זה סיפור על קבוצה קטנה ומובחנת, יחידה במינה, שיש רק מקום אחד קטן, צחיח ומשוגע בכל העולם הגדול הזה שאליו היא קשורה, ובו היא יכולה לחיות ולשגשג. המקום הזה הוא כאן, בישראל. אלא שגם במקום שהיא קוראת לו בית, הקבוצה הקטנה לא בטוחה. קטסטרופות איומות ואויבים, חלקם נחושים וחלקם אדישים, כמעט שהכחידו אותה יותר מפעם, אבל היא שרדה איכשהו, והיום נאלצת להסתמך על עזרה חיצונית שבלעדיה לא תוכל להגן על עצמה. זה סיפור על קבוצה קטנה, נדירה ומובחנת שחיה בלב מדבר, מסוגרת ומנוטרת 24/7 מאחורי חומות תיל וגדרות מחושמלות שאמורות להגן עליה מפני טורפים שמחפשים פרצה. בכל פעם שהיא חושבת שהיא יצאה מכלל סכנה, הסכנה מוצאת דרך פנימה. כי מדי פעם, אנחנו יודעים איך זה, גדרות נפרצות. האם תצליח הקבוצה לשרוד בחבל ארץ שאולי כבר לא מתאים לה? האם תזכה אי פעם לצאת מחוץ לגדר?
אני נוסע ללב מדבר, עובר דרך הגדר החשמלית והשערים הנעולים במטרה לפגוש מקרוב כמה מנציגי הקבוצה. בהתחלה אני לא רואה כלום. הצד הזה של הגדר נראה בדיוק כמו הצד השני. איפה הם מתחבאים? לוקח רגע למדבר ולעיניים להתרגל זה לזה, וצבי השיטים הראשון שלי מתגלה לפניי פתאום מתוך הרקע הצהוב-חום-דהוי של שום דבר המנוקד בירוק-אפור-מאובק של עצי השיטה.
הצבי עומד ומביט בי בסקרנות דרוכה, שומר על מרחב בטוח ומוכן לזינוק. לפי קרניו הקצרות מדובר בזכר צעיר שיש לו מה להוכיח. הוא פורס את אוזניו לצדדים, חושף מולי את חלקן הפנימי הבהיר המעוטר במה שנראה כציור של עץ, בעודו מנענע את זנבו השחור והעבה במהירות כדי לסמן לחבריו האמיצים פחות שנותרו מאחור מי פה הבוס. אני קולט שזו ככל הנראה החיה הכי נדירה שראיתי בחיי, והתרגשות גדולה ממלאת אותי. בטח כשאני חושב על זה שבסוף הצבי ואני די אותו דבר: שנינו יונקים שחיים במקום הזה. גורל אחד שם אותנו כאן.
צבי השיטים, הצבי הנדיר ביותר בישראל וככל הנראה בעולם כולו, נמצא בסכנת הכחדה חמורה. 45 פרטים בסך הכל נותרו מהמין (נכון ללפני שלושה חודשים), והם חיים בין אילת ליטבתה, מול החי-בר, מאחורי גדר חשמלית באורך של 11 ק"מ ושני שערים נעולים שנועדו להגן עליהם מפני הטורפים העיקריים שלהם - זאבים, תנים, צבועים ושועלים. הגדר, אני למד, יעילה נגד שלושת הראשונים, אבל השועלים עדיין עוברים מעליה ומתחתיה כאילו כלום. גם המלכודות שפוזרו בשטח לא ממש עושות עליהם רושם. כרגע השועל המצוי הוא האיום הגדול על צבי השיטים - והוא בכלל לא שייך למדבר, אלא הגיע בעקבות החקלאות האנושית (כמו התן) והפך למין מתפרץ שהצבי, בטח כשהוא עופר צעיר, פשוט לא יכול להתמודד מולו.
