היסטוריונית האופנה ד"ר יערה קידר יושבת מולי וכל כולה אומרת אודרי הפבורן: מהשמלה השחורה של המותג הישראלי טרס, שהיא לובשת כאילו נתפרה סביב קימורי הגוף שלה, דרך מחרוזת הפנינים עם תליוני החלליות המוקפות בטבעות שבתאי של ויויאן ווסטווד שקנתה בניו-יורק בחנות יד שנייה, ועד הקארה הבלונדיני המוקפד והליפסטיק האדום.
אבל יותר מכל זורחות העיניים של קידר כשהיא מקריאה לי מתוך ספר העיון שלה "שמלת הסקנדל של מאדאם X" (הוצאת מודן), איך בגלל בחור ששבר לה את הלב התחיל הרומן שלה עם מכונת התפירה. "כשהייתי בת 15 ההורים שלי התגרשו, המשפחה עברה טלטלה גדולה והמצב הכלכלי בבית השתנה בבת אחת. הייתי אז נערה שהתאהבה לראשונה, ורציתי ללבוש בגדים יפים. באותה שנה סבתא שלי נפטרה, וירשתי ממנה את מכונת התפירה, עליה לימדתי את עצמי לתפור בעזרת בגדים ישנים ומפות שולחן. ממש כמו סקרלט אוהרה בחלף עם הרוח. בסוף הבחור ההוא שבר לי את הלב, אבל היו לי בגדים יפים שתפרתי ושינו את איך שהרגשתי עם עצמי ומול העולם", קידר מרימה עיניים מהספר, ומדגישה שאז הבינה שבגד הוא לעולם לא רק בד. הוא קולב שנושא את תחושת העצמי, את הכבוד והתקווה ומאפשר לספר לעולם מי אנחנו.
"אבל לא כל תיק או נעל הם מסמך היסטורי שמספר סיפור", צוחקת קידר. "לפעמים נעל היא סתם נעל. וזה בסדר. מה שמסעיר אותי בחקר האופנה הוא לחפש את החפצים שבתוכם כן מסתתר סיפור שיש בו גילוי על העולם וגם על עצמנו".
החפץ שהכי הסעיר אותה ושקידר מעידה שחייה נחלקים ל"לפני" ו"אחרי" שהתגלגל לידיה, הוא אצבעון התפירה של אלבר אלבז. "זה אצבעון תפירה שאלבר זיכרונו לברכה קיבל במתנה מבת של אישה ששרדה את אושוויץ בזכות יכולות התפירה שלה. הבת נתנה את האצבעון במתנה לאלבר בזמן שהיה בעומקו של משבר אישי, והחפץ הזה הזכיר לו שאין כוח בעולם שיכול להעלים אותו. כשהצגתי את סיפור האצבעון בתערוכה שיצרתי לזכרו של אלבר במוזיאון העיצוב בחולון, התגובות לחפץ הקטן הזה שהציל חיים במלחמה היממו אותי", אומרת קידר.
התפירה שהצילה אותי
אז חפץ הוא לעולם לא רק חפץ, והסיבה שבגינה קידר בחרה לציין דווקא את אצבעון התפירה של אלבר כרוכה בכך שהתפירה הצילה קודם כל אותה. בנעוריה, כשהוריה נפרדו, הקשר שלה עם אביה נותק, היא הייתה חייבת להרוויח כסף בכוחות עצמה והתחילה לעבוד כתופרת מכפלות עבור הנשים במושב שבו התגוררה. התפירה, היא מגלה, הצילה גם את סבתא שלה: "את סבתא שלי התפירה הצילה דווקא אחרי המלחמה, כל כך היה חשוב לה להתלבש יפה, ביחד עם האודם האדום, אחרי שנים שבהן זה נגזל ממנה", אומרת קידר.
האצבעון הא גם החפץ שהוביל אותה לתערוכה המדוברת והמצוינת שלה, "גיבורות", שמתארת את מקומה של האופנה במלחמת העולם השנייה, ושבזכותה נקטה צעד אמיץ, ולאחר שלוש שנות מחקר שינתה את נושא הדוקטורט שלה.
