דרור קונטנטו אוהב להלביש נשים, מפני שאת הגברים הוא מעדיף להפשיט. ציטוט שלו. "אבל אני לא הומו תל-אביבי שגרתי", הוא ממהר להוסיף. "אין לי קוביות בבטן ולא תראי אותי במסיבות, ואם מישהו מדביק לי סטיגמה כזאת אני מנפצת אותה לרסיסים", הוא משייט להנאתו בין גוף ראשון זכר לגוף ראשון נקבה. ועכשיו, רגע לפני פסטיבל ה-40 להיווסדו, הוא משיק קולקציית משקפיים ראשונה, מייד אין איטליה, שמסמלת את הרחבת שפת העיצוב שלו למחוזות נוספים.
מזל טוב פעמיים, גם לרגל החלפת הקידומת וגם לכבוד המשקפיים.
"ברוך השם. מדי יום ביומו אני עובד בלהיות מאושר. בא לי להיות מאושר, מגיע לי להיות מאושר ויש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושר. יש לי ילדה מהממת, בן זוג מושלם, עבודה שאני אוהב ומתפרנס ממנה בכבוד ומצליח לפרנס ממנה הרבה משפחות, ואני גם תמיד שומר לי כמה חלומות לעתיד".
הסטודיו שלו בדרום תל-אביב עוטה לבן. רצפת השיש בוהקת והסדר מופתי. ב"חדר הגדול", ממלכת הכלות, העיניים שלי מתמגנטות לדף לבן בגודל איי-4 שמודבק במעלה הקיר עם סלוטייפ רשלני. בטוש אדום נכתב בו: "בס"ד, תפיצו אהבה בעולם! דרור". מסתבר שזאת מזכרת מהמכירה הגדולה שהוא עורך, מדי שנה, בחודש מאי.
"למכירה האחרונה הגיעו 2,980 נשים שעמדו במשך שעות בתור, מאחורי הדלת. מי היה מאמין? בכיתי את חיי מרוב התרגשות. ברור שהצלחתי להכניס את כולן. איך? הוצאתי מהחדרים את הבובות והארונות והשידות וכל מה שיש. בלילה שלפני המכירה התהלכתי בין החדרים הריקים ושאלתי את עצמי איך אני יכולה להשאיר משהו קטן בלב של כל אחת מהן. הרגשתי שזה הרבה יותר חשוב לי מכמה אמכור וכמה כסף נעשה".
לפני עלות השחר הבזיק בו הרעיון. "הוצאתי מהמדפסת חבילת דפים לבנים והתחלתי לשרבט 'תפיצו אהבה בעולם'. ראיתי את האור שנדלק בעיניים של כל מי שנתקלה בכיתוב הזה. זה עשה לי טוב. את הספציפי הזה בחרתי להשאיר על הקיר מפני שהוא מתכתב עם הפתק שהצמדתי למראה הענקית".
(טל שחר)
על הפתק הזה כתבה בתו, שילת, כשהייתה בכיתה ב': "אבא, אני אואבת אותך" עם ציור של לב. בכל פעם שהמבט שלו נוחת על הפתק הזה, הוא חוטף זץ בלב. "שילת היא היצירה היפה ביותר שיצאה ממני", הוא אומר, לא מתכחש לדמעות שפורצות ממנו בעקבות אזכור שמה. למרות ששילת (17), שהוא קורא לה שושו, יפת תואר וביישנית, יושבת ברגע זה במרחק צעדים ספורים ממנו, במתפרה, ומשבצת אבנים בשמלת כלה. עבודה לחופש הגדול.
היא כבר רגילה להתנייד בין שני הבתים שלה. אמה נטלי ושלושת האחים שנולדו בפרק ב' שלה גרים בבאר-יעקב, אביה ובן זוגו גרים בקריית שלום. "הכל טוב", היא מחייכת במבוכה, "החיים מעניינים, תודה לאל". על הפרק – שירות לאומי.