חוץ מזה שכולם צבאים, צבי השיטים לא קשור לשני מיני הצבאים האחרים שחיים בישראל באלפיהם, הצבי הישראלי וצבי הנגב. הוא נפרד מהם, אבולוציונית, לפני כמיליון שנה. הצבי היחיד שקשור לצבי השיטים מבחינה גנטית וחי כיום הוא תת-מין של "צבי ערבי" שנמצא על איי פרסאן בדרום הים האדום, במרחק של כ-1,600 ק"מ. נראה כי שתי האוכלוסיות הזעירות הופרדו זו מזו לפני כ-20 אלף שנה, בסוף תקופת הקרח האחרונה.
איך מזהים את צבי השיטים? מלבד הפס הכהה על גופו והקרניים הישרות (אצל הזכרים, לעומת הקרניים המתעקלות אצל צבי הנגב), יש להם פס לבן לאורך החלק הפנימי של הרגליים הקדמיות שממשיך לחזה חום, והכי חמוד: יש להם זנב שחור על הטוסיק הלבן (לצבאים יש טוסיק?), וכשהם מזדקפים ונעמדים על שתי רגליים כדי לאכול מענפי השיטה (זה הצבי היחיד בעולם שיכול ממש ללכת על שתי רגליים, אומרים לי), זה נראה קצת כמו תחתונים. לזכרים ולנקבות, אגב, תחתונים בעיצובים שונים.
× × ×
לאט-לאט מתרגל העדר הקטן לנוכחות המשלחת האנושית - אני נמצא עם ניצן שגב, האקולוגית של הערבה ברשות הטבע והגנים שמטפלת בצבאים האלה על בסיס יומיומי כמעט, ואורי נווה, סגן ראש חטיבת המדע ברשות - ואפשר להבחין בפרטים נוספים שיוצאים מהמחבואים. חבורות של שתיים-שלוש נקבות אציליות שעופרים צעירים, בני כמה ימים בסך הכל, מדדים אחריהן ברגליים דקות כגפרורים, זכר בוגר סועד את ליבו בעלי השיטה הקוצניים, אחר משייף את קרניו הארוכות והישרות על גזע העץ, במרחק אצה רצה חבורה נוספת של זכרים צעירים מפה לשם.
פעם זרם פה מעיין עין רדיאן שהשקה את החיות, הרווה את השדות והחיה את בני האדם. זו הסיבה שקיבוץ יטבתה הוקם בסמוך. ליד הגדר אפשר לראות שרידים של בית מרחץ רומאי, תחנת משטרה בריטית, בית קברות בדואי. המעיין כבר מזמן לא זורם, לא נשאר לו יותר מה לתת, אבל החיים עדיין נאחזים במקום שפעם היו בו מים, כמו בזיכרון.
הצבאים לא מתקרבים אלינו אבל גם לא מספיק בורחים מאיתנו. לי זה נראה קצת חסר זהירות מצידם, האמת, וזו אולי אחת הסיבות שיש מהם כל כך מעט. צבאים אחרים יברחו ממך כמה שיותר רחוק, אבל צבי השיטים עומד ומסתכל עליך. מצד שני, צריך לזכור שלצבי השיטים אף פעם לא באמת היה לאן לברוח: גם בלי הגדרות הוא כבול אל שני הסוגים של עץ השיטה הגדלים בערבה שלנו, שיטה סוככנית ושיטה סלילנית, שמספקים לו את רוב מזונו, וזה האזור היחיד שבו גדלים שני הסוגים. גם העובדה הזו הופכת את צבי השיטים לרגיש יותר לטורפים ולציידים. פגיעוּת נוספת קשורה כנראה לעובדה שהעופרים של צבי השיטים רובצים כשבועיים אחרי לידתם, בעוד עופרים של צבי הנגב (שפרטים ממנו חיים יחד עם צבי השיטים בשלום באותו מתחם) קמים והולכים אחרי קצת יותר מיום.
