אפילו ברגעי האימה, כשהמטוס של פליי דובאי צלל והיטלטל בין שמים לארץ, הגר אלמביק לא גילתה לפתע את האמונה, לא פנתה לאלוהים או זעקה “שמע ישראל”, כמו רבים מחבריה לטיסה. “זה היה פחד מוות”, היא משחזרת, “הייתי בטוחה שזה הסוף, שככה נראה סוף החיים. אבל לא ברחתי לאלוהים מפני שאין לי אלוהים. אני אתיאיסטית מבטן ומלידה. מאז שנחתנו בשלום אנשים שואלים אותי אם כבר בירכתי ‘הגומל’ ואני בתגובה שואלת מה זה”.
אז למי את מודה על כך שנחתת בבן-גוריון ללא שריטה?
“אולי ליקום, אולי לעולם. כל האירוע של ניסיון חטיפת המטוס נשגב מבינתי ואני לא מתיימרת להבין אותו. אבל דבר אחד בטוח. הוא מאחוריי, מאחורי כולנו, הוא נגמר”.
זהו, כבר המשכת הלאה?
“כן. האירוע נגמר והחיים נמשכים. תמיד אמרתי שכדי לחיות צריך קצת למות. זה רעיון פילוסופי שמלווה אותי שנים, ברע וגם בטוב. אני תמיד מסתכלת קדימה, בעיניים פקוחות. עכשיו אשמח למכור אופנה ליפן, שאירחה אותנו יפה כל כך וגם לערב הסעודית שקיבלה אותנו ברוחב לב”.
על פי הפרסומים, כל נוסע בטיסה אמור לקבל כרבע מיליון דולר.
“שמעתי. נדמה לי שזה נכתב בקבוצת הווטסאפ של הנוסעים. אחת הנוסעות פתחה לנו קבוצה במהלך החניה בסעודיה. היא קראה לקבוצה 'נפגעי פליי דובאי', שם שצרם לי באוזן, ובהמשך, אולי בעקבות התגובות, שונה ל'ניצולי פליי דובאי'. עם שני השמות אני לא חיה בשלום ואני גם לא מאמינה שמדובר בסכומים גבוהים כל כך”.
אולי את צריכה להוכיח שאת פוסט-טראומטית.
“למה שאנסה להוכיח את מה שאני לא? אין לי שום כוונה לעבוד בזה ולהוכיח שאני פגועה. זה לא הכיוון בכלל. אם כולם יקבלו פיצוי, ברור שגם אני, הבת שלי והנכד שלי שהיו איתי על הטיסה, נקבל. אין לי רתיעה מוסרית לקחת את הכסף, זה לא השילומים מגרמניה. אבל בשורה התחתונה - זה לא היה שווה. לא מומלץ”.
× × ×
בשמלה שחורה כתמיד, שעוטפת גזרה מצומצמת מתמיד (“מינוס של לפחות 30 ק"ג, אני לא נשקלת, תודה לממציאי זריקות ההרזיה”) אלמביק (71) פותחת את דלת דירתה, בעורף הירוק של בית החולים איכילוב בתל-אביב. אפס חניה, אבל עבורה זה כמו לחזור הביתה.
"אין לי שום כוונה לעבוד בזה ולהוכיח שאני פגועה. ברור שאם כולם יקבלו פיצוי, גם אני, הבת והנכד שלי שהיו איתי על הטיסה, נקבל. אין לי רתיעה מוסרית מהכסף, זה לא השילומים מגרמניה. אבל בשורה התחתונה - זה לא היה שווה. לא מומלץ"
“מכיתה ג' גדלתי במרחק שני בתים מהבניין הזה”, היא מספרת. “לפני שנתיים קניתי את הדירה הזאת, מול הדירה של אמא שלי, והיה לנו כיף ביחד. היינו אוכלות ביחד, רואות טלוויזיה ביחד ‑ אהבנו את רביב דרוקר ואת 'מקום שמח' של נועה קולר ‑ ומדברות בלי סוף. אלה היו השנה וחצי הכי צמודות בחיינו. אמא הייתה אישה דעתנית מאוד וחריפה ולא תמיד היה קל איתה, ובזכות המגורים הכמעט-משותפים הרווחנו לקראת הסוף קשר טוב, רכות ואהבה”.
אמה, נעה הצופה, הלכה לעולמה לפני ארבעה חודשים, בגיל 92 “וחצי”, היא מדגישה. “אמא התחילה להרגיש שזה לא זה. שהיא לא מוכנה להגיע למצב שבו תיאלץ לשבת בכיסא גלגלים ולא תוכל ללכת לתיאטרון ולסרטים שהיא אוהבת והיא נפרדה”.
