"אנו עוזבים כפי שבאנו, אבל לא רחוק מדי בעתיד גם נשוב, בעזרת האל, בשלום ועם תקווה לאנושות כולה", אמר יוג'ין סרנן ב-13 בדצמבר 1972, רגע לפני שעלה לחללית "אפולו 17" שעליה פיקד והמריא בחזרה לכדור הארץ. זה היה המשפט האחרון שאמר אדם על הירח - וכמו הרבה משפטים של בני אדם, גם הוא לא לגמרי מדויק: האדם לא עזב כלעומת שבא, אלא השאיר אחריו שלל מזכרות וערימות זבל מסוגים שונים, בהן 96 שקים מלאים בכל סוגי ההפרשות האנושיות. נקווה שסגרו אותם טוב.
כמעט 54 שנים עברו על הירח בבדידות מזהרת וללא ביקורים אנושיים נוספים. לא שאכפת לו, כן? הוא המשיך לעשות את שלו כמו בארבעה וחצי מיליארדי השנים האחרונות; הקיף את כדור הארץ, התמלא והתמעט, הכתיב את הגאות והשפל ולא שכח לומר לעננים לתת טיפה ועוד טיפונת לגנים. הירח הוא חבר. בלעדיו לא היו לנו חודשים, הימים היו מתקצרים בחצי, רוחות בעוצמה של מאות קמ"ש היו נושבות דרך קבע ולא היו אנשי זאב.
הירח לא התגעגע אלינו, אבל אנחנו התגעגענו אליו - המרוץ לירח מתחמם מחדש ולא מן הנמנע שעד סוף העשור הנוכחי, או לכל הפחות בעשור הקרוב, ישובו אנשים לדרוך על אדמת הירח. והפעם אולי הם גם ינקו אחריהם.
× × ×
המרוץ הנוכחי לירח שונה מהמרוץ הקודם. ראשית, בשחקנים: בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת התחרו ביניהן ארה"ב וברית-המועצות לשעבר ראש בראש. הפעם אלה ארה"ב וסין - שכל אחת מהן עומדת בראש ברית של כמה עשרות מדינות, ובמקרה של ארה"ב גם חברות מסחריות. שנית, המטרות שונות: בפעם הקודמת היה מדובר במרוץ "פשוט" יחסית - מי מגיעה ראשונה, נוגעת בירח וחוזרת הביתה. המרוץ הפעם מכיל כמובן את אלמנט היוקרה והראשוניות, אבל יש בו הרבה יותר מזה: הוא מאבק על מי יצליח להתבסס על אדמת הירח; לייסד בו נוכחות אנושית קבועה לטווח ארוך, שכוללת הקמת בסיסים וכריית משאבים - כמו מים ואיזוטופ בשם הליום-3 שנדיר ביותר על כדור הארץ ונחשב כמקור אפשרי לייצור אנרגיה באמצעות היתוך גרעיני. זה יאפשר להפוך את הירח לבסיס ההמראה ונקודת זינוק אל היעדים הבאים, בראשם הכוכב האדום, מאדים - ובהמשך, החלל העמוק. הירח הוא גם מעבדה טבעית הצופנת בחובה סודות על ההיסטוריה הגיאולוגית של מערכת השמש, אבל בסוף זהו מאבק גיאו-פוליטי על ההובלה העתידית של האנושות. לא פחות.
נותר רק לקוות שהמרוץ הנוכחי לירח יסתיים כמו הקודם, שאמנם ניטש בעוצמה, אבל נגמר יפה: ביולי 1975 נפגשו בחלל החלליות “אפולו” האמריקאית ו”סויוז” הסובייטית והתחברו זו לזו. המפקדים אלכסיי ליאונוב וטום סטופארד לחצו ידיים. הצילום שלהם סימן רשמית את סופו של המרוץ (הראשון) לירח ואת תחילת עידן של שיתוף פעולה בין-לאומי בחלל, ששיאו הוא כמובן תחנת החלל הבין-לאומית שקיימת כבר 28 שנים ובה שותפים האמריקאים, הרוסים, הקנדים והאירופאים.