כיום כבר לא צדים את צבאי השיטים, אבל בשנות ה-50 צדו אותם חיילי צה"ל במספרים גדולים וללא הפרעה, מה שככל הנראה הביא אותם למצב של כמעט הכחדה. הזואולוג הנודע גיורא אילני ז"ל היה הראשון שזיהה אותם בשנות ה-60, אבל חשב שמדובר בקבוצה של הצבי הישראלי (עשרות שנים אחר כך ריצפה פרופ’ גילה כחילה בר-גל, חוקרת אבולוציה מולקולרית ודנ"א קדום מבית הספר לרפואה וטרינרית באוניברסיטה העברית, את הגנום שלהם בשיטות שפותחו לצורך זיהוי פלילי אצל בני אדם, והגיעה למסקנה שמדובר במין נפרד). בספירה הראשונה של צבי השיטים שאירגן אילני, ושנערכה בשנת 69', זוהו 68 פרטים - זה היה המספר הגדול ביותר שאליו הגיעה האוכלוסייה מאז ועד היום.
ואם פעם תפגשו צבי שיטים צעיר שישאל אתכם איך מבדילים בין שיטה סוככנית לשיטה סלילנית, אִמרו לו כך: השיטה הסוככנית נראית כמשולש הפוך ובנויה על גזעים דקים המשתרגים זה בזה, ואילו לשיטה הסלילנית גזע אחד; לשיטה הסלילנית תרמילים מסולסלים לגמרי, ולשיטה הסוככנית מסולסלים למחצה.
ניצן שגב נוסעת באיטיות בשטח ומפנה את מלכודות השועלים הלא-יעילות. ליד כל מלכודת כזאת יש מצלמה המופעלת על ידי תנועה. חברי העדר הקטן עוקבים אחרינו בעניין. על הגדר אנחנו פוגשים את ערן, עובד הרשות, שעובר עמוד עמוד - ויש הרבה מאוד עמודים בגדר שאורכה 11 ק"מ - וסותם את ראשו החלול בפקק פלסטיק. למה ומדוע? אלפי העמודים האלה, שהיו חלק מגדר שנועדה להגן על בעל חיים אחד מסכנת טריפה והכחדה, מספר נווה, הפכו בעצמם למלכודות מוות עבור המון חיות אחרות; ציפורים, נחשים, חרדונים ושאר חיות קטנות שנכנסות לתוך העמוד החלול ולא מצליחות לצאת.
מיליוני חיות קטנות מצאו את מותן האירוני בתחתיות העמודים האלה, מקריבות עצמן בלי דעת על מזבח השימור של חיה אחרת. חלקן נאספות אחרי מותן אל גביע פלסטיק שנכנס לתוך קופסה שמונחת בצד האחורי של מדף תחתון בארון סגור במרכז המו"פ בערבה, כדי לבלות שם את הנצח. לא בדיוק הבנתי למה.
בתי הקברות שבתוך העמודים החלולים מסמלים את אחת הבעיות המובנות בעולם שמירת הטבע בזמן הזה, מסכים נווה: על איזה טבע אתה שומר ובשביל מי. הרי מבחינת הקוסמוס אין הבדל בין צבי לחרדון ובין שועל לנשר. ובכל זאת על חלק מהחיות, בדרך כלל היפות יותר, אנחנו שומרים, את חלקן אנחנו צדים ולגורל רובן אנחנו אדישים. עם זאת, מזכיר נווה, על מנת לשמור על הצבי שומרים גם על הסביבה שלו, ועל הדרך נהנים גם הלטאה, ציפור השיר, העוף הדורס, החרדון והארנבת, ועוד המון מינים שנמצאים כאן ולא מדברים לאנשים, כי אין להם פרווה ועיניים חמודות.
כך או אחרת, מאז נחשפו ממדי הקטל בעמודים, עוברים אנשים כמו ערן בכל הארץ וסותמים בפקקים את הראשים החלולים. יש בזה משהו יפה בעיניי.