החיוך המואר שעל פניה לא נמחה כשהיא משחזרת. “היא הייתה צלולה שאין לתאר, הקפידה להדגיש שהיא נעה בלי ו', ופחדה לפספס את הרגע שאחריו כבר לא תוכל להצהיר שזה רצונה. מהפספוס הזה היה לה פחד מוות. לפני 40 שנה היא תרמה את גופתה למדע, אז היא צילצלה לאוניברסיטה לברר אם זה עדיין בתוקף, אם עדיין מעוניינים בגופה שלה. דאגה לסגור את כל הפינות. אמא שלי הייתה טיפוס, אישה עם הרבה כוחות”.
את דומה לה?
“בכוחות - כן”, אומרת בתם הבכורה של נעה-בלי-ו"ו והפסל עמנואל הצופה, שעבודותיו מוצגות בכל פינה בדירתה. “יש לי שני אחים: אוהד הצופה ‑ שצעיר ממני בשבע שנים, האקולוג של רשות הטבע והגנים שמגן על אוכלוסיית הנשרים בארץ ‑ ויהונתן, שצעיר ממני ב-20 שנה. מאותו אבא, מאותם הנישואים. וכשיהונתן חזר בתשובה, אמא שלי כמעט מתה מזה. ממש, לא מטפורית. היא הייתה אתיאיסטית מוחלטת. טוב, גם בזה אני דומה לה”.
כשהיית בת 20 וכבר נשואה, אמא שלך הביאה עוד תינוק.
“זה היה קטע. קיבלתי אותו לגמרי, למרות שבהתחלה הייתי מופתעת. בגלל פערי הגיל בינינו, אמא נהגה לומר שהיא גידלה שלושה ילדים יחידים”.
איך הגבת כשהיא החליטה להיפרד מהחיים?
“זה לא היה חדש עבורנו, אמא תמיד אמרה שהיא לא מוכנה למות בחוסר כבוד. היא עברה טיפול פליאטיבי, הכל היה חוקי ותקין, ואחרי כמה ימים יצאה לדרך אחרת, בלי סבל. כיוון שתרמה את גופתה למדע לא הייתה לוויה. ככה היא רצתה. יהיו שיגידו שהיא רצתה לצאת מהעולם הזה כשהיא שולטת לגמרי בסיטואציה. בעיניי היא חמלה עלינו”.
את בעד?
“לגמרי. אני מאמצת את הדרך הזאת אחת לאחת. המוות שלה נתן לי שיעור לחיים”.
בעקבות מות אמה, אלמביק אמרה לעצמה, “יאללה, צריך להגשים חלומות”, והחליטה לטוס ליפן. “שנים רציתי להגיע לשם ותמיד דחיתי ודחיתי, תמיד היה משהו שנראה לי חשוב יותר. כאן תערוכת בדים ושם תערוכת אופנה. כשאמרתי לעצמי 'זהו, עכשיו זה קורה', לא חיפשתי חברים שיצטרפו אליי. רציתי לחוות את יפן יחד עם לי, בתי היחידה, ועם בנה היחיד שהוא גם נכדי היחיד, נמרוד”.
הגר אלמביק עם עם הבת לי והנכד נמרוד ביפן
(צילום: אלבום משפחתי)
לרגע מצטעפות עיניה. “תחשבי מה היה קורה אילו באמת היינו נחטפים ולא חוזרים. זה היה הסוף של אלמביק. בישראל כבר אין שום אלמביק, ובעולם יש בודדים. יכולנו להיות משפחה שנכחדה”.
לאלמביקה, הרשת שמנציחה את שמה ולעולם האופנה בכלל, הגיעה אחרי שהות בדיסלדורף, לשם עברה בעקבות בעלה לשעבר משה אלמביק שפתח שם משרד פרסום. ”כשעמדנו לחזור ארצה, חברה מקומית אמרה לי 'לכי ללמוד בשנקר'. היא ראתה איך התרוצצתי שם בין חנויות הבגדים. למזלי התקבלתי, הייתי הסטודנטית הכי מבוגרת במחזור, כולם היו אחרי צבא ולי כבר הייתה ילדה בכיתה ב', שאחרי הלימודים הגיעה ליום לימודים נוסף, בשנקר. זה היה תענוג בשבילי ובשבילה”.