סין רצתה להצטרף אל תחנת החלל הבין-לאומית, אך סורבה. ארה"ב אף חוקקה ב-2011 חוק שהגביל שיתוף פעולה חללי עם הסינים. זה לא עצר את הסינים, שכבר בתחילת שנות ה-90 החליטו על תוכנית חלל משלהם. להפך, הם רק לחצו יותר על הגז. ב-2003 שיגרה סין את הטייקונאוט הראשון שלה, שנה אחר כך אישרה בייג'ינג את תוכנית חקר הירח שלה "צ׳אנג-אה" (על שם אלת הירח הסינית), והמשיכה להתקדם, שיטתית ומהירה: ב-2007 הקיפה החללית "צ׳אנג-אה 1" את הירח; ב-2008 ביצע טייקונאוט סיני את הליכת החלל הראשונה; ב-2013 כבר נחתה חללית סינית ראשונה על הירח. ב-2019 הייתה סין הראשונה בהיסטוריה שהנחיתה חללית בצידו הרחוק של הירח. בתוך כך השלימה סין ב-2022 את תחנת החלל העצמאית שלה, "טיאנגונג" ("ארמון שמימי"), ובמאי 2023 הכריזה רשמית כי בכוונתה להנחית טייקונאוטים על הירח עד 2030.
ההתקדמות הסינית המהירה והעקבית הלחיצה את ארה"ב, והפכה את תוכנית החלל האמריקאית שדי קירטעה - למרוץ. זו לא הפעם הראשונה שארה"ב נכנסת למרוץ הזה באיחור - גם בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת היא פיגרה אחרי ברה"מ לאורך כל הדרך, אבל ניצחה בפוטו פיניש. לא מעט בזכות הנאום המכונן ההוא של הנשיא קנדי ב-1962 שמהדהד עד היום, ובו הגדיר את המסע לחלל כ"הרפתקה המסוכנת, המורכבת והגדולה ביותר שאליה יצא האדם אי פעם".
ואז הוסיף קנדי: "אנו בוחרים להגיע לירח בעשור הזה ולעשות את הדברים האחרים - לא מפני שהם קלים, אלא מפני שהם קשים; מפני שזהו אתגר שאנו מוכנים לקבל ושאנו מתכוונים לנצח בו". גם 64 שנים אחר כך, כשאתה שומע את המילים האלה בא לך לקחת את המפתחות של החללית ולצאת לדרך.
× × ×
האם יצליחו האמריקאים גם הפעם? על פניו, הם במצב טוב יותר מהסינים. ארה"ב עדיין מובילה ברוב היכולות הנדרשות, החללית המאוישת "ארטמיס 2" כבר הקיפה את הירח באפריל השנה - הקפה מאוישת ראשונה של הירח מאז “אפולו 17” של ג'ין סרנן. היעד הרשמי של האמריקאים לנחיתה הוא ב-2028, אבל רצף מרשים של הצלחות סיניות הולך ומצמצם את הפער. והפעם גם אין לאמריקאים את קנדי שיאחד אותם למען מטרה משותפת.
החללית הראשונה שהנחיתה סין על הירח
(צילום: Xinhua News Agency/Getty Images)
"מרוץ, תחרות - זו ראייה מערבית מאוד ואמריקאית", אומרת ד"ר דגנית פייקובסקי מהאוניברסיטה העברית, מומחית באסטרטגיה, מדיניות ויחסים בין-לאומיים בתחום החלל. "אני לא כל כך בטוחה שהסינים מתייחסים לזה ככה. הם רואים את עצמם במרכז, יש להם אסטרטגיה ואג'נדה משלהם, והם הולכים לפיהן. אבל בהחלט יש פה מאבק פוליטי על הובלה, על מי ייתן את הטון. אנחנו מדברים על התנהלות אנושית שהולכת ונבנית במרחב פיזי, שעד עכשיו לא היינו נוכחים בו. ב-1969 באנו לבקר וחזרנו. הדגש היה אז על המסוגלות הטכנולוגית, עכשיו הדגש הוא על נוכחות מתמשכת. בשביל לעשות את זה, צריך סביבה שלמה - תעשייה, סטנדרטים, רגולציה ושיתופי פעולה. על זה המאבק - לא רק מי שיגיע ראשון, אלא מי יהיה דומיננטי יותר בלעצב את ההתנהלות במרחב. אפשר לקחת לדוגמה את האינטרנט: ארה"ב דומיננטית ברשת בגלל שהיא יצרה את המרחב, הגדירה את הפרוטוקולים, את השפה. אז אותו דבר בערך, רק בחלל".