× × ×
הגדר סביב עדר צבאי השיטים הוקמה בשנת 2006, אחרי שב-2005 הגיע העדר לשפל לא ייאמן של 11 פרטים בלבד. כשהגדר נבנתה לא היה ברור מה, בעצם, הבעיה עם צבאי השיטים ולמה יש כל כך מעט מהם: האם יש להם מחלות, האם הם נטרפים, האם אין להם מספיק תזונה, מספיק מים, אולי חם להם מדי, אולי תחרות מול צבאי הנגב? לא ידעו מה לעשות, אז בנו גדר, אבל לא השקיעו בה. אני משוחח עם פרופ’ דרור הבלנה, המדען הראשי של רט"ג. הוא מספר שנדרשו משהו כמו 15 שנים, תצפיות רבות ומספר מחקרים ארוכי טווח (למשל, ד"ר בני שלמון, לשעבר אקולוג מחוז הערבה של רט"ג, הקדיש 35 שנה למחקר ולצפייה בצבי השיטים) כדי להגיע למסקנות כמעט נחרצות בנוגע למצבם הקשה של צבאי השיטים: זה לא האקלים, הם דווקא אוהבים חום; זו לא התזונה, עצי השיטים נותנים להם כל מה שהם צריכים; זו לא תחרות, הצבאים השונים מסתדרים יופי; אלה לא מחלות גנטיות או בעיות ילודה - להפך, נקבת צבי השיטים מולידה פי 1.5 עופרים בשנה מנקבת צבי הנגב. נותרו רק הטורפים: הזאב, התן, הצבוע והשועל. האחרון פגיעתו רעה במיוחד, כאמור, כי נראה שהגדר לא עוצרת אותו.
ההוכחה החדה והעגומה ביותר הגיעה בחורף של 2012-2013. בתוך שש שנים התאושש העדר וגדל מ-11 ל-55, ואז הגיעו שיטפונות ופרצו את הגדר. באותו לילה פשטו זאבים על העדר, רוצחים יותר מארבעים פרטים ומסיגים את העדר שנים אחורנית. אני אומר רוצחים ולא טורפים, כי זה מה שהיה שם, הרג לשם הנאה. בניגוד לטריפה רגילה, שבה הטורף לוקח איתו את גופת העופר הנטרף בחזרה לצאצאיו, הפעם נותרו על האדמה עשרות גופות של צבאים. מאז, מספרת ניצן שגב, בכל פעם שיש שיטפון, "כולנו על הגדרות באותו רגע, מחפשים פרצות וסוגרים אותן". מאז מטפסת האוכלוסייה בקצב ילודה משביע רצון, אבל מספיק חור אחד בגדר או חמש טריפות של צבאים - כמו שקרה במהלך השנה האחרונה - והאוכלוסייה נסוגה שנים אחורה. ככל שהאוכלוסייה קטנה, מסבירה פרופ’ כחילה בר-גל, קשה לה יותר לגדול ולעבור את הסף שיבטיח את קיומה.
עד כדי כך הוא פגיע וחלש?
"זה מין שגם התחיל מנקודת מוצא נמוכה, גם מספרית וגם מבחינת התאמה לשינוי בבית הגידול שלו". כלומר ההתיישבות והחקלאות האנושיות שהביאו איתן, ובכן, גם אנשים עם רובים, וגם טורפים חדשים שלא היו פה קודם.
זה לא נשמע לי אופטימי. השאלה, אם כן, חייבת להישאל: מה הגבול העליון, או התחתון, של השימור? עד כמה גדול החוב שלנו לצבי השיטים, ועד מתי נצטרך לשמור עליו בכפפות של משי מפני הסביבה שבה הוא חי? מה עם לתת לטבע לעשות את שלו? עד מתי נהרוג שועלים כדי להגן על צבאים? אלה שאלות שאין עליהן תשובה מוחלטת. יכול להיות שיתברר שגם עם כל החומה והמצלמות וההשגחה הפרטית, צבי השיטים לא מותאם יותר לחיים פה. הרי כבר 60 שנה שאנחנו עוקבים אחריו ושומרים עליו, והאוכלוסייה לא גדלה. עיון בארכיון מגלה שכל עשור בערך מידרדרת האוכלוסייה אל סף ההכחדה.
הכי חמוד: יש להם כתם שחור על הטוסיק, וכשהם מזדקפים ונעמדים על שתי רגליים כדי לאכול מענפי השיטה (זה הצבי היחיד בעולם שיכול ממש ללכת על שתי רגליים) הכתם נראה קצת כמו תחתונים. לזכרים ולנקבות, אגב, תחתונים בעיצובים שונים
אז אם ככה, אולי אפשר לוותר עליו? חלילה. גורל צבי השיטים בידינו, ולא בגלל שהוא יפה או הולך על שתיים בתחתונים. גורלו בידינו כי אנחנו הבאנו אותו לאן שהגיע, אותו ואת הארץ וכל החיים בה, אנחנו אלה שאחראים למצבו, בין שמפני שצדנו אותו ובין שמשום שהבאנו איתנו חיות שיצודו אותו. עד שבאנו כנראה לא הייתה לו שום בעיה.
