אני מסתכלת על אלונה החותרת בעצלתיים סביב הפופיק של עצמה, וכל מה שאני רוצה באותו רגע זה להתחלף איתה. שתעמוד פה היא, בחום הלוהט של יולי, ותסתכל עליי טובלת בבריכה הפרטית הכחולה, העגולה, הצלולה, אחת מתוך רבות הנמצאות במרכז להצלת צבי ים במכמורת. אלונה היא נקבת צב ים חום צעירה, בת 20 לערך, שהובאה לכאן לפני כחצי שנה לאחר שנמצאה על ידי אזרח בחוף גדור, מדרום לחדרה. כאן עברה שטיפת ריאות והסרת קרס דיג מהוושט.
אף פעם לא ראיתי צב ים ממרחק אפס. תקשיבו. זה דבר גדול. שולחן לארבעה. כשהיא עולה מעלה כדי לנשום אוויר, היא מוציאה את ראשה המרובע מחוץ למים ותוקעת בי מבט אדיש, נסיכותי, עד שאני מתקשה לזכור שעוד צפוי לה שיקום ארוך ושעתידה בטבע שברירי כל כך.
כל הפציינטים שמגיעים לכאן הם צבי ים חומים וצבי ים ירוקים. אותו גודל שולחן, אבל מצבם של הירוקים בטבע חמור עוד יותר. הם עברו ממצב שימור "פגיע" ל"בסכנת הכחדה". כל הצבים שנמצאו פגועים על החוף עוברים פה טיפולים מצילי חיים וחוזרים לים. למעט אלה שלא. עשרות צבי ים שסיכויי השרידות שלהם נמוכים מהווים את גרעין הרבייה. להזדווג הם יכולים. הביצים הן התקווה.
צבת ים מטילה סביב 100 ביצים בכל תטולה, וחוזרת על כך שלוש או ארבע פעמים בכל עונה. כורה בור, יורה פנימה ומכסה. המין נקבע על פי טמפרטורת הדגירה של הביצה. מהביצים העליונות, החמות יותר, בוקעות הנקבות, ומהתחתונות - הזכרים. אבל יעברו עוד עשרות שנים עד שהאבקועים (הצבים שבקעו) יגיעו לבגרות מינית. קודם שיצלחו את היום הראשון, את השעה הראשונה.
הסיבה לכמות האסטרונומית של הביצים היא מתמטית. חשבון אבולוציוני. רק אחד מתוך מאות יגיע לבגרות. רוב רובם של האבקועים נטרפים על ידי ציפורים וסרטנים כבר במהלך שעת חייהם הראשונה, תוך כדי ריצת הלילה הבהולה אל עבר הגלים. השאר נטרפים בהמשך. לכן אחת המשימות של המרכז היא לאתרג את הביצים, להגדיל את שיעורי הבקיעה ואת הגעת האבקועים אל המים.
הסטטיסטיקה נשמעת אכזרית - יותר קל לזכות בלוטו מלהיות אבקוע שמגיע אל הגלים - אבל הביולוגיה הצבית ידעה טוב מאוד מה היא עושה. החשבון הזה, שבמהלכו יזכו מעטים כל כך בשנות חיים ארוכות כל כך, עבד מצוין. ולראיה, צבה שנראית כמו תאומתה של אלונה, ראתה פטרוזאורים מעופפים מעל ראשה, חוותה את עידן הקרח על שריונה והביטה בעולם באותה אדישות נסיכותית 110 מיליון שנה לפני שפגשה את האדם המודרני.
המפגש הקצרצר איתנו, שבריר שנייה מנצח קיומם, טרף את הקלפים. שום דבר, גם לא מיליוני שנות אבולוציה, לא הכין אותם למפגש עם מדחפי סירות שמבקעים את שריונם וראשם, עם רשתות דיג, עם הדף הפיצוצים, עם ערימות הפלסטיק הממלאות את קיבתם, עם הקרסים שנתקעים בגרונם, עם זוהמת האור ממלונות החוף שהאבקועים הצעירים, בתוקף צו גנטי קדום, רצים אליהם במקום אל ריצודי האור על פני הגלים.