מדובר לא רק במאבק בין שתי מעצמות, אלא בין שתי שיטות ופילוסופיות הפוכות לחלוטין. ארה"ב, דרך נאס"א ותחת "הסכמי ארטמיס" (על שם אלת הירח היוונית), מובילה קואליציה בין-לאומית רחבה ומבוזרת של 70 מדינות (האחרונה שהצטרפה: מאוריציוס. ישראל, כמובן, בפנים. ראו מסגרת), אשר חתומות על הסכם עקרונות שמייסד את הנורמות העתידיות בחלל - ובהן שימוש למטרות שלום, שקיפות, שיתוף ועוד. מלבד המדינות, שותפות ב”ארטמיס” גם סוכנויות חלל, כמו סוכנות החלל האירופית ואחרות, שמספקות מימון, ידע, תשתיות ורכיבים, וחברות פרטיות (כמו ספייסX של מאסק ו-Blue Origin של בזוס), שמספקות שיגורים, מערכות נחיתה ושירותים שונים. קצת בלגן, הרבה פוליטיקה, אבל עובד לא רע. לצד “הסכמי ארטמיס”, ישנה “תוכנית ארטמיס” - תוכנית הדגל של נאס"א להחזרת בני אדם לירח, שבראשה: נחיתה מאוישת ראשונה על הירח בשנת 2028.
כרגע נדמה שידם של האמריקאים על העליונה, אבל הסינים סוגרים את הפער. חוץ מזה, המרוץ הזה לא יוכרע רק בשאלה מי תנחית קודם אנשים על הירח, אלא גם בשאלה מי תבנה עליו בסיס, תאכלס אותו בקביעות, תצליח לכרות מחצבים - וגם להשתמש בהם או לשלוח אותם לכדור הארץ
סין, לעומתה, ריכוזית וחשאית כדרכה. תוכנית החלל הסינית לחקר הירח נקראת CLEP (ראשי תיבות של Chinese Lunar Exploration Program) ונשלטת בלעדית על ידי הממשל הסיני. בייג'ינג אמנם צירפה כתריסר מדינות לברית שלה, בהן רוסיה, מצרים, סרביה, קזחסטן, אזרבייג'ן וניקרגואה - אבל הניהול והמימון סיני לחלוטין. אפס בלגן, עובד כמו שעון. העלות הכוללת של “תוכנית ארטמיס” תחצה את רף המאה מיליארד דולר. תקציב תוכנית החלל הסינית: כעשירית.
"זו שאלה מרתקת", אומרת פייקובסקי, "מה יותר יעיל: מודל של חברה פתוחה, מדינה דמוקרטית, ליברלית וקפיטליסטית, או משטר סמכותני. משטר סמכותני מגדיר מטרה ומתארגן סביבה. יש סדר וכולם הולכים לאותו כיוון. מצד שני, זה פוגע בחופש היצירתי, ביזמות. שני המודלים הם תמונת ראי זה של זה. החולשות של שיטה אחת הן היתרונות של האחרת. עובדתית נכון לעכשיו, ב-AI וגם בחלל, אלה מקומות אחד ושניים".
על דבר אחד מסכימים כל המומחיות והמומחים בתחום: אסור לזלזל בסינים. יש בהחלט מצב שהם ינצחו את המרוץ הזה. אף שארה"ב מובילה על הנייר, התוכנית האמריקאית פריכה יותר מטבעה. היא תלויה בפוליטיקאים הפכפכים, במיליארדרים קפריזיים, בבורסות מתנדנדות, במצב רוח ציבורי משתנה (אסון אחד, חלילה, יכול לשנות את כל היחס) ובגורמים נוספים. לעומתה, התוכנית הסינית קשוחה וסגורה, לא תלויה בשינויי משטר או באנשים פרטיים. וישנו גם עניין המשמעת. ובכלל, כמו שמציינת פייקובסקי, במאבק הזה לא יהיה פשוט לקבוע מי המנצחת. כי היעד מעורפל מעט: לוחות הזמנים רחוקים מלהיות חקוקים באבן, וחוץ מזה - לא מספיק להגיע קודם, צריך לבנות בסיס, אבל לא מספיק לבנות בסיס; צריך להישאר, ולא רק להישאר; צריך להצליח לכרות משאבים, וגם זה לא מספיק - כי צריך לדעת לנצל אותם או לשלוח אותם בחזרה לכדור הארץ - וכך הלאה. יכולים לעבור עשורים עד שהתמונה תתבהר לגבי מי ניצח בסוף.