"עד תחילת המחקר לתערוכה 'גיבורות', עבדתי על נושא אחר לגמרי לדוקטורט, אבל כשפרצה מלחמת 7 באוקטובר והתחלתי להתנדב בתפירה לתיקון מדים של חיילי צה"ל, הרגשתי שאני חייבת לגעת סוף-סוף בנושא שבער בי כל השנים וחמקתי ממנו - אופנה ומלחמת העולם השנייה. לשמחתי גם המנחה שלי, ד"ר קרולה הילפריך מהתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, מיד תמכה בתחושת הבטן הבוערת הזאת. ובעצם אחרי שלוש שנים של עבודה התחלתי את כל הדוקטורט מחדש".
(צילום: טל שחר)
"אבא נלחם עליי"
מתחת לשכבות שכבר חשפה עד כה, יש שכבת נפש פצועה ועמוקה יותר, שעליה צריך לדבר. על משפחה שמתפרקת, על אבא שעוזב את הבית ומותיר אותה מאחור, על שנים של ניתוק וגם על איך לבסוף החוט שנקרע נכרך מחדש לכדי חבל עבות של תיקון הדדי.
"אבא שלי המדהים נפטר לפני שנה וחצי ממחלת דם נדירה", היא מספרת בעודה דומעת. לפני שנים, אחרי משבר הגירושין העמוק שהוא חווה בעצמו, נוצר בינינו נתק. לא דיברנו במשך ארבע שנים. אבל כשאבא שלי התגבר על מה שהתחולל בחיים שלו, הוא לימד אותי שיעור בתיקון. הוא נלחם עליי. הוא לקח אותי לטיפול פסיכולוגי משותף ולמסע של תיקון, וחזר להיות האבא שהיה לפני כי היו לי יסודות של אבא תומך ואוהב. בסוף, בזכותו, הקשר שלנו תוקן והפך להיות קשר מכונן בחיי", היא מראה לי בטלפון תמונה שלה כילדה בתספורת קארה עגולה, מתרפקת על אבא שלה הגבוה ויפה התואר.
ואיזו אמא את?
"וואו. לבן שלי יש בדיוק בר מצווה ביום שבת. יש לי בן אחד, דוד, והשאלה איזו אמא אני מעסיקה אותי רבות. כי אני אמא קרייריסטית, והגעתי למסקנה שבסופו של דבר לא משנה מה אעשה, אני תמיד ארגיש שאני לא מספיק טובה. הבנתי שאני צריכה לשחרר, ושאני רק יכולה לעשות את הכי טוב שלי ולאפשר לו להיות מי שהוא. אני מקווה שאני גם עושה אותו גאה בי".
ויש הרבה במה להיות גאה. ד״ר יערה קידר, שבימים אלה רואה אור ספר העיון הראשון שלה, היא היסטוריונית ואוצרת אופנה. עבודת הדוקטורט שלה "חפצי חיים: אביזרי אופנה כסיפורי תעוזה של נשים במלחמת העולם השנייה", נכתבה בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים. קידר סיימה בהצטיינות תואר שני בתוכנית למחקר אופנה באוניברסיטת ניו-יורק והתמחתה במשך שנתיים במחלקת התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בעיר ובמוזיאון האופנה FIT. בעשור האחרון יזמה ואצרה 12 תערוכות בנושא אופנה בארץ ובעולם, ארבע מהן הוצגו במוזיאון העיצוב בחולון ומשכו אליהן יותר מחצי מיליון מבקרים.
היא גדלה ברמות השבים לאמא, בלהה, קלינאית תקשורת, ולאבא גדעון שהיה איש הייטק שעבד בסאיטקס. כיום, בגיל 46, קידר בזוגיות פרק ב' עם אדם מור, אבא לשניים, מוזיקאי ומתופף שעובד במרכז שיקום לנכי צה"ל. כשהיא מדברת עליו, העיניים שלה זורחות והיא לא מצליחה לכבוש את החיוך שהופך לצחוק גדול.