להתחיל לחלום בגדול
מתברר שלקונטנטו יש רומן סודי עם פתקים. "בילדות, כתבתי על פתקים מלא-מלא חלומות שהיו לי ושמתי על הקירות כדי שלא אשכח את החלומות. לדעתי, אדם שלא חולם הוא אדם מת. בהמשך, כשעבדתי במרתף של 28 מ"ר, הדבקתי בכל מיני פינות פתקים עם מטרות כמו 'למצוא עבודה', 'לתפור את השמלה הראשונה'. בתור חרדי לשעבר, יש דברים שעדיין מקובעים לי בראש כמו הפסוק מפרקי אבות, 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. היום, פתק שבחרתי לתלות אומר לי 'תסתום ותתאפס. אתה כבר יודע מהם החיים, אל תתבלבל, יש ילדה, יש אחריות, יש זוגיות, ויש לך עוד הרבה מה לתרום לאנושות'. הפתקים האלה גם מפקסים וגם מחזקים אותי".
והוא נזקק לכל החיזוקים שבעולם בגיל 24, כשיצא מהבועה החרדית. "רק אחרי שיצאתי בשאלה והתגרשתי, התחלתי לחלום מאוד בגדול, והגשמתי את עצמי, למרות הפער הענקי. הייתי ילד שלא ידע להגיד 'ינואר, פברואר, מרץ', הכרתי רק את 'תשרי, חשוון, כסלו'. רק בגיל 24 גיליתי מי זאת ביונסה. עד אז, ביונסה שלי היה הרב עובדיה".
קונטנטו ("האיטלקים שהתחילו את השושלת המשפחתית שלנו עברו לספרד והיו ממגורשי ספרד") נולד בבת-ים. כשהיה בן שבע אביו חזר בתשובה וכל המשפחה ("אני השלישי מבין ארבעה בנים") בעקבותיו. אביו הפך ממלטש יהלומים למשגיח כשרות, וכתלמיד ישיבה הוא מילא את הגמרא שלו בסקיצות.
"מודה באשמה!" הוא מכריז בגאווה, "כולם צחקו עליי, קראו לי 'זה עם הדף והעיפרון'. בציור הייתי מייצר לעצמי את מה שאני חולם. לא גדלתי בבית עם מחשב וטלוויזיה, גדלתי בבית נקי מפיתויים, הפיתוי היחיד חיכה לי אצל סבתא שלי, שלא הייתה אישה דתייה. פעם בשבועיים, ביום שישי, כשיצאתי מהישיבה עם הפנימייה, נסעתי אליה, ליפו. דאגתי להיות הנכד הראשון שמגיע אליה בשישי. עד שהגיע הנכד השני השלמתי את כל הפרקים בטלוויזיה ודיפדפתי בעיתונים. הדמות הראשונה שתפסה אותי הייתה רונית אלקבץ".
וואלה, לא דמות של גבר?
"הייתי ילד עם ראש מלא תשוקות, ריחפתי בין אופנה למיניות, וכל הזמן חלמתי. אהבתי להציץ במקווה, בחתונות הצצתי לעזרת הנשים, בערתי מסקרנות. בעולם החרדי בקושי מדברים על מיניות בין גבר לאישה, אז שמישהו ידבר על גבר וגבר?
"בגיל צעיר הבנתי שכל הדברים שחלמתי עליהם מאוד לא תואמים את המקום שבו נולדתי. בשלב הזה גם הבנתי שעמוד השדרה שלי נחלש. תמיד ניסיתי להיכנס למסלול של כולם מפני שלא רציתי להיות אחר, ומצד שני השתוקקתי לברוח מהעדר. כשרציתי לחלום על דברים שאסור לחלום עליהם ציירתי אותם".
בגיל 17 הובילו אותך לחופה?