התוכנית של נאס"א לבסיס על הירח
(צילום: Adrian Mann/Future Publishing/Getty Images)
מלבד שתי אלה, גם הודו במרוץ. הודו כנראה לא תנחית אנשים על הירח לפני 2040, אבל באוגוסט 2023 היא הייתה הראשונה בהיסטוריה שהנחיתה בהצלחה כלי בלתי מאויש באזור הקוטב הדרומי של הירח, והמדינה הרביעית בעולם שהגיעה לירח (אחרי ארה"ב, ברה"מ וסין). הודו אמנם חתמה על “הסכמי ארטמיס” בהובלת ארה"ב, אבל יש לה גם מדיניות חלל עצמאית. אגב, בעוד טייסי החלל האמריקאים נקראים אסטרונאוטים, הרוסים קוסמונאוטים, הסינים כאמור טייקונאוטים, טייסי החלל ההודים הם ויומנאוטים (Vyoma - חלל בהודית).
× × ×
למה עכשיו? מה קרה אחרי יותר מ-50 שנה שהניע מחדש את המרוץ לירח? הרי הירח לא התקרב אלינו - אם כבר הוא מתרחק מכדור הארץ בכארבעה ס"מ לשנה (באותו הקצב שבו צומחות הציפורניים שלנו).
מלבד עצם התחרות שהוכרזה בין שתי המעצמות הגדולות בעולם היום, היו גם לא מעט התקדמויות טכנולוגיות, תרבותיות, כלכליות ומדעיות שהאיצו את התהליך. בראש ובראשונה, המהפכה של אילון מאסק וספייסX, שהתרחשה לפני כעשור והפכה על פניה את תעשיית החלל. עד ספייסX, רקטות השיגור היו כמעט תמיד מוצר חד-פעמי שעלה מאות מיליוני דולרים, ולפעמים יותר ממיליארד דולר לשיגור בודד, ואז נשרף בכניסה לאטמוספרה או התרסק בים. מאסק וספייסX הפכו את השלב הראשון של הטיל (החלק הגדול והיקר ביותר) לרב-פעמי: משוגר לחלל, נוחת, מתדלק וממריא מחדש. העלויות צנחו דרמטית, ומספר השיגורים זינק: נכון להיום משוגר טיל לחלל כמעט כל יום, דבר שאי-אפשר היה לדמיין בעבר. אחרי מאסק הצטרפו עוד מיליארדרים למרוץ החלל. בזוס עם בלו אוריג'ין, ברנסון עם וירג'ין ואחרים. החלל הופרט.
למאסק יש תרומה נוספת, תרבותית, לרצון האנושי לחזור לחלל. עוד לפני ספייסX (למעשה, זו הסיבה שהחברה קמה) התחיל מאסק לדבר על הגעה למאדים. ב-2016 הוא נשא נאום מפורסם על הפיכת האנושות ל"מין רב-פלנטרי", ואף הציג תוכנית מפורטת למדי להגעה ויישוב של מאדים. בהתחלה הוא נחשב לתימהוני, אבל ההצלחה של ספייסX גרמה לרבים לחשוב שזה חזון בר-הגשמה. גם אם שום מדינה לא אימצה אותו בינתיים בצורה רשמית - מאסק במו ידיו, פיו וכוח הדמיון שלו הפך חלום אנושי עתיק ממדע בדיוני למציאות אפשרית. אפילו שמאז הפך למטורלל לחלוטין.
ארה"ב נגד סין במרוץ לירח
(עיבוד תמונה: לביאה טושינסקי, AI)
התקדמויות מרשימות נרשמו גם בתחומים נוספים, כמו רובוטיקה, רכבים אוטונומיים, ניווט, חישה מרחוק ועוד. מלבד זאת, ב-2009 גילינו שיש מים, כלומר קרח, על הירח (על כך בהמשך). כל הגורמים הצטרפו יחד לסופה מושלמת ש(אולי) תביא אותנו בחזרה אל הירח - והפעם כדי להישאר.
תשובה נוספת, היסטורית-פילוסופית לשאלה למה עכשיו, מספק רן לבנה, מנהל סוכנות החלל הישראלית. "יש תפיסה שגויה לפיה הטכנולוגיה והאנושות מתקדמות בציר ליניארי. זה לא נכון. יש קפיצות, אבל יש גם תקופות של קיפאון ואובדן של ידע ויכולות. כמו אחרי נפילת האימפריה הרומית. הידע והיכולות שאיפשרו את בניית נמל קיסריה אבדו. הפירמידות היו המבנה הכי גבוה שהאנושות יצרה - ולקח משהו כמו 4,000 שנה עד שהגיעה טכנולוגיה שעקפה אותן. כלומר, התפיסה שסבא רבא שלי רכב על חמור, אני נוסע באוטו, אז הבן שלי יטוס בחללית, אולי מתאימה לדור שלנו - אבל לא נכונה היסטורית. בגלל זה אסור לחכות - העכשיו חשוב". או במילים אחרות ובקיצור: אם לא עכשיו, אימתי?