"רואים את הלבבות? נולדנו באותו יום ובאותה שנה, ב-23 במאי, והחיבור בינינו היה מיידי ויצירתי מאוד. בדייט הראשון שלנו, כשסיפרתי על עצמי, הוא אמר לי: 'וואו, את אמיצה מאוד' ויצא ממני ככה בלי לחשוב: 'בכלל לא אמיצה, פשוט החלומות שלי גדולים יותר מהפחדים שלי'".
אחותה הבכורה היא הסופרת והתסריטאית דקלה קידר, היוצרת של הסדרה זוכת הפרסים "שעת אפס" וגם מי שכותבת את הקריינות הגאונית של שי אביבי ב"בואו לאכול איתי". אחיה הצעיר עומר הוא עורך דין בהשכלתו, וכיום ממובילי חברת "רייזאפ" שמסייעת למשפחות לבצע תכנון כלכלי.
"דקלה ואני דומות חיצונית מאוד, אפילו הקול שלנו דומה, אבל מאז שאני בלונדינית, מתבלבלים בינינו פחות. שתינו מטילות ספק ובודקות את עצמנו 70 אלף פעם ושתינו נכתוב את הטקסט שוב ושוב ונשלח אותו לקריאה ובעיקר לאמא. ההורים שלנו הכניסו בנו את היכולת לא לפחד מעבודה קשה ולא לפחד מהתהליך. טו טראסט דה פרוסס זה דבר משמעותי. יש משפט של אלבר אלבז שאני אוהבת מאוד, שאומר שלפעמים אנחנו עובדים בלהגשים את החלומות שלנו, אבל החלומות הופכים לסיוטים ואז מה שצריך לעשות הוא להמשיך לעבוד עד שהסיוטים חוזרים להיות חלומות. אבל צריך להיות שם בנקודה הזו, שהיא מפחידה ומייסרת וצריך לשלם עליה מחיר כבד של חיי חברה, של זמינות, יש המון מחירים בדרך".
מסע בעקבות עצמי
אחד המחירים שהיא בעצמה שילמה הוא רילוקיישן ארוך של שמונה שנים לניו-יורק, שאליו נסעה עם מי שהיה בן הזוג שלה בזמנו ויצא לשליחות מטעם העבודה. אלא ששם, גם היא יצאה למסע שלה.
"אחרי שדוד נולד יצאתי למסע שלם של לחפש באמת מי אני בעולם. כבר בגיל שישה ימים לקחתי אותו עליי במנשא, והלכנו למטרופוליטן. כשהוא היה בן שנה, כבר התחלתי להדריך שם קבוצות של מבקרים ישראלים. זו הייתה עבודת חלומות של שש שנים שאיפשרה לי גם לממן את הלימודים היקרים שלי לתואר שני, וגם לדבר בעברית על הדבר שאני הכי אוהבת בעולם".
קראתי שלא התקבלת ללימודי אוצרות אופנה, וסיפרת שהכישלון הזה הוא חלק מהדרך שלך ולא משהו שאת מסתירה.
"נכון, וגם למדתי איך לא לוותר. כשלא התקבלתי זה היה בגלל הציון במבחני האנגלית שניגשתי אליהם באמצע 'חופשת לידה', שהיום אני מבינה שחופשה היא הדבר האחרון שאפשר להגיד על התקופה הזאת שבה במשך ארבעה חודשים לא ישנתי בכלל בלילות. הציון שלי היה גבולי, וכתבו לי שבגלל זה לא התקבלתי. אבל לא ויתרתי, כתבתי מכתב לראש החוג ב-NYU וביקשתי להיפגש איתה. הכנתי מצגת על מה שעשיתי ומי אני, והיא ישר אמרה שאם היה מקום במחלקה הייתי מתקבלת, אלא שכל 12 המקומות נתפסו ואם משהו ישתנה היא תעדכן אותי".