היא ומשה התגרשו אחרי 18 שנה, גם בעקבות ההצלחה. “נפרדנו מפני שהאמנתי בעתיד טוב יותר, והמעמד הכלכלי שאליו הגעתי איפשר לא לפחד. בשבוע שעבר הוא עשה עלייה מברלין וחזר לתל-אביב. לדבריו, הרחוב הפך לפשיסטי הרבה יותר והוא הרגיש שהוא כבר לא יכול יותר לחיות שם”.
אז האקס שלך ייכנס לדירה הריקה מולך?
“מה פתאום. חוץ מזה, כבר מצאתי סוג של 'מחליפה' לאמא שלי. בצחוק, כמובן. אחרי מותה אימצנו באס-או-אס חיות את טלי, כלבה לבנה וקשישה. זה היה רעיון של לי, בתי. היא מצאה לי מישהי לטפל בה”.
באמצע שנות ה-80 היא הוגדרה כפורצת דרך. "הייתי המעצבת הראשונה שיצאה משנקר ובמו ידיה הקימה רשת והפעילה 15 חנויות. מי היו אז בנוף? רק דורין פרנקפורט ורזיאלה גרשון. אני זוכרת שעמדתי בתור לקולנוע ושמעתי אישה שואלת את חברתה 'כבר היית במקום החדש של הגרה?' כך הבנתי שהמותג תפס. היו לי 15 שנים טובות, טובות מאוד. קליינטיות קבועות וגם נשים שלא הכירו אותי באופן אישי, קראו לבנותיהן הגר או הגרה על שמי. קניתי פנטהאוז בגן העיר ומילאתי את הגג בעציצים. החיים חייכו אליי בגדול. אבל עבדתי לבד, בלי שום עזרה ובתחום הניהול קיבלתי החלטות לא נכונות, עד לשלב שבו איבדתי הכל”.
זה קרה אחרי שהכניסה לעסק משקיע כשותף שינווט את הספינה הטובעת. בעבר סיפרה לי: “הוא פיזר עליי אבק קסמים. בשלב מסוים הבנתי שהבייבי שלי, הרשת שבניתי בעשר אצבעותיי, היא קן צרעות והפסקתי להגיע למשרד”.
"לפני ארבע שנים התחלתי עם 'אוזמפיק' ואז עברתי ל'מונג'רו', ומה אני אגיד לך? פלאי פלאים. הזריקות נתנו לי שחרור מוחלט מההתעסקות באוכל. כבר אין 'מה אקנה לצהריים', אני גם לא מבשלת. אני אוכלת כשאני רעבה ואין לי צורך בכמות גדולה"
× × ×
בתה, לי אלמביק (50), לא נפלה רחוק מהעץ ועשתה חיל כמעצבת תלבושות “לקולנוע, ל'ארץ נהדרת' ולסרטים הטובים של רונית ושלומי אלקבץ. את בן הזוג שלה, ירון אשכנזי, שכולם קוראים לו רוקו, היא הכירה על הסט של 'גט'. הוא היה התאורן ורונית שידכה ביניהם. היא לחשה לבת שלי 'שמתי לב שרוקו שם לב אלייך, אז שימי לב אליו', וכך התחיל הרומן. יש להם זוגיות נהדרת ולי יש את נמרוד, הנכד המקסים שלי, בן 11”.
שתיהן פסלו את האופציה של טיול מאורגן ליפן “ולי לקחה על עצמה את המשימה. היא חקרה והתייעצה ונפגשה וקראה והכינה לנו מסלול מהחלומות. זה לא פשוט לרתק שלושה דורות במשך שלושה שבועות. עליתי לטיסה כמו מזוודה, בלי לדעת לאן נגיע, בלי לקרוא. סמכתי עליה”.
הגר אלמביק עם עם הבת לי והנכד נמרוד ביפן
(צילום: אלבום משפחתי)
למה טסתם בפליי דובאי?
“לפני ארבעה חודשים כבר אי-אפשר היה להשיג באל-על כרטיס ליפן, אז התחלנו לחפש מעקפים. דובאי הוא המקום האחרון עלי אדמות שרציתי להגיע אליו, אבל סוכנת הנסיעות אמרה שיש קונקשן טוב. טסנו פרימיום וזו הייתה חוויה. מושבים מרווחים, כל הפסיליטיז, שירות מדהים. בחזור ישבנו באמצע המטוס, שורה 17. נמרוד ליד החלון, לי בינינו ואני במעבר. במטוס שאיתו חזרנו בסוף לישראל, נמרוד כבר לא הסכים לשבת ליד החלון. הוא רצה לשבת באמצע, בין אמא לסבתא. עדיין קשה לו. הוא אומר שהוא בחיים לא יעלה למטוס. אני מניחה שיעבור לו. אני בכל מקרה הודעתי ללי שכבר עכשיו אני מזמינה כרטיסים לאל-על לעוד שנה, שלושתנו ביחד. לאן? ליפן, כמובן”.