צב ים עם קש בנחיר, בדומה לדוב קוטב מורעב, משמש שגריר אומללות אפקטיבי. מי לא אוהב צבים? אבל מנקודת מבטו של הצב - ולכן גם של בני האדם המשוגעים לדבר - גבולות לאומיים ומלחמות הם נון-אישיו. נקודת המבט שלהם היא צבית. רווחתם של הצבים, היודעים ים אחד, מחייבת שיתוף פעולה. כן, גם אם מדובר במדינות אויב השוכנות לאורך אגן הים התיכון.
כמו מנהל בית החולים הישראלי של המרכז יניב לוי, שהפך למדען צבים עולמי כתוצאה ממפגש מקרי עם צבת ים בילדותו, כך גם מונא ח'ליל - שהייתה המגינה העיקשת ביותר של צבי הים בלבנון - שינתה את חייה בעקבות היתקלות עם צבת ים מטילה. כשאני עומדת מול אלונה, אני בהחלט יכולה להרגיש את זה.
המבט שלה הוא מבט של מורת זן זקנה.
ח'ליל הקימה מרכז הצלה על חוף מנסורי הסמוך לצור, נלחמה בדייגים שהשתמשו בדינמיט, התעמתה עם יזמי נדל"ן והצליחה להוביל להכרזה על רצועת חוף של שבעה קילומטרים, שאליה עולות מטילות רבות, כשמורה.
מנהג מוזר יש להן, לנקבות. בדומה לדגי הסלמון החוזרים אל נהר ילדותם, גם נקבות הצבים חוזרות - אם הן לא מפחדות מדי - להטיל את ביציהן בחוף שבו בקעו. מין סגירת מעגל פרוזאית כזו.
שום דבר, גם לא מיליוני שנות אבולוציה, לא הכין את הצבים למפגש עם מדחפי סירות שמבקעים את שריונם, עם רשתות דיג, עם ערימות הפלסטיק הממלאות את קיבתם והקרסים שנתקעים בגרונם
אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת ההטלה, והשמירה על קיני הביצים המגודרות וסיורי החוף מעלים הילוך. זו הסיבה שלמרות הלחימה בדרום לבנון וצווי הפינוי לאזור צור ומנסורי שניתנו על ידי צה"ל, ח'ליל התעקשה להישאר עם הצבים ונהרגה מפגיעת טיל לפני כחודש.
ישראל נחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם במתן עזרה ראשונה ובשיקום צבי ים. גרעין הרבייה הייחודי שנמצא כאן מסייע לאושש את אוכלוסיית צבי הים התיכון כולו וחוקרים מצמידים לחלק מהצבים המוחזרים משדרי לוויין שבעזרתם ניתן לעקוב אחר מסלולי הנדידה ולשפר את ההגנה.
יש לנו אמבולנס ייעודי לצבים, יש מתנדבים שסורקים את החופים, יש אפילו תקציב ממשלתי ותרומות יפות. וכפי שאנחנו לא קוטפים פרחי בר מוגנים, אנחנו גם לא נוהגים לצוד צבים. אפילו דייגים לא. זה יפה. מצד שני, אנחנו מובילים בעוד תחומים. חופי ישראל נמנים עם המזוהמים שבחופי הים התיכון ומלאים במיקרו-פלסטיק. ובנוסף הלחץ הנדל"ני רק הולך וגובר. חופי הים שלנו צפופים, רועשים ומוארים. חוף מבטחים אנחנו לא.
האם הדחף שהחזיר לכאן דורות של צבות במשך מיליוני שנים ייעצר דווקא במשמרת שלנו? האם הנכדים שלי יחיו בעולם שיש בו פלאים כאלונה?