"ממש לא. התחתנתי בגיל 22, בעולם החרדי זה קשיש עם הליכון. נטלי הייתה בהיריון ובגיל 23 כבר הייתי אבא. הייתי בחור ישיבה, היא הייתה בסמינר בית יעקב, והייתה תקופה שברחתי מהבית. זה היה כשיצאתי מהישיבה וההורים לא קיבלו אותי והלכתי לעבוד אצל אחי באשדוד, עדיין תחת הכיסוי של כובע-חליפה-פאות. שכרתי דירה עם שותף, וכשהוא עזב נטלי נכנסה, והיינו יחד איזה חצי שנה בלי שאף אחד ידע. חלום. עד שהסוד הזה התגלה ושתי המשפחות, שלה ושלי, הפעילו עלינו לחץ גדול, אז התחתנו. כזוג נשוי חזרנו לקיים את אורח החיים החרדי. ואז נולדה שילת, כפרה עליה. אני ואמא שלה חברים מאוד-מאוד טובים".
נטלי, לדבריו, היא "אישה מהממת. התחתנתי מאהבה, ויש לנו בדיחה קבועה – שאילו הייתי סטרייט היו לנו 15 צאצאים לפחות. הגירושים לא נבעו מהרצון שלי לחיות כגיי כי ידעתי שאני גיי. אמנם לא נגעתי בגברים לפני שהתגרשנו, ולעניות דעתי תיפקדתי בצורה מדהימה כשהייתי נשוי לאישה, אבל ידעתי מה אני מדמיין ולא היה לי אומץ לבוא ולהגיד מה אני רוצה וכמה ואיך. עד היום אני אוהב את נטלי, אבל עם הזמן הרגשתי שנגמר לי האוויר. קלטתי שאני חולם על המון דברים שלא אוכל להשיג כל עוד אני נטוע בעולם החרדי. אז עם המון אהבה למקום שאני בא ממנו – זה לא זה".
בעקבות פראדה וגוצ'י
הרחוב החרדי, לדבריו, לא הוכה בהלם. "נראה לי שגם כגבר נשוי לא הייתי סמל הגבריות. לא שפזלתי לעבר חתיכים, ממש לא, אבל כל השבוע תיכננתי מה אלבש בשישי-שבת וחצי מהמשכורת שלי הלכה על בגדים. עד אז הגשמתי את כל חלומות האופנה שלי על נטלי, היא הייתה התכשיט שלי, קראו לה 'הדתייה הכי יפה בבת-ים' ובראשון בבוקר כולן באו לקנות את מה שהיא לבשה בשבת לבית כנסת. בגיל 24 נכנסתי לעולם החדש והתחלתי לחפש את עצמי בתוכו. לא גדלתי על טלוויזיה ומחשב ואני אפס בטכנולוגיה, אז פתחתי צ'ט בתפוז. לאט-לאט התחלתי להכיר אנשים ולהתנסות, כמובן שהפעמים הראשונות היו מחרידות, פיזית ונפשית, והיו כאלה שדרשו ממני לשפשף את הגוף בגלונים של אקונומיקה, אבל זה בסדר. גם סטרייטים עלולים לעבור התנסויות מזעזעות, שגם הן מגלות לך דברים חדשים על עצמך".
את כניסתו לעולם החדש ציין באמצעות שפם, שעם הזמן הפך לחלק בלתי נפרד מהדמות האייקונית שלו. במקרה או שלא, דווקא את הקטע הזה הוא מתאר בלשון נקבה. "כשהורדתי את הפאות הסתכלתי על עצמי והייתי חייבת משהו בפרצוף, אז התחלתי לגדל שפם. כשאמרו לי שזה השפם של סלבדור דאלי לא הבנתי במי מדובר, עוד הייתי חילוני טרי".
השפם וגם המשקפיים הם חלון הראווה שלו. "כשיצאתי מ'האח הגדול' אנשים התחפשו לדמות שלי, עם שני האביזרים האלה, אבל שפמים זה לא ביזנס. משקפיים אני מרכיב כבר כמעט עשור, ומכבי שירותי בריאות הציעו לי להיות פרזנטור מדיה שלהם. שילת ואני הצטלמנו ביחד לקמפיין, המכירות היו טובות, ולקראת השנה השנייה הציעו לי לעצב קולקציית משקפיים. הטיסו אותי לאיטליה, נכנסתי למפעלים שבהם עדיין מייצרים משקפיים בעבודת יד, הטביעו את הלוגו של קונטנטו לצד הלוגו של פראדה וגוצ'י".