בניגוד להרגלה, בתום הטיול, כשעלו לטיסת הבלהות, היא לא הסתכלה ימינה ושמאלה. “הייתי בתוך הבועה שלי, לא ראיתי מי מאחוריי ומי מלפניי והטיסה הייתה רגילה עד שעה לפני הנחיתה. אולי אפילו פחות משעה. כבר עשיתי את ההכנות לנחיתה, אירגנתי את החפצים, קיפלתי את העיתון ופתאום, בבת-אחת, הכל התהפך. קשה לי לתאר את זה במילים מפני שזאת הייתה חוויה גם גופית וגם חוץ-גופית”.
כלומר?
“פתאום הרגשתי שהמטוס צולל. היו רעשים איומים, וכאילו הכל התערבב. לא היו חפצים שעפו באוויר, אבל הרגשתי שהמטוס עושה מין סיבוב כזה וצולל וטיפה מתייצב ושוב צולל. זה היה פחד נורא, וכל המטוס צרח, ואני מניחה שגם אנחנו. היו שם צווחות של תרנגולות שחוטות. אני בעיקר זוכרת ששלושתנו החזקנו ידיים חזק-חזק. עברה לי בראש תמונה מפורסמת ממלחמת העולם השנייה, אמא מחזיקה את הילד שלה על סף הבור וצלף גרמני יורה בהם מאחור. לי מספרת שהיא ראתה את האדמה שמתקרבת. אני לא, אבל אמרתי לעצמי 'אוקיי. הגר, זהו, זה הסוף, מה שעשית עשית, מה שלא עשית לא עשית, את פה עם היקירים שלך וגם זה משהו'”.
משפטי פרידה.
“כי הבנתי שאין מה לעשות, כאשר אבדנו אבדנו. גם התחושה הפיזית הייתה קשה, הרגשתי שמשהו מתפוצץ בתוכי ושהגוף שלי כבר לא יכול לעמוד בזה. לי מספרת שאצלה זה היה להפך, שהיא בכלל לא הרגישה את הגוף שלה, מפני שהייתה מנותקת”.
מה חשבת שקורה?
“חשבתי שקרה משהו לטייס. לי חשבה שפגעו במטוס. אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'ככה נראה המוות'. המטוס חג וחג עוד איזה שעה עד שהוא נחת בסעודיה, היינו ערים ומודעים לזה שאין טייס ולא הבנו איך הוא ינחת בכלל. ואז התחלנו לראות גברים שיוצאים מהקוקפיט עם דם, אחד מהם היה ממש מגואל בדם ומישהו צעק 'ניטרלנו אותו'. רק אז הבנו שהיה, כנראה, מפגע. גם לפני הנחיתה המטוס רעד לרגע אחד ולא התייצב לגמרי, ואחד הדיילים אמר שזאת הולכת להיות נחיתה קשה והורה לנו להתקפל ולהניח ידיים על הראש. אז הייתה שעה של פחד מוות וכל התרחישים הכי גרועים מהסרטים הכי מפחידים, אבל דקה אחרי שנחתנו בסעודיה נרגעתי”.
רגעי ניסיון החטיפה של טיסת פליי דובאי
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)
איך?
“זכינו בקבלת פנים מדהימה. הושיבו אותנו באולם רחב ידיים עם כורסאות נוחות, חצי שכיבה-חצי ישיבה, והגישו לנו קפה ואוכל. בבוקר קיבלנו ארוחה קלה ובצהריים עוף ואורז. וכל הזמן הסתובבו בינינו רופאים ופסיכולוגים ששאלו באנגלית במה אפשר לעזור. בכל העדויות שראיתי בתקשורת, שום גורם לא התייחס לאירוח המלכותי הזה ולא ברור לי למה. אני שמחה להיות הראשונה שמודה על האירוח הכל כך יוצא דופן. הרגשתי שהם ינסו להוריד את הכוכבים כדי לשמח אותנו. זה היה פשוט מדהים. ישראל צריכה ללמוד מהסעודים פרק בקבלת פנים”.
עם הנחיתה בסעודיה, היא התחילה לנסות להבין מה קרה להם בעצם. “כשהנשימה שלי התייצבה התחלתי להתבונן בנוסעים, להתיידד, להתקרב לאלה שהצטיירו בעיניי כמו המצילים. מישהו צעק 'מחיאות כפיים למושיעים'. שאלתי אותם המון שאלות, רק אז הבנתי שזה היה טייס המשנה”.
