הלהבות הגיחו מתוך האובך הקודר שכבר בשעות הבוקר המוקדמות בישר רעה. לשונות אש אימתניות שכאילו יצאו מתוך להביור עצום או לוע של דרקון עצבני. יעקב דדון, מנהל פארק קנדה, אומר שדבר כזה לא ראה בימי חייו, והוא ראה כמה שריפות. זה היה ביום רביעי שעבר בשעת צהריים מוקדמת כשהאש כבר השתוללה במשך כמה שעות בצידו הדרומי של כביש 1. עם רוח גבית של 80-70 קמ"ש היא החלה לדהור מהמורדות הצפון-מערביים של יער אשתאול אל הכביש לירושלים שמעברו הפארק של דדון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אין כמעט ישראלי שלא מכיר את פארק קנדה. זו פיסה קרקע עם היסטוריה שהולכת אחורה עד ימי היוונים והרומאים, נמצאה עד 67' בשטח ההפקר בינינו לבין הירדנים, שבו ישבו שלושה כפרים ערביים שתושביהם נמלטו או גורשו. אחר כך הקהילה היהודית בקנדה תרמה כסף וקק"ל הפכו את השטח לפארק ומכאן שמו. 12 אלף דונם של טבע במרכז הארץ שמושכים אליהם 1.2 מיליון מבקרים בשנה. מסלולי רכיבת שטח לאופניים, מסלול הליכה שעובר בחורש מרהיב, אמות מים ואין ספור חניוני פיקניק עם השולחנות המפורסמים של קק"ל. דדון המנהל אומר שהצפי לקראת יום העצמאות היה ל-30 עד 40 אלף מבקרים. לא עשן שריפת היער היה אמור לאפוף את המקום אלא עשן צליית הבשר על המנגלים.
14 כבאיות התפרסו על דרך היער הצופה על כביש 1 בפארק. המראה היה מבעית והתיאור של דדון מזכיר שדות קרב במקומות אחרים. "הרוח פימפמה את האש כמו מפוח ענק", הוא אומר, "והלהבות התקדמו בדהרה לעבר הכביש. הכבאים ואנחנו, צוות עובדי הפארק ואנשי הכיבוי של קק"ל, הרגשנו את חום האש. רכבים המשיכו לנסוע בכביש וראית את הפנים המבוהלות של היושבים בהם. ואז, מעשה שטן, האש דילגה מעל הכביש ונאחזה בצמרות העצים של הפארק. תראה את המרחק שהיא עשתה, מדובר בכמה עשרות מטרים.
"הלחימה באש הייתה קשה מאוד. היינו מעטים מול רבים. ואז הכבאים קיבלו הוראה לסגת לקו אחורי. הכבאית שהייתה הכי קרובה לאש נשארה מאחור. הצוות שלה עלה ברגע האחרון על כבאית אחרת שהצליחה להימלט. אני נתתי גז בטנדר שלי וטיפסתי לתל עקד".
עמדנו ליד הכבאית שנלכדה באש. לא נותר ממנה דבר מלבד שלד מתכת מפוחם. אחר כך עלינו לתל עקד, ממנו הנוף כמעט כולו שחור. כמו הלוחמים של בר כוכבא שטיפסו לכאן בימי המרד נגד הרומאים כדי לצפות על הדרך העולה לירושלים, גם דדון עלה לתצפית. האזור כולו היה אפוף עשן שחור סמיך.
אחמד אל-עסם: "האש הגיעה עד אלינו, הקרוואן שלנו נשרף, כל הציוד, המיטות, הבגדים. היו לנו גם 80-70 טלאים וגדיים, חצי מהם לא הצליחו לברוח והאש תפסה אותם"
תוך שבוע אחד בלבד בסוף חודש אפריל נשרפו בהרי ירושלים כ-25.5 אלף דונם של יערות, חורש טבעי ושטחים חקלאיים. אין מה להתפלא. השילוב של התחממות גלובלית המביאה חורפים יבשים ותופעות אקלים קיצוניות כמו שרב כבד המלווה במשבי רוח עוצמתיים, יחד עם הזנחה פושעת של שירותי הכבאות על ידי הממשלה, מייצר תוצאות הרסניות. זה לא רק המחסור החריף של 1,400 לוחמי אש הנחוצים לשירותי הכיבוי וההצלה כדי שיוכלו להתמודד עם שריפות ענק, כפי שקבעה בדיקה של מבקר המדינה, זה גם שר אחראי כושל שביטל רכש של מסוקים שיכלו לסייע בכיבוי מהאוויר וממשלה שאינה מפנה מספיק תקציבים לרכש ולהצטיידות.
