפתוח את הנשקייה, ומאז נותק עימו הקשר. הוא נחשב לחטוף, אך לימים יתברר כי נרצח כבר באותו היום. גופתו עדיין מוחזקת בעזה.
ואז, המחבלים חדרו לבית. מיטל: "כשהן שמעו שהמחבלים פורצים הביתה, אמא אמרה לנוגה: תתחבאי מתחת למיטה. כשהמחבלים נכנסו הם לא ראו את נוגה. רק את אמא. כתם יצא אחרי אמא ולא חשף את נוגה, שהתחבאה מתחת למיטה. אחרי שהוא יצא, המחבלים חזרו לממ"ד וחיפשו עוד אנשים בארון. הם לא מצאו, ואז הם שרפו את הבית".
בחסות השריפה, נוגה הצליחה לצאת מהחלון ולהתחבא בשיחים, אבל המחבלים מצאו אותה. היא ואמה שירי נחטפו לעזה, ושבו במסגרת העסקה. בתחילה גורלו של כתם לא היה ברור, עד שנמצאו סימני דם בסלון, שהתברר כדם של כלב. וטרינר מצא את גופתו המפויחת של כתם מחוץ לבית. מיטל: "אחרי שנוגה חזרה מהשבי היא סיפרה לנו שירו בכתם בסלון. הוא היה בן משפחה לכל דבר ועניין. במיוחד כי אני חושבת שבימים הראשונים הוא היה עוזר לנו להתמודד עם מה שעברנו. בסבבים הקודמים הנוכחות שלו הייתה מרגיעה. הוא היה מכריח אותך לצאת ולנשום אוויר".
דבורה מינץ אימצה את מיקי, כלב פינצ'ר מעורב ומתוק, כשהיה כבן ארבעה חודשים. "אמא שלי הצילה אותו והיה להם חיבור מאוד מיוחד", מספרת בתה, איימי לבאן. "הוא היה מאוד פחדן, אבל היו לנו עוד שתי כלבות שלקחו אותו תחת כנפיהן ולימדו אותו מה זה להיות כלב". דבורה נהגה לבוא עם מיקי הרבה כדי שישחק עם הכלבה של איימי, למון.
כשאיימי ובעלה אוריאל הביאו לעולם את בנם קאי, רק עשרה ימים לפני השבת השחורה, הכלב מיקי הספיק עוד להכיר את התינוק. "לפני 7 באוקטובר מיקי היה בא עם אמא שלי אלינו כל הזמן. הוא הריח את קאי וישב לידו. אם החזקתי את קאי, אז מיקי ישב לידי. הוא פשוט היה כלב מתוק".
כשהחלו האזעקות איימי קראה לאמה, דבורה, וכולם נכנסו לממ"ד, גם הכלבה למון, "אבל מיקי נבהל. הוא ברח מתחת לספה ומאוד-מאוד פחד". כאשר המחבלים נכנסו לבית והציתו אותו, האם החזיקה בתינוק קאי, ואיימי ואוריאל אחזו בידית דלת הממ"ד, בניסיון למנוע מהם לפרוץ פנימה. "כשהציתו את הבית, הכל עלה באש", משחזרת איימי, "ופתאום שומעים צרחות איומות. אי-אפשר אפילו לתאר איזה סוג של צרחה זה. אלה היו הנשימות האחרונות שלו. כשהכל נהיה שקט ידענו שזהו. אין מיקי. זה היה נורא. באותו רגע ששמענו אותו, אמא שלי ויתרה על עצמה".
בשלב מסוים, כשהעשן החל לחנוק אותם, החליטו לפתוח את חלון הממ"ד ולהניח את התינוק קאי על אדן החלון. הצילום המפורסם של התינוק על אדן החלון הפך לאחד מסמלי היום הנורא ההוא. בני המשפחה פתחו וסגרו את חלון הממ"ד לסירוגין, עד שבצהריים, סביבות 14:30, כולם חולצו. חוץ ממיקי. "כשמדברים על מיקי, עד היום קשה לאמא", אומרת איימי, "אבל חשוב לה לדבר עליו. מאז היא אימצה שני כלבים חמודים מבוגרים שהיו חייבים בית, מירי ומיני. הם נולדו ב-7 באוקטובר בשנת 2013. אמא שלי ראתה בזה סימן שהיא זו שצריכה לאמץ אותם".
