יריית הפתיחה נורתה בשנת 1975. היעל הנובי הישיש ממצפה רמון, 147 ס"מ אורך קרניו, קרס ומת. לשמחתו של הצייד, הנסיך עבדול ריזא, אחיו של השאה, לא הייתה גבול. שיא עולם חדש ליעל ניצוד נקבע. אבל הייתה זו גם יריית הפתיחה לסיפור ההשבה אל הטבע המסעיר ביותר שידעה מדינת ישראל. כמו בסיפור העקדה, חייו של היעל הנובי נמסרו תמורת תחייתו של מין איילים, שנכחד מאדמת ארצנו ונקרא "יחמור פרסי".
באותה תקופה היחסים בין איראן החילונית, תחת שלטון השאה, לבין ישראל היו חמים וידידותיים, ואת העונג לסחוט את ההדק - זה מה שבבתי מלוכה ברחבי הגלובוס אוהבים לעשות - נתן לנסיך מנהל רשות שמורות הטבע הראשון של ישראל, אברהם יפה, שהיה מפקד פלמ״ח ואלוף בדימוס מהולל, שכמו רבים מדור המייסדים, ידע את מלאכת הקימבון. הוא ידע שהנסיך ירצה להחזיר לו במחווה יפה, וכשהוצע לו לקבל זוג מכוניות יוקרה, המיר אותן ביחמורים.
אל תטעו. השם "יחמור" לא הולם כלל את חתיכותו ואצילותו של ה"במבי" הביישן, אחד האיילים הקדומים ביותר במזרח התיכון. בשלהי שנות ה-50, אחרי שנים שבהן הוא נחשב לבר מינן, התגלתה לפתע אוכלוסייה זעירה, עשרות פרטים בלבד, בשמורות של דרום-מערב איראן.
הרעיון ש"לחדש יחמורנו כקדם" היה חלק מחזון הציונות של אברהם יפה שביקש להשיב את חיות התנ"ך אל נופי הארץ ולהקים שמורות מוגנות, נשמע אפעס, לא בלתי מופרך. כעבור שלוש שנים, כשאיראן כבר הייתה לקראת ההפיכה האיסלאמית ובני משפחת השאה ומקורביו כבר ירדו למחתרת, מקבל אברהם יפה טלפון: "זה עכשיו או לעולם לא".
הנספח הצבאי הישראלי האחרון בטהרן, רגע לפני ששלטון האייתוללות השתלט על המדינה וסגר את השמיים, היה תא"ל יצחק שגב (ייבדל לחיים ארוכים), אחד הגיבורים הראשיים הקשורים לעובדה שבזה הרגע משוטטים בארץ כ-500 יחמורים פרסיים החיים בטבע חופשי. על ראשו המסכן של שגב נפלו באותה עת ההכנות לפינוי החירום של כ-1,700 ישראלים שנותרו באיראן, והיחמורים, כולל אברהם יפה שנחת במאי 1978, עניינו אותו טיפה פחות. רק מה, הפעולה הראשונה שעשה אברהם יפה בנוגע ליחמוריו הייתה לחטוף התקף לב ולהוריש לשגב, בדרכו לטיסת החילוץ, את הבאתם של היחמורים.