לא חסרים גורמים אחראיים ושרים כושלים. הציפייה שהממשלה תשמור לא רק על ביטחון התושבים אלא גם על משאבי הטבע שלה, לא תואמת את ביצועי הממשלה הנוכחית. הנזקים בלתי נתפסים. אחרי שהאש נכבית והעשן מתפזר אפשר להתרשם מהצלקת שהותירה השריפה בטבע. שטחי ענק ביערות ובחורש שנותרים מפוחמים, אדמה מכוסה עפר שריפה וגדמי עצים חרוכים.
155 אלף דונם של יערות מנוהלים על ידי קק"ל באזור הרי ירושלים. מאזור לטרון ושער הגיא מזרחה אל עיר הבירה ודרומה עד אזור צור הדסה ונס הרים. השריפה הגדולה באוגוסט 2021 כילתה 15 אלף דונם של יערות באזור רמת רזיאל, הר הטייסים ואיתנים. ועכשיו, עוד לפני שהתחיל הקיץ, נשרפו עוד עשרות אלפי דונמים של יערות.
מדובר ביערות המשמשים בית למגוון גדול של בעלי חיים ומיני פרחים, עם מסלולי טיולים, ריצה ורכיבה. אלו המקומות שאנחנו יוצאים אליהם כדי לנשום קצת אוויר, בטח בעיתות מלחמה כשהצפון והדרום נתונים תחת מתקפות טילים בלתי פוסקות.
ענת גולד, מנהלת מרחב מרכז בקק"ל, אומרת שהיערות הם שטחי בריאות הנפש והגוף שלנו. "אנשים באים לעשות יוגה ביער, לרוץ, לשבת סתם ולשמוע את הציפורים, את אוושת הרוח בעלים. יש קשר הדוק בין בריאות הנפש לשהייה בשטחים פתוחים, זה כלי טיפולי מוכח. לכן שריפה כזו היא לא רק פגיעה מיידית בטבע. לוקח עשרות שנים לשקם יער שנשרף, ובמקום שבו הייתה שריפה בכזו עוצמה הטבע לא יחזור להיות מה שהיה. השריפה גם מצמצת את המרחב הירוק. שני שלישים מהשטח שנשרף בשבועיים האחרונים הם יערות, ובאזור הזה כל היערות קולטי קהל בהיקפים מאוד גדולים, מיליוני מבקרים בשנה. אנשים שבמקום ללכת לבית קפה או לקניון באים ליער למלא את הריאות באוויר נקי. לשבת עם חברים וליהנות מהירוק. שריפה כזו היא כאב לב אמיתי".
את כאב הלב ראינו על פניו של דימה אוציטל, שהגיח עם מקל הליכה מתוך יער אשתאול שנשרף בחלקו. היינו בדיוק בדרך למשתלת פולק כשאוציטל ירד לכיוון המעבר שמתחת לכביש שער הגיא בית-שמש. 39, אדריכל, אב לשני ילדים, תושב רחובות. "אני עושה את שביל ישראל", אמר, "מנסה להתאושש מתקופה לא פשוטה. אתם יודעים, מלחמה וקצת מילואים ועל זה פציעה. כמה מילואים? קצת פחות מ-300 ימים. בינואר 2024 נפצעתי בברך. הלכה לי הפיקה בחאן-יונס כשרדפנו אחרי חמוש לתוך מבנה הרוס. בעטתי שם בדלת ומעדתי על שברי בניין, איזו שטות! הפיקה של רגל ימין יצאה מהמקום. עשיתי שיקום ארוך עד שהצלחתי ללכת בלי קביים ובמקום פיזיותרפיה אני עושה את השביל. זה המקטע ה-23 שלי, בבוקר יצאתי מלטרון. מלטרון עד כאן הלכתי 8.2 ק"מ ואת רובם עשיתי כשמסביב הכל שחור. בהתחלה הטבע חצי שרוף, פה כרם שנשאר ירוק, שם כרם שחלקו שרוף, אבל ככל שהתקדמתי לכיוון יער אשתאול הרוב נהיה שחור. אתה אשכרה הולך בתוך שטח שרוף, כל העצים, השבילים, האדמה, הכל נשרף. זה בלתי נתפס, לא ייאמן, ממש לא ייאמן... מה בנאדם בסך הכל מבקש אחרי עזה, ללכת קצת ביער?"