ירון שזר אימץ את דודי לפני למעלה משש שנים, עוד בטרם הקים משפחה. "הוא היה כלב מדהים", מספר ירון. "קול של ילדים תמיד היה מפעיל אותו. הוא היה מתלהב, חושב לעצמו 'יש לי עם מי לשחק'".
דודי היה כלב גדול ומסיבי, אבל כשירון וזוגתו, מעין בן חיים-שזר, הביאו לעולם את איתמר (היום בן 5) ואת דור (היום בת 3), נוצר ביניהם חיבור מיידי. "הם אהבו אותו, והוא אותם", הוא מספר. במאי 2023, בעת מבצע מגן וחץ, המשפחה נאלצה להתפנות מבארי. ירון: "לא היה קל למצוא מקומות שיארחו אותנו. הוא לא כלב כיס, אלא חתיכת ג'מוס. נסענו ברכב קטן עם שני ילדים מאחור וכלב ענק על הרגליים של מעין. בניגוד להרבה כלבי קיבוץ, דודי לא היה כלב שמסתובב חופשי ועושה מה שבראש שלו. היה לו מראה מעט מאיים ונביחות חזקות, אבל זה כלב שמאוד אהב לשחק. כאשר היית זורק לו חפצים זה יכול היה להעסיק אותו בלי סוף".
משפחת שזר התגוררה במרכז הקיבוץ, בשכונה שמכונה בבארי "קומתיים", בקומה השנייה של אחד הבתים. המקום הקבוע של דודי היה במרפסת, שם גם היה באותה שבת. "היו לנו לא מעט התלבטויות", משחזר ירון, "האם להכניס אותו אלינו, או לא? האם לסכן את עצמנו וללכת להביא אותו, או להכניס אותו לבית שלא יהיה סגור? להכניס אותו לממ"ד היה אתגר. באותו יום הוא לא נבח בכלל, והוא כלב שאוהב לנבוח על כל אדם שעובר. שמענו את כל קולות המלחמה בחוץ, אבל לא את הנביחות שלו".
בשעות הצהריים הגיעו המחבלים לבית המשפחה וניסו לפרוץ את הממ"ד. ירון נאבק במחבלים על דלת הממ"ד. לאחר שכשלו לפרוץ למרחב המוגן, המחבלים הציתו את הבית. "אחרי חצי שעה של מאבק, קפצנו מהחלון והצלחנו לברוח. הבית הלך. וגם דודי. התחבאנו במחסן עץ של שכנים. בהמשך עברנו לבית של שכן. חילצו אותנו מבארי בסביבות 23:00. הילדה הקטנה, אז בת שנתיים, אמרה שהיא רוצה הביתה והיא רוצה לדודי. אח שלה, אז בן ארבע וחצי, אמר לה את מה שלא יכולנו אנחנו: הבית נשרף. דודי מת".
ירון איבד באותו יום את דודתו, תמי סוכמן ז"ל, שכנים וחברים – ואת כלבו האהוב. "פיסות הצער הן כל כך רבות ומפוזרות, שקשה להבין מתי אתה נשבר כי אין לך את הכלב, מתי אתה נשבר כי אין את הבית יותר, מתי בגלל הדודה שנרצחה, מתי בגלל החיים, ומתי בגלל הקיבוץ".
רונצ'ו הגיע אל ד"ר אליי חוגג גולן – אז סטודנטית לרפואה – במצב קשה. הוא היה בן שלוש וחצי, כלב ענק, ששקל אז רק 11 ק"ג, כולו עור ועצמות, אחרי מספר ניתוחים. אבל ד"ר אליי לקחה אותו כפרויקט אישי, שיקמה את רונצ'ו, ולאט-לאט הוא חזר לעצמו, עד שהגיע למשקל 30 קילו. תוך כדי הטיפול ברונצ'ו אליי הכירה גם את בעלה, אריאל גולן. "הוא היה כלב מאוד מצחיק", מספר אריאל. "הוא מאוד אהב אנשים ותמיד בא להכניס את הראש בין הרגליים כדי לקבל ליטופים". ביום חתונתם, גם רונצ'ו היה בצילומים. "תמיד היה ברור לנו שהוא יהיה חלק מהיום המיוחד שלנו. הוא היה כלב של עקרונות. אם היה יורד גשם, למשל, הוא יכול היה להעביר ימים שלמים בבית".