"בת 15 התאהבתי לראשונה, ורציתי ללבוש בגדים יפים. ירשתי מסבתא את מכונת התפירה, עליה לימדתי את עצמי לתפור בעזרת בגדים ישנים ומפות שולחן"
כן, כולם אמרו לקידר שזו הדרך האמריקאית המנומסת לנפנף את הישראלית שמנסה לדחוף רגל בדלת. אלא שחודש לאחר מכן, בדיוק ביום ההולדת שלה, ראש החוג שלחה מייל ובו בישרה שהתפנה מקום בגלל ביטול של אחת הסטודנטיות. לארץ חזרה בתחילת 2020, אחרי שמונה שנים בניו-יורק. בעקבות ההידרדרות במצבו הבריאותי של אביה, היא השאירה מאחור את ג'וב החלומות במטרופוליטן.
היה לך מזל בדיעבד לחזור חודשיים לפני שהעולם נסגר.
"כן. ונכון שהשארתי את ניו-יורק מאחור, אבל את כל מה שלמדתי בשמונה השנים שהייתי שם החלטתי להביא לישראל: את תערוכות האופנה הגדולות שנחשפתי אליהן במטרופוליטן, את האפשרות לראות באופנה ובלבוש חלק מהתרבות וההפך מהאופן השטחי שבו תופסים אופנה פעמים רבות, את ההרצאות והתערוכות על אופנה".
ועכשיו הספר שכתבת על החיבור בין אופנה לאמנות.
"בסיורים במטרופוליטן נשתל הזרע של הספר, שמוקדש למבט על תולדות האמנות דרך אופנה. במשך שנים ארוכות היה קל להתייחס לאופנה כאל עיסוק שטחי, נשי וקל דעת. אבל אמנים הבינו מאז ומתמיד את כוחה כשפה לביטוי זהות, מעמד, פחדים, תשוקה וביקורת חברתית. הבגד הוא עור שני, הוא מפריד בינינו לבין העולם וגם מפגיש אותנו איתו. הספר עוסק בדיוק בזה, ביכולת של הבגד לספר עלינו משהו גם כשאנחנו שותקים. כך למשל, על העטיפה מופיע הדיוקן של מאדאם איקס, היא וירז'יני אמלי אווניו גוטרו, אשת חברה פריזאית ממוצא אמריקאי שכתפיית השמלה השמוטה שלה עוררה סקנדל. עם הסיפור הזה הייתי מסיימת את הסיורים במוזיאון, ותמיד היו דמעות של התרגשות בעיני המבקרים".
בזכות פרפקציוניזם, מקצוענות לא מתפשרת, חקירת עומק ותשוקה לתחום, קידר מצליחה לצקת את ההתרגשות הזו גם לכל אחד מהפרויקטים שהיא מובילה וגם להרצאות המלאות עד אפס מקום שהיא מעבירה על אופנה, תרבות והחיבור ביניהן - ובמרכזן אושיות כמו דייוויד בואי, מדונה, פרידה קאלו, הנסיכה דיאנה, ג'קי קנדי ועוד.
איך את לומדת לעומק כל כך הרבה נושאים?
"אני אוספת ואוספת לפעמים במשך שנים. על הרצאה על מארי אנטואנט עבדתי במשך חמש שנים עד שנוצר הסיפור השלם, ולפעמים החומר שנאסף הוא אין-סופי".
שינית גם את היחס של הישראלים לאופנה. מי בכלל דמיין שיגיעו מאות אלפי ישראלים לתערוכות על בגדים ומעצבים?
"התחום של מחקר אופנה מתפתח גם בארץ וגם בעולם, וזה משמח. יש כיום תפיסה שבגד הוא הרבה יותר מסתם פריט לבוש. גם החזרה לבגדי יד שנייה, לעבודות יד ולפריטים שהושקעה בהם מחשבה ויכולים להיות בארון יותר מעונה אחת, מאפשרת לנו להסתכל אחרת על העולם הזה של הלבוש ולמצוא בו משמעות".