יובל דקס מהחברה להגנת הטבע: "הצטמצמות מרחב המחיה תביא לכך שלאט-לאט חלק מהחיות ימותו מרעב. ויש בעלי חיים שלא מספיקים לברוח. הצבי יברח, אבל לצב אין סיכוי וגם לנחש אין ולמכרסמים שחיים במאורות ומתחבאים בהן כשפורצת שריפה ובסופו של דבר הם גם מתים במאורות בגלל החום הגבוה"
שמענו פעיית כבשים וצעדנו לכיוון הקולות. אחמד אל-עסם ואשתו סבריה ישבו על מחצלת מתחת לעץ אורן בשולי היער. הם מתל שבע ויש להם היתר למרעה באזור מקק"ל ומשרד החקלאות. "הכבשים מנקות את העשב שעל האדמה", אמר אל-עסם, "והעיזים אוכלות את הענפים והעלים הנמוכים בעצים, יעני עושות גזם ליער. יש לנו פה 200 ראש".
זה לא מונע שריפות.
"כשהמצב היה נורמלי זה מאוד עזר. אבל העולם השתגע בשנים האחרונות. כשצריך לרדת גשם לא יורדת טיפה וכשצריך להיות קר אז חם. גם הרוחות לא באות בזמן שלהן. בחודש שלוש או ארבע אין בדרך כלל רוח שבאה ממזרח ופתאום בזמן הזה יש רוחות מהמזרח. מול זה מה הכבשים יכולות לעשות? האש הגיעה עד אלינו, הקרוואן שלנו נשרף, כל הציוד, המיטות, הבגדים. היו לנו גם 80-70 טלאים וגדיים, חצי מהם לא הצליחו לברוח והאש תפסה אותם".
הגענו למשתלה. שבעה דונם של שתילי עצי פרי, עציצי פרחים וצמחי תבלין, כדים, תערובות דשן, שקי אדמה וכלי עבודה, נשרפו כאן. השותף דאוד שקיראת אומר שהאש הגיעה למשתלה לפנות ערב יום רביעי. "חבל לך איזה מפחיד זה היה", אמר, "עוד כשהאש הייתה ביער הרגשנו את החום שלה. התחננו למכבי אש שישלחו כבאיות אבל לא היו להם מספיק כוחות והגיעה רק כבאית אחת. מה הם יכלו לעשות? אני ועוד שני עובדים תפסנו צינורות גינה כאלה שמשקים איתם עציצים וניסינו לעזור אבל פה הייתה אש מפלצת, מה אפשר לעשות מולה עם צינור כזה דרדלה?"
עם יובל דקס נפגשנו בלב היער השרוף. דקס, איש החברה להגנת הטבע, צפר בכיר במרכז הצפרות הישראלי ומומחה למיני בעלי החיים בטבע הישראלי, מולל באצבעותיו קונכיית שבלול שהפכה לאפר. אם יש משהו שמקומם אותו זו ההכרזה של שירותי הכיבוי שהושגה שליטה על השריפה. "הם בעצם אומרים, 'הצלחנו לעצור את האש ולמנוע ממנה להגיע לרכוש עם ערך כספי, כמו בתים, מבנים חקלאיים, רכבים וכדומה. אבל בדרך להשגת השליטה היער נשרף. מצד אחד אני יכול להבין אותם, הרי הם עמלים לעצור את האש. מצד שני, מאחורי השפה המכובסת הזו נותר טבע שעבר השמדה. תראה איזה מראה אפוקליפטי, כאילו עברה על המקום הזה מלחמת עולם שלישית. תראה את הגוון הארגמני שמכסה את האדמה וחלק מהעצים, זה מעכב הבעירה שמטוסי הכיבוי מטילים מהשמיים, זה פשוט נורא. עשינו פה את כל הטעויות האפשרויות בתכנון היער", אמר, "החל מבחירת עצי האורן שהם עצים מאד דליקים ולא מתאימים לאקלים ולנוף הארץ-ישראלי, ועד לנטיעה הצפופה שלהם שהפכה את היערות שלנו לקופסאות גפרורים שרק מחכים להידלק".