9 צפייה בגלריה
ד"ר אליי חוגג גולן עם אריאל ביום נישואיהם והכלב רונצ'ו. “היה כלב של עקרונות"| צילום: אביב לום
הזמן חלף. לזוג נולדה בת, יעל, שב-7 באוקטובר הייתה בת שנה וחצי. רונצ'ו כבר היה בן עשר. "הוא היה הכי מקסים בעולם עם יעל", משחזר אריאל. "היה להם חיבור קוסמי. היא אהבה אותו, הייתה שוכבת עליו, רוכבת עליו, משחקת לו בשיניים. הוא לא הגיב ורק היה מלקק חזרה. הוא אף פעם לא היה מודע לגודל שלו. רוב הזמן הוא היה ממש בסדר עם המצב הביטחוני - עד שומר החומות. אז הייתה הפעם הראשונה שרונצ'ו התחיל לפחד. זה כלב שבכל פעם שמישהו היה מגיע לכניסה לדלת, היה נובח. תמיד-תמיד. ובאותו היום הוא הבין. הוא יכול היה להרגיש את החרדה והפחד שלנו, והיה בדממה מוחלטת".
גם ב-7 באוקטובר, כשהמחבלים פרצו את דלת הממ"ד, רונצ'ו לא נבח, "רק נצמד אליי ואל יעל". המחבלים זרקו לתוך הממ"ד ערימת בגדים בוערים, וחיכו שהמשפחה תצא. אחר כך השליכו לשם גם בלון גז. אליי ואריאל החליטו שהם מנסים לברוח עם יעל בידיהם, מבעד ללהבות. "רונצ'ו לא רצה לעבור דרך האש. לא יכולתי להרים אותו, 30 קילו כלב לסחוב בתוך האש והבלגן. ניסיתי לחזור לקחת אותו, אבל לא יכולתי, כי החדר בער. אחרי חודש מצאו אותו יושב בתנוחת ספינקס. הוא מת משאיפת עשן. הממ"ד לא נשרף. הוא היה כלב מאוד-מאוד מיוחד. תמיד היו אומרים עליו שהוא אדם כלוא בגוף של כלב".
אליי, אריאל ויעל הקטנה נכוו קשות, והיו מורדמים ומונשמים לאורך כמה ימים. אליי התעוררה אחרונה, 51 יום אחרי, אבל הצליחה באוגוסט לחזור ולסיים את הסטאז'. אריאל: "ליעל סיפרנו שרונצ'ו מת עם החברים שלו ונמצא בעולם של הכלבים. לפני כמה שבועות סיפרנו לה שאנחנו עוברים לרוחמה, ונהיה שכנים של סבתא וסבא. יעל התרגשה ושאלה: גם רונצ'ו יבוא? היא אהבה אותו ממש. היינו רוצים מאוד לאמץ כלב. זה עוד יקרה".
רק כמה חודשים לפני 7 באוקטובר נסע איתי זק להביא מהגולן את סוקה, גור רועה בלגי מתוק. סוקה היה עדיין גור צעיר בן שנה, כשהמחבלים פרצו לממ"ד, רצחו את איתי, אשתו אתי ובנם בן ה-14, שגיא ז"ל. בתם תומר (23) ואחיה הדר (25), נותרו לבדם. "אנחנו במשפחה אוהבים כלבים ולאבא שלי יש חיבור מיוחד לכלבים מהסוג הזה", מספרת תומר. "היה לנו כלב רועה גרמני שמת בפתאומיות, וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את אבא שלי בוכה. מאז שאני ילדה היו לנו ארבעה כלבים במשפחה. זה כמו ילד".
איתי עבד במטע האבוקדו בקיבוץ, והכלבים שגידל תמיד היו איתו בשטח. תומר: "עבדתי עם אבא במטע, וסוקה היה בא איתי כל הזמן. הוא היה ממש חלק מהעובדים. הייתי יכולה לעבוד במטע לבד, אני והעצים, ומאמצע שום מקום יכולתי לשמוע רחש של עלים והוא היה קופץ עליי. הייתי עובדת עם חולצות מהצבא והקומונה. הוא נשך לי חולצה אחת וקרע לי אותה, ועכשיו זו המזכרת שיש לי ממנו. כשזה קרה התבאסתי, ועכשיו יש לי זיכרון ממנו, מהחור שנוצר.