מכאן, הסיפור לסרט של אינדיאנה ג'ונס. תקצר היריעה, אז אני יורה משפטים: אברהם יפה חוזר לארץ ושולח במקומו זואולוג בשם מייק ואן-גרוונברוק; מייק עולה לבדו על מטוס ג'מבו פרטי; אין אישור נחיתה; שגב מסדר אישור נחיתה; מייק נוסע עשר שעות רצופות לשמורת טבע לחופי הים הכספי, כשהוא מצויד בחומרי הרדמה וברובה חיצים שמתחפש למקל הליכה; את היחמור הראשון שתפס, מקומיים אוכלים לתיאבון; שגב מתרוצץ בין משרדים ומנסה להשיג רישיונות יצוא; לא מקבל; כן מקבל; לא מקבל; פגישה עם הווטרינר הראשי של איראן, בעל עבר נאצי; יחמורים מועברים בתוך ארגזים מוסווים בדרכים לא דרכים; עוד שקרים דיפלומטיים מרהיבים; יחמורים מלחכים קלסרים בתוך קונסוליה ישראלית נטושה; ברחובות נתלים אנשים; יחמורים עולים על טיסת אל-על האחרונה שיוצאת מטהרן לישראל; האישור שניתן הוא בכלל להולנד. ותקשיבו. אנחנו עדיין רק בתחילת הסיפור. ארבעת היחמורים שנחתו בישראל והיו אמורים לשמש כגרעין רבייה? יחמורות. כולן. ארבע נקבות. זה מה שמייק העלה בחכתו. עכשיו. איך לעזאזל, מארבע גברות, ששלוש מהן אמנם בהיריון, מקימים גרעין רבייה?
לבסוף נמצאו שני זכרים נדירים שהיו שייכים לתעשיין גרמני עשיר כקורח ממשפחת אופל – כן, זו מתעשיית הרכב – שהחזיק אותן כחיות מחמד בגן החיות הפרטי שלו. רק שזכרים, כמו זכרים, אוהבים מלחמות ותוך כדי מאבק על ליבן של הנקבות, הרג אחד הזכרים את רעהו ונפצע בעצמו.
כאן נכנס לתמונה עוד גיבור: סלאח מקלדה. תושב דאלית אל-כרמל, שהיה חבר נפש של אברהם יפה ובהמשך גם של יצחק שגב, שהקדיש את חייו לחי-בר בכרמל והיה אחראי על האוסף הגנטי השברירי והטראומטי שכלל: ארבע נקבות שעברו הפיכה, שעטו בכבישים, הוטסו ועברו טראומת הגירה, פלוס זכר פצוע שחייב להחלים.
לפני כמה חודשים, לקראת ערב, באמצע החורש בגליל המערבי ולמשך שתי שניות בלבד, פגשתי נקבת יחמור, דור שביעי או שמיני בארץ, פרט אחד מתוך מאות יחמורים ויחמורות שלא יודעים שהם נס פך השמן, חזון מוזר שהצליח להתממש למרות שזה נראה לגמרי אבוד. נדמה היה לי שהחלפנו מבטים. נזכרתי בה השבוע, בה, באיראן ובתקווה החדשה שנוצרה. כן, טוב, אולי זה משל עקום קצת, אבל בכל זאת ככה זה עובד, בטבע כמו בחיים: תמיד ישנה האפשרות לעבור ממצב של כמעט הכחדה למצב של פריחה ושגשוג. יחמורים, מדינות, דמוקרטיה, הרוח החופשית. מה אנחנו יודעים, אולי אפילו השלום שכבר נקבר כאן סופית.
לסיום, אני רוצה לספר על עוד תפנית בעלילה של שיבת היחמורים. בשנת 1989, עשר שנים אחרי עליית היחמורים, התחוללה שריפה גדולה בכרמל. באותה עת רק החלו השחרורים הראשונים אל הטבע והאוכלוסייה הייתה עדיין שברירית מאוד. בזמן השריפה היו היחמורים פזורים בשטח מגודר ושמור בחי-בר, לא היה להם לאן לברוח ושישה מהם נשרפו למוות. הנותרים, 19 במספר, נמלטו מהאש והצטופפו על פיסת הקרקע היבשה היחידה, שנותרה ללא ענפים וללא עלים יבשים. זו הייתה אנדרטה קטנה שהוצבה במקום לזכרו של סרן שרון שגב ז”ל, בנו של איציק שגב, שהיה קצין שריון צעיר שנפל חמש שנים קודם לכן בעת מילוי תפקידו.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.01.26