לכאורה, הירח מספיק גדול לכולם. אבל רוב הירח בלתי ניתן ליישוב. גם סין וגם ארה"ב היו רוצות להקים את הבסיס במכתש שאקלטון, שליד הקוטב הדרומי של הירח, אזור נוח יחסית ועשיר בקרח. אבל כל השטח הזה הוא כמו המרחק מתל–אביב לרעננה, ואם שתי המעצמות ינחתו שם, הפוטנציאל לעימות הוא גבוה
× × ×
אחרי שסגרנו את עניין הטיימינג, אפשר לשאול גם: מה זה משנה מי תגיע ראשונה לירח, סין או ארה"ב - קוטר הירח הוא אמנם כרבע מזה של כדור הארץ, אבל הוא עדיין גדול מספיק ויש עליו מספיק מקום לכל החלליות ותוכניות החלל שבעולם, לא?
לא. בעוד ש”אפולו 11” ניסתה לנחות ב"ים השלווה", בסמוך לקו המשווה של הירח, כלומר בנקודה הכי קרובה לכדור הארץ, הפעם המצב שונה: רוב רובו של הירח הוא לא מקום שאפשר להתבסס בו. ברוב שטח הירח השמש זורחת במשך שבועיים ברציפות והטמפרטורות מטפסות לחום שורף של כ-120 מעלות צלזיוס, ובשבועיים של הלילה הן צונחות עד למינוס 130 מעלות. שלא לדבר על העובדה הידועה שבירח אין אטמוספרה שתגן מקרינה וממטאוריטים נופלים.
האתרים היחידים שבהם אפשר להקים בסיסים נמצאים סמוך לקוטב הדרומי של הירח, ופיסת הנדל"ן המבוקשת ביותר בקוטב הדרומי נקראת מכתש שקלטון, על שם מגלה הארצות האגדי. מקום מושלם לבסיס קבע כמו גם לחופשה רומנטית: בזכות הזווית של הירח, השמש נעה נמוך מאוד מעל האופק, מה שמאיר את הרכסים על שפת המכתש באופן רציף לאורך כל השנה כמעט, בלי הבדלים קיצוניים בין היום והלילה, מה שמאפשר הפקה קבועה של חשמל סולארי. בגלל השמש הנמוכה, פנים המכתש (בעומק של כארבעה ק"מ ובקוטר של כ-21 ק"מ) נותר חשוך וקפוא (מינוס 230 מעלות) במשך מיליארדי שנים, והשתמרו בו כמויות אדירות (ככל הנראה) של קרח שאפשר להפיק ממנו מים לשתייה, חמצן לנשימה וחומר גלם לדלק רקטי (על ידי הפרדת המימן מהחמצן באמצעות אלקטרוליזה) ואפילו ללמוד על מקור המים בכדור הארץ. מה עוד תבקשי מאיתנו, לבנה.
הנחיתה הראשונה של אדם על הירח
(צילום: Print Collector/Getty Images)
מדובר בשטח לא גדול - בערך כמו המרחק מתל-אביב לרעננה. לא מפתיע אם כן, שגם האמריקאים וגם הסינים מתכננים לנחות באותה נקודה בדיוק, על השוליים המוארים של המכתש - פוטנציאל משמעותי לחיכוך. הדין הבין-לאומי אוסר על מדינות לתבוע בעלות טריטוריאלית על שטחים בירח, אבל מי שמגיע ראשון - תופס. ומי שתופס, יכול להקשות מאוד על השני לנחות ולהגיע למקום. למשל, על ידי הקמת אזור ביטחון או הרמת ענן אבק-ירחי שבשל היעדר האטמוספרה לא שוקע בחזרה לקרקע. סיבה טובה למריבה.