"הוצאנו מדבקה של המשפחה יחד עם סוקה. אנחנו אומרים 'היינו שישה ונותרנו שניים'. הוא היה ממש חלק מהמשפחה. מצאו אותו כשמצאו את המשפחה שלי, ירויים בממ"ד, וסוקה ליד אבא שלי בכניסה".
הגופה של סוקה פונתה, עד היום לא ממש ברור לאן. תומר: "הייתי במסע חיפושים להבין לאן פינו אותו. הייתי באה לקיבוץ, ומלא אנשים טובים באו עם כלבי גישוש ועזרו לי לחפש את סוקה. עשו 'קבר אחים' של כלבים מהקיבוץ. באנו עם מעדרים וחיפשנו בכל מקום. בסוף אמרתי לעצמי שעשיתי כל מה שיכולתי. אני יכולה להפוך את כל אדמת הקיבוץ, אבל זה לא ריאלי. יש משפחות שאין להן אפילו קבר. אז החלטנו לעשות מצבה לסוקה. נטענו ארבעה עצי אבוקדו. אחד לכל אחד, לצד המצבות".
הרצח של בוניטה תועד על ידי המחבלים בסרטון מצמרר, והפך לוויראלי, סמל לאכזריות של המחבלים, שלא בחלו ברצח של אף אחד: לא ילדים, לא נשים, לא קשישים, לא כלבים. בוניטה הייתה כלבת משטרה שיצאה לפנסיה. אביעד כהן, חבלן משטרה, התאהב בה במהלך שירותו והחליט לאמצה. אשתו תום שמחה לקבל חברה חדשה למשפחה. "היא הכלבה הכי מתוקה בעולם", היא מספרת. "גוש של מתיקות. זו הייתה התאהבות מהירה מאוד. היא הדבר הכי נאמן וקרוב אלינו בעולם, מאוד מגוננת ועם אפס רוע".
ב-7 באוקטובר משפחת כהן הייתה למזלה מחוץ לקיבוץ, אבל בוניטה נותרה במרפסת. המשפחה השתגעה מדאגה לה, ולקראת ערב הרבש"ץ בישר להם כי בוניטה נמצאה ללא רוח חיים על שביל לא רחוק מביתם. זמן קצר אחר כך, התפרסם גם סרטון הרצח. תום: "בעלי התקשר אליי בערב ואמר שבוניטה נורתה, ושזה צולם ממצלמת הגוף של המחבל ופורסם בטלגרם. אני לא יכולה לתאר מה עבר לי בגוף כשראיתי את זה. בוניטה כלבת חנ"ם (חומרי נפץ – א"ק), אז כנראה כשהריחה את הריחות ושמעה פיצוצים ויריות הצליחה לברוח מהבית, אנחנו עדיין לא יודעים איך. כשראתה את המחבל רצה אליו, כנראה רצתה לקבל ליטופים, ומה שקיבלה זה יריות. אחרי הירייה הראשונה נראה שהיא עדיין רצה לכיוונו. והוא ירה בה שוב. סתם. כדי להרוג את היצור הכי חמוד שיש".
המשפחה, שמתגוררת כיום בבית דירות ברמת-גן, התלבטה איך לבשר את הבשורה לשלושת ילדיהם הקטנים (7, 6, 4). "אז התייעצנו עם פסיכולוגית ילדים איך הכי נכון לספר להם שבוניטה מתה. סיפרתי להם שהיא מתה גיבורה במלחמה. הם בכו וגרמו לי לבכות. הילד האמצעי חי יום-יום שאין את בוניטה. בספטמבר היה יום הולדתו, והמשאלה שלו הייתה שבוניטה תחזור. הוא מאוד-מאוד מתגעגע אליה. הקשר שלו איתה היה מדהים".
בוניטה נורתה למוות סמוך לבית של חברים. "הם אומרים עד היום שהיא הנס שלהם ושבזכותה הם בחיים. הממ"ד שלהם לא היה נעול, והמחבל דילג על הבית שלהם אחרי שהרג את בוניטה. זה מרגש לדעת שהצילה חברים מהקיבוץ, ונותן קצת יותר ערך למוות שלה, לדעת שזה לא היה לחינם ושהיא הצילה חיי אדם".