צריך סבלנות, אמונה וגדר חזקה. "אוכלוסיות במספרים גבוהים מתפקדות טוב, ואוכלוסיות שנופלות למספרים נמוכים לא מצליחות להתאושש", אומר פרופ' הבלנה. "אנחנו מכירים את זה. הבעיה של צבי השיטים כפולה. באזור הזה יש הרבה מאוד פעילות אנושית. רוב החקלאות והאנשים בערבה מרוכזים בערבה התיכונה והדרומית, מה שמביא את הטורפים. צבי הנגב יכול להתרחק למקום שומם, אבל צבי השיטים לא, ונוצר מצב שיש יותר ויותר טורפים על אותה אוכלוסייה. כשיש עדר גדול ומגיע טורף יהיה מי שיזהיר, אבל בעדר קטן כל כך הסיכוי שיגיעו אליך יותר גבוה. אין לו מזל, לצבי השיטים".
עם זאת, מבטיח הבלנה, "אנחנו מגינים על הגדר בחירוף נפש. יש להם פוטנציאל מעולה. אם נצליח לשמור עליהם, המספרים יתחילו לעלות בקרוב. התכנון הוא לתת לאוכלוסייה להגיע למספרים גדולים - בסביבות 140 פרטים - ואז נפתח את הגדר לחלק מהעדר ונראה איך הם מתמודדים בחוץ. אני מאמין שזה יהיה בסדר - שמע, הספידו את צבי השיטים כבר כמה פעמים והוא עוד פה".
"אין סיבה לוותר עליהם", מסכימה גם פרופ' כחילה בר-גל. "המגוון הגנטי שלהם סביר לגודל האוכלוסייה. הם נמצאים בצוואר בקבוק, ומכאן הם יכולים לפרוח או להיכחד, ורואים שכשיש להם תנאים טובים והגדר לא נפרצת הם יכולים להתרבות ולפרוח. לא להרים ידיים".
פרופ' דרור הבלנה: "אנחנו מגינים על הגדר בחירוף נפש. אם נצליח לשמור עליהם, המספרים יתחילו לעלות בקרוב. התכנון הוא לתת לאוכלוסייה להגיע למספרים גדולים - בסביבות 140 פרטים - ואז נפתח את הגדר לחלק מהעדר ונראה איך הם מתמודדים בחוץ. שמע, הספידו את צבי השיטים כבר כמה פעמים והוא עוד פה"
יש לנו חוב כלפי צבי השיטים, יש לנו חוב כלפי כל החיים, יש לנו חוב כלפי המקום הזה שלא להחסיר ממנו דבר, יש לנו חוב כלפי העתיד, שאותו לא נוכל לפרוע אף פעם. ויותר מכל, יש לנו חוב כלפי העולם כולו. כי הסיפור על קבוצה קטנה ומובחנת שיש רק מקום אחד קטן, צחיח ומשוגע שאליו היא קשורה ורק בו היא יכולה לחיות ולשגשג הוא לא רק על צבאי השיטים, והוא לא רק על העמים היושבים בישראל, הוא על המין האנושי כולו. כי יש רק מקום אחד קטן ומשוגע שאנחנו יכולים לחיות ולשגשג בו, וזה כדור הארץ. הכל עניין של כמה זום-אאוט עושים לסיפור: אם מסתכלים על כדור הארץ מרחוק, אי-אפשר להבחין בין אדם לצבי - כולנו מאותו העץ. כולנו היבטים של אותו דבר, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם צבי השיטים ילך מעימנו, משהו ימות בנו, בערבה, בארץ הזאת, בעולם הזה. כי עולם בלי צבי שיודע ללכת על שתיים זה לא עולם שכדאי לחיות בו.