שני מדענים שמשתפים פעולה עם פרויקט “ארטמיס” ועוסקים באפיון מדויק של מצבורי הקרח בירח הם ישראלים: פרופ’ עודד אהרונסון, ראש המחלקה למדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת במכון ויצמן למדע, וד”ר ליאור רובננקו מהחוג למדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת באוניברסיטת תל-אביב. “מצבורי הקרח קרובים לפני השטח”, אומר פרופ’ אהרונסון, “יש שם לפחות אלפי טונות של קרח, אולי מיליוני טונות, אבל לא פשוט לכרות אותם. הם נמצאים באזורים קרים מאוד. צריך לשלוח לשם רובוט שיצליח לעבוד בטמפרטורות של עד מינוס 230 מעלות, ואז צריך להפריד את הקרח מהאדמה והסלעים שבתוכם או סביבם הוא נמצא. לא הייתי אומר שזה אתגר פשוט, אבל זה אתגר פתיר.
“מבחינת התיישבות ארוכת טווח”, ממשיך אהרונסון, “מאדים הוא מקום מעניין הרבה יותר לאנושות; נכון שהוא רחוק הרבה יותר וקשה להגיע אליו, אבל ישנם יותר משאבים על פני השטח. מים זרמו שם בעבר ויש קרח זמין בקווי רוחב נמוכים, הרבה יותר מאשר בירח. במאדים כוח המשיכה חזק יותר מאשר בירח וישנה אטמוספרה. אמנם דלילה, אבל אטמוספרה שתגן עלינו מפני מיקרו-מטאוריטים. הכוונה”, כך אהרונסון מסביר, “הייתה להגיע למאדים ולהשתמש בירח כאבן דרך וכהוכחה טכנולוגית והיתכנותית. הבעיה היא שלהנחית אנשים על הירח זה מספיק קשה. פוליטית, זה לוקח יותר מקנדציה אחת של נשיא אמריקאי, כך שאבן הדרך עלולה להפוך משלב ביניים למטרה המרכזית”.
עד כמה קשה המשימה הזאת?
“יש לי תשובה טובה לזה. הפער בין איפה שארה”ב הייתה בזמן הנאום המפורסם של קנדי ב-1962 לנחיתה של ‘אפולו’ על הירח ב-1969 הוא גדול יותר, באופן יחסי, מהפער בין מצב האנושות היום ליכולת שלנו להקים מושבה על הירח ואפילו על מאדים. לבנות מושבה על הירח או להגיע למאדים זה כמובן אתגר קשה יותר מהנחיתה המקורית על הירח, ברור, אבל אז לא היו להם מחשבים מתוחכמים, לא הייתה להם יכולת טכנולוגית מתקדמת, והם בכל זאת הצליחו לעשות את זה בפחות מעשור. איך? המרכיב החשוב הוא הרבה מוטיבציה”.
× × ×
וכמובן שיש שאלה אחת גדולה שתמיד מצליחה לעצבן (ובצדק) את אנשי החלל, ויהיו מתחום המחקר או התעשייה, ואותי, והיא: למה בכלל לנסוע לחלל ולא להשקיע את מיליארדי הדולרים האלה בפתרון הבעיות שעל כדור הארץ - רעב, עוני, אי-צדק ומלחמות. שאלה טובה, חייבים להודות, ולכן גם לענות עליה ברצינות.
סיבה ראשונה מופיעה כבר בנאום המיתולוגי של קנדי: כי הוא שם. זו אולי נשמעת תשובה ילדותית, אבל היא נוגעת באחת התכונות החשובות והמקסימות של האדם: אנחנו סקרנים, ואת הסקרנות האנושית אי-אפשר לעצור, בטח שלא להכחיד. בלעדיה לא היינו אנחנו. לדעת יותר, להגיע רחוק יותר וגבוה יותר זה מותר האדם.
אילון מאסק ורקטה של ספייס אקס
(צילום: Britta Pedersen/Pool/Getty Images)
שנית, הדרישה לפתור את הרעב, העוני, אי-הצדק והמלחמות לפני שמתקדמים לדברים אחרים היא די מגוחכת, בינינו. הרי מעולם לא התקיים בעולם רגע ללא רעב, מלחמות, עוני ואי-צדק איפשהו, נכון? אם היינו הולכים לפי העיקרון הזה, לא היה קורה כלום ולא היינו מבינים דבר. לא היה לנו מדע ולא הייתה לנו אמנות, לא טכנולוגיה ולא יופי, לא אבולוציה ולא פסיכולוגיה - רק קיפאון. כמו כן, זו גם דרישה צבועה: התקציב של נאס"א הוא פחות מחצי אחוז מהוצאות הממשל האמריקאי, ותקציבי החלל הממשלתיים של מדינות OECD הם כעשירית אחוז מהתוצר. ההוצאות על ביטחון גדולות עשרות מונים. כלומר, הפסקת חקר החלל לא הייתה פותרת כלום.