לרגל הצילומים לכתבה הוא ביקר ברחוב נחלת בנימין התל-אביבי, "המקום שבו הכל התחיל. פגשתי את בעלי החנויות שקיבלו אותי לעבודה לפני 15 שנה תמורת 30 שקל לשעה, היה גם אחד ששילם רק 25, וכולם יצאו אליי, 'קונטנטו, קונטנטו', כאילו שאני המלכה בנחלה, הסתובבתי שם כאילו אני פריס הילטון.
"כשהתגרשתי רציתי להיות מעצב, אבל לא ידעתי לעשות שום דבר חוץ מלצייר. לא היו לי 12 שנות לימוד, לא הייתה לי אנגלית, לא היה לי כלום. מצאתי עבודה בחנות נעליים, במשכורת הראשונה קניתי מחשב, לראשונה בחיי ראיתי תוכן למבוגרים, ואחרי שראיתי כתבה על שמלות כלה שלחתי סקיצות שלי למעצבים מפורסמים, אבל הבנתי שאין לי סיכוי אצלם".
אז מה עשית?
"תראי כמה אלוהים אהב אותי. אני מתה על בורא עולם מפני שאם הוא לא היה אוהב אותי הוא לא היה מכוון אותי ולא היה גורם לי להצליח. כשהתייאשתי מהמעצבים עשיתי חושבים והבנתי שהכל מתחיל מבדים שנמכרים בנחלת בנימין. הגעתי לשם נטע זר, ילד רזה עם גופיות גדולות שרוצה לכבוש את העולם. מישהי באה לקנות בדים, ראתה את הסקיצות שלי, והשאר היסטוריה".
לזוגיות שלו עם דניאל פימה (38) מלאו כבר שבע שנים ("שבע שנים אצל גייז זה כאילו מתקופת הדינוזאורים ועד עצם היום הזה") ולפני חמש שנים הוא הצטרף לחברה. "דניאל עושה את כל הדברים של החכמים שבחיים לא אדע לעשות, אתרים, דיגיטציות, התאמות, הזמנות מחו"ל, שינועים לחו"ל, והוא גם איש הכספים. מה הסוד שלנו? בית, שקט, אפס שפיטה, אפס דרמה, חיי שותפות מדהימים. אנחנו מתמקדים בעיקר, בהנאות, בכיף של החיים ובדברים שמעניינים".
פונדקאות?
"בגלגול הקודם שלי אמרתי שאני רוצה שש בנות. היום, כששילת כבר בת 17, אני צריכה רגע כדי להחליט אם אני באמת רואה את עצמי חוזרת לחיתולים ואם זה בשבילי להיכנס עכשיו לפרויקט של מינימום שלוש שנים שידרוש סכומי עתק. אבל אם דניאל ירצה — אין לו ילדים, הוא קיבל את שושו שלי כשכבר הייתה גדולה — אני אהיה הראשונה להתפקד".
מתי התחלת לדבר בלשון נקבה?
"כשפרשתי מ'האח', שבועיים לפני הסוף, דניאל בא לאסוף אותי והביא לי את הפלאפון. ברשת היו אז מלא דיבורים על זה שיצאתי קונצנזוס – המזרחי הגיי שאוהב דתיים, וחיברתי בין מגזרים ובלה-בלה-בלה – ראיתי את הסרטונים ואמרתי לדניאל 'ככה אני מדבר? בלשון נקבה?' לא הבנתי שככה אני מדבר. לדעתי זה בא מתחושה של שחרור. לרוב אני חושב בלשון זכר, וכמובן שלשון הפנייה אליי היא זכרית, אני מאוד אוהב את הגבר שלי ואני מתה על הבלושה שלי, אבל לפעמים יוצא לי בלשון נקבה. אולי מפני שכל היום אני עם נשים, אולי מפני שאחרי כל כך הרבה שנים של הדחקה כבר אין לי מחסום על כלום".