לפתע הרים את ראשו והצביע לשמיים על זוג ציפורים שעפו לא הרחק זו מזו. "חיוואים שנמצאים עכשיו בחיזור, הם מקננים פה ביער, כלומר – קיננו פה עד השריפה. דיברנו רק על העצים, אבל האזור הזה עשיר בבעלי חיים. עשרות מינים של ציפורים ויונקים, חלקם נדירים ברמה עולמית. למשל הצבוע. ישראל היא מעצמה של צבועים והיערות של הרי ירושלים הם המעוז העיקרי שלהם. גם הגירית והדָּלָק נפוצים כאן ביערות. חברות הפקה וחובבי טבע מחו"ל שרוצים לצלם בעלי חיים ייחודיים למזרח התיכון באים לכאן, ליערות בהרי ירושלים. הדורבן זו חיה שקשה לתעד אותה וכאן יש המון. או למשל צבאים: בכל העולם נשארו כ-5,000 פרטים של צבי ארץ-ישראלי, וכמעט כולם נמצאים בישראל, חלקם הגדול כאן בהרי ירושלים.
"מי שלא מבין אומר אוקיי, בטח בעלי החיים הצליחו לברוח מהאש, אבל זה לא כזה פשטני. בעלי חיים הם מאד טריטוריאליים. אין להם קרובי משפחה בפתח-תקווה שהם יכולים לעבור אליהם. הם יכולים לעבור לגבעה סמוכה אבל באותה גבעה יש חיות אחרות שזו הטריטוריה שלהן. הם יצטרכו להתחרות על מזון באותו תא שטח שקודם לכן היו בו פחות בעלי חיים.
"הצטמצמות מרחב המחיה תביא לכך שלאט-לאט חלק מהחיות ימותו מרעב. ויש בעלי חיים שלא מספיקים לברוח. הצבי יברח, אבל לצב אין סיכוי וגם לנחש אין ולמכרסמים שחיים במאורות ומתחבאים בהן כשפורצת שריפה ובסופו של דבר הם גם מתים במאורות בגלל החום הגבוה. והחיוואים, להם השריפה הזו הרסה את עונת הקינון".
220 מיליון עצים נטעו קק"ל ביערות לאורך השנים. היערות באזור ירושלים הם כולם מעשה ידי אדם. בתמונות מלפני קום המדינה ואלו שצולמו בקרבות תש"ח אפשר לראות שהגבעות הללו כולן היו חשופות. קק"ל מילאה אותן, כמו בשאר האזורים בארץ, בעצים מחטניים, אורן קפריסאי וברושים, שהם מאוד דליקים. המנהלת גולד מקק"ל אומרת שבארגון הפיקו לקחים ובשנים האחרונות עברו לנטיעה של עצים ארץ-ישראליים במקור, רחבי עלים. "היום במסגרת שיקום היערות שנשרפים אנחנו שותלים יותר עצי חרוב, שזיף, אלות וכליל החורש. 30 אחוז מהעצים ביערות שלנו כיום הם עצים רחבי עלים. אבל עד שניטע עצים חדשים בחלקי היערות שנשרפו, ייקח זמן. קודם נחשף את כל השטח כדי שהאדמה תנשום ותקבל אור שמש. זה שלב דרמטי כי למעשה אתה חושף שטח שהיה עד לא מזמן יער ובעצם מחזיר את אותן גבעות למראה החשוף שלהן מתש"ח. בהמשך נעשה תכנון שטח חדש ואולי מקבצי הנטיעות יהיו שונים, העצים בוודאי יהיו אחרים, השטח כולו ישתנה".