שלישית, ואולי הכי חשובה - ההתקדמות בחקר החלל מקדמת את ההבנה שלנו את העולם ואת החיים על כדור הארץ: טכנולוגיות חיזוי מזג אוויר, מעקב אחר אסונות טבע, תקשורת, ניווט ועוד נולדו מחקר החלל. הצילומים הראשוניים של כדור הארץ מהחלל היו מהפכה תודעתית עצומה: כדי להבין את כדור הארץ ואת עצמנו, היינו צריכים לצאת ממנו ולהביט בו מבחוץ - נקודה כחולה חיוורת בחשכת היקום, הבית היחיד שיש לנו באמת. גם אם נעזוב אותו מתישהו, מרצון או מחוסר ברירה, לנצח הוא יישאר כזה. אנחנו חלק מכדור הארץ כמו שהתפוח חלק מעץ התפוחים, כמו שהגל חלק מהים.
וחוץ מזה, חובה לחזור לירח ולו רק כדי לפנות את 96 השקים המלאים בפסולת האנושית. גם כי לא יפה ללכלך - הירח הוא שלך, שמור על ניקיונו - וגם כי יהיה מעניין מאוד לפתוח אותם ולראות מה ואם נשאר מכל הבקטריות והמיקרואורגניזמים אחרי יותר מחצי מאה בתנאים הקשים שבחלל. אם אפילו חלק קטן מהם הצליחו לשרוד - יכול להיות שזה יעזור לנו לענות על השאלה הגדולה מכולן: מקור החיים.
במרוץ לירח ארה"ב מובילה קואליציה מבוזרת ופתוחה של כ–70 מדינות, ושותפות מהמגזר הפרטי כמו ספייסX של מאסק. סין מובילה תוכנית סגורה הרבה יותר, משתפת רק כמה מדינות, ושומרת על מידור גבוה. עכשיו השאלה מה יצליח: הגישה הליברלית, הפתוחה - או הגישה הסמכותנית ושומרת הסוד
ובינתיים, בישראל
אין תוכנית לנחיתה מאוישת כחול-לבן על הירח, אבל זה לא אומר שאנחנו מחוץ למרוץ
זוכרים את "בראשית", החללית הזעירה שפותחה על ידי עמותת SpaceIL, ונבנתה על ידי התעשייה האווירית במסגרת התחרות הבין-לאומית להנחתת חללית בלתי מאוישת על הירח בידי גורם פרטי? בטח זוכרים. “בראשית” שוגרה בפברואר 2019. במהלך הנחיתה נכבה בטעות המנוע, והחללית הזעירה התרסקה על אדמת הירח. רובנו זוכרים אותה, שלא בצדק, ככישלון. מדובר בסך הכל בהישג נאה: ישראל היא המדינה השביעית בעולם שהצליחה לנחות, גם אם זה להתרסק, על הירח. ההערכה גוברת כשמביאים בחשבון את התקציב הזעום של הפרויקט. ההצלחה הגדולה ביותר של בראשית הייתה ביצירת תשתית תודעתית ואקוסיסטם מקצועי בתחום הירח והחלל.
ישראל הייתה המדינה ה-15 שהצטרפה ל”הסכמי ארטמיס” בינואר 2022. מאחר שאין לישראל תוכנית חלל עצמאית, מסה תקציבית ואפילו לא אסטרטגיית חלל לאומית, היא שחקנית נישה. "אנחנו לא בעולמות של משגרי ענק", אומר פרופ’ דן בלומברג, לשעבר יו"ר סוכנות החלל הישראלית והיום סגן נשיא אוניברסיטת בן-גוריון וראש המעבדה לחישה מרחוק והדמאות פלנטריות. "התרומה הישראלית היא בעולמות של סנסורים, רובוטיקה, אוטונומיה, תקשורת, מטע"דים (מטען ייעודי), גישה מרחוק. אנחנו גם מורגלים בהתמודדות עם מצבי קיצון אקלימיים - אחרי הכל, יש לנו לא מעט מדבר". כמו כן, חברות ישראליות פעילות בתחומי ביטחון וסייבר.
"נקבעו כמה פעמים אסטרטגיות לאומיות בתחומים הביטחוניים", אומר בלומברג, "אבל חסרה עדיין אסטרטגיה לאומית, שכוללת את שני התחומים, הביטחוני והאזרחי. היה קשה מאוד בממשלה הזו לקדם אסטרטגיית חלל".