אלון רוטשילד, מנהל תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע, אומר שהתכנון החדש של היערות שנשרפו יהיה קריטי. "אף פעם לא היו בארץ יערות של עצים מחטניים טבעיים כמו באירופה. יערות מחטניים זה לא משהו שאנחנו רוצים בעידן של שינויי אקלים עם סיכון גבוה לשריפות בגלל יובש קיצוני. מי בכלל אמר שצריך לנטוע יער חדש. אני חושב על חורש טבעי שצומח נמוך עם עשבייה. זה הנוף הארץ ישראלי האמיתי, הטבעי, ואליו צריך לחזור. יש כאן הזדמנות לקחת אוויר, לחכות רגע ולתכנן הכל מחדש, לא לרוץ ולנטוע שוב".
לדקס יש עוד הצעה: "לאסור הדלקת אש באופן גורף ביערות". סיפרנו לו על צפי המבקרים שתיכננו להגיע לפארק קנדה ביום העצמאות והוא הבין לבד את היקפי המנגלים שאמורים היו לבעור שם. "זו תרבות קטלנית", אמר, "הייתי אוסר בכלל הבערת אש ביערות, כולל מנגלים ואפילו הדלקת גזייה לקפה. צריך להפסיק לתת אמון בבני אדם. רוצים תה? תביאו תרמוס מהבית, קפה? תקנו בעגלת קפה. על האש? תעשו בחצר או תלכו לשיפודייה. היער זה לא מקום להדליק בו אש, מכל סוג שהוא".
כ-100 שוטרים היו אמורים לשבת בחפ"ק מיוחד בכניסה לפארק קנדה ביום העצמאות כדי להכווין את התנועה ולשמור על ביטחון המבקרים. דדון אומר שהפארק הזה הוא מגנט מבקרים לאורך כל ימי השבוע. "בכמה מקומות יש אוטו גלידה שעומד קבוע בכניסה אליו? יש לנו פה 40 חניוני פיקניק עם מאות שולחנות. בימי שבת וחג הפקקים פה מטורפים. אני קשור למקום הזה מאוד. הוא זורם בדם שלי, אני מכיר פה כל שביל וכל דרך, כל ספסל. אנחנו צוות של שלושה אנשים שמחזיקים את הפארק. וזו חתיכת שטח, 12 אלף דונם. פעמיים בשנה אנחנו צובעים את כל השולחנות. עוברים שולחן שולחן. אחראים על גיזומים, החזקה של השבילים ופינוי טונות של אשפה. השריפה הזו היא לא רק של עצים, היא גם קצת של הלב".
נסענו בטנדר שלו באיטיות בין העצים השרופים. כ-7,000 דונם הפכו פה לאדמה חרוכה. איתנו בטנדר היה ראובן סופר, ממונה השריפות לשעבר של האזור בקק"ל. סופר פרש לגמלאות לפני ארבעה חודשים בלבד. בבוקר יום רביעי הוא הביט בשמיים והבין מיד איזה פוטנציאל נפיץ יש למזג האוויר. "הרמתי טלפון מיידי לדרור טייב שהחליף אותי ואמרתי לו 'תיזהר היום, תהיה ערני כי זה יום מסוכן ביותר".
שעתיים אחר כך פרצה השריפה. טייב, הממונה החדש, אומר שאש כזו לא סופרת אף אחד. "היא לא רואה בעיניים, וכל עוד מנשבות רוחות אתה רודף אחריה".
דדון המשיך בנסיעה איטית תוך שהוא מצביע על סביבתנו. "היו פה עצי חרוב, תאנה, שקדים, רימונים, זיתים, מה לא. הכל הלך, אחחח, איזה כאב לב". חלפנו על פני משוכות צבר שכפותיהם כמשו מחום האש. "הנה אשחרים שרופים", הצביע דדון, "ואלה ישראלית, אלה אטלנטית, כליל החורש. יא אללה, תראו מה זה, אלונים מדורי דורות, ברושים זקנים, כלום לא נשאר מהם".