גם אורי אורון, לשעבר מנהל סוכנות החלל הישראלית, האיש שחתם על כניסת ישראל ל”הסכמי ארטמיס” והיום יזם פרטי בתחום, מסכים. "כל התעשיות הביטחוניות שאתה חושב עליהן, הבינו את הסיפור, והן משקיעות הרבה מאוד בעולם החלל. יש מעט מאוד מדינות עם יכולות כמו שיש פה, אבל ישראל מפספסת את התחום הלא-ביטחוני ומחמיצה הזדמנות: זה שוק שהולך לעבור את הטריליון דולר. מספיק שניקח אחוז-שניים-שלושה מהכלכלה הזאת - זה הרבה מאוד. יש לנו חוזקות שנובעות מהחדשנות", אומר אורון, "אבל להפוך את זה לביזנס גדול - זה כבר אתגר. האמנתי, ואני עדיין מאמין, שיש פה חלון הזדמנויות להפוך את התחום הזה לקטר ומנוע צמיחה מרכזי".
"זה האתגר הגדול", מסכים רן לבנה, המנהל הנוכחי של סוכנות החלל הישראלית. "לישראל יש תוכנית חלל צבאית מפוארת, אבל לא בנינו תוכנית חלל אזרחית. זה התפקיד שלנו בסוכנות החלל, להגדיל את האקוסיסטם של תעשיית החלל, ולקשר בין הסטארטאפים לרשות לחדשנות, לדאוג שיהיו לנו יכולות חלל עצמאיות בסקטור האזרחי. חלל היום הוא הכרח".
שלושה מהסטארטאפים הישראליים היותר מסקרנים הם רמון ספייס, הליוס וסטמראד. רמון ספייס יושבת ביקנעם, והיא בין הגופים המובילים בעולם בייצור מעבדים שיודעים לעבוד גם בקרינה של החלל. כשמדברים על מעבר של דאטה-סנטרים לחלל, או על לוויינים שמעבדים מידע, אפשר להבין כמה זה חשוב.
הליוס “מפרקת” כימית את אדמת הירח, שדומה מבחינת המינרלים לאדמה על כדור הארץ, ומפיקה ממנה חמצן ומתכות. מצד אחד נכנס חול, מצד שני יוצאים מתכת וחמצן. “הסיבה לייצר חמצן על הירח היא לא רק בשביל לנשום”, אומרת בת-חן הרשקוביץ בן סימון, סמנכ”לית תפעול ופיתוח עסקי. “אם רוצים להפוך את הירח לתחנה שטסים וחוזרים ממנה, צריך דלק - והחמצן קריטי לשריפת הדלק (כדי לשרוף טונה של מתאן נוזלי, שממנו עשוי הדלק של החלליות של ספייסX, צריך ארבע טונות חמצן - ד”פ). מאחר שאין חמצן על הירח, אנחנו אומרים: במקום להביא אותו מכדור הארץ, עניין יקר מאוד, בואו נייצר את החמצן על הירח. זה אמור להוזיל משמעותית את עלויות הטיסה”. הליוס הוקמה לפני שמונה שנים על ידי יונתן גייפמן ושותפים כחברת חלל. “התחלנו מאתגר של הפקת חמצן על הירח”, אומר גייפמן, “והיום אותה טכנולוגיה מאפשרת לנו לייצר ברזל ומתכות קריטיות באופן מקומי, יעיל ותחרותי. כך הופכים חדשנות שנולדה לחלל למנוע צמיחה ויצוא משמעותי כבר על כדור הארץ”. לפני שנתיים נבחרה הליוס על ידי DARPA, הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים של ארה”ב, להיות מעורבת בהקמת תחנת ייצור חמצן בקוטב הדרומי של הירח. מתוך 13 חברות שנבחרו, הליוס היא החברה היחידה שהיא לא אמריקאית.
סטמראד עוסקת בפיתוח וייצור הגנה אישית מפני קרינה, בעיה מרכזית בטיסות לחלל - ובוודאי לחלל העמוק. ביגוד המגן הקיים כבד מאוד, ומגביל בתנועה. AstroRad, אפוד המגן שסטמראד פיתחה, יוצר מפולימר מיוחד, ומזכיר וסט לוחמים. האפוד נבחן במשימת "ארטמיס 1", ולפי הפרסומים, הוכיח יעילות גבוהה.