קבוצת הווטסאפ שנפתחה בסעודיה עזרה להם לגבש עמדות. “בסביבות חמש אחר-הצהריים בערך כתבו בקבוצה 'יש מטוס שדובאי שלחה'. חלק מהנוסעים מיהרו למחות. הם לא עולים לטיסה, הם פוחדים לטוס עם פליי דובאי, הם יעלו אך ורק למטוס ישראלי. תרומתי לסיום האירוע הייתה בכך שכתבתי 'יש כאן מטוס, כאן ועכשיו, בואו נחזור הביתה, זאת ההזדמנות שלנו, מי יודע מה יהיה אחר כך'. מישהו כתב בחוכמה שאנחנו עלולים להישאר בסעודיה ושביבי ירצה לנצל את זה לצרכיו, ואם זאת סיבה מספיק טובה כדי להנחית שם מטוס ישראלי. לא הבנתי את אלה שלא עולים למטוס הסעודי בריצה. מי רוצה להיות בעין הסערה? רוצים לחזור הביתה”.
הטיסה שהייתה אמורה לנחות בישראל בתשע בבוקר עשתה את זה רק בסביבות בתשע בערב. “רוקו, בן הזוג של לי, הגיע לשדה כבר בשבע בערב לאסוף אותנו. ואז, פתאום, המטוס נעלם מהמסך והוא לא הבין מה קרה וממש נשבר לרסיסים. הוא חשב שזהו, הלך עלינו. כשסוף-סוף יצאנו, עמדה מולנו שורה של עיתונאים מכל העולם ודחפו לנו את המיקרופון לפרצוף. מה קרה ומה היה, בלי שום חמלה ובלי שום ניסיון להציע עזרה. בחצי אוזן שמעתי שמישהי שואלת אותי איפה היה הכוח הנשי, עקב העובדה שהאירוע הזה מושתת על הרואיות של גברים. אני לא זוכרת מה עניתי לה, יש מצב שלא עניתי. לא האמנתי שזה מה שמטריד אותה. גם לא האמנתי שמעכבים אותנו שם עד שביבי יגיע. חצי שעה לקח לו להגיע. ברור שחשבתי על כל מי שעד עצם היום הזה, ביבי לא הגיע אליהם”.
טון הדיבור הרך שלה לא מפחית מהעוקץ. “מירי רגב אמרה לאילה חסון שהיא מנועה מלהתייחס לטענות של קרן טרנר, שהייתה מנכ”לית משרד התחבורה, מפני שעכשיו היא בקמפיין בחירות. ומה איתך מירי רגב? את לא דואגת לכיסא שלך? שדר אחר, מישהו מגעיל במיוחד, אמר שהמטוס כמעט נחטף בגלל שמי שאחראי על מתן אישורים לטייסים זרים יושב על הכיסא שלו כבר 20 שנה. ביבי לא תקוע על הכיסא כבר 20 שנה? אין מילים”.
אז איך ממשיכים, מה עושים?
“עושים הרבה בגדים, עוד יותר בגדים”.
"פתאום הרגשתי שהמטוס צולל. לא היו חפצים שעפו באוויר, אבל כולם צרחו, וגם אנחנו. החזקנו ידיים חזק–חזק ועברה לי בראש תמונה מפורסמת ממלחמת העולם השנייה, אמא מחזיקה את הילד שלה על סף הבור וצלף גרמני יורה בהם מאחור"
× × ×
לפני 21 שנה, כשכל הנשמות הטובות שמחו לאידה של מעצבת האופנה שהתרסקה, היא למדה שיעור חשוב: שהחיים נמשכים גם כשעוברים מפנטהאוז לקופסת גפרורים. מי שהייתה שם לצידה והרימה טלפון היא ד"ר ג'ודי פדלון, אנתרופולוגית שלמדה איתה בקורס מורות בצבא. “פרשתי מהקורס אחרי חצי שנה מפני שבער לי להתחתן והקשר בינינו נותק. קבענו קפה והיא הביאה לפגישה את בעלה, גֶדי פדלון שהוא רואה חשבון. החיבור בין ג'ודי לביני היה מיידי וגדי הציע לעזור לנו בגישה של ‘אתן לבנות להשתעשע ולשחק’. אולי הוא לא האמין עד כמה אנחנו רציניות. מאז ג'ודי ואני שותפות חצי-חצי, לגדי יש 50 אחוז בחלק של אשתו. עוד מסעודיה צילצלתי אליו, הודעתי לו שהיום לא אגיע לעבודה. שנינו עובדים באלמביקה 12-10 שעות ביום, והשותפות שלנו רק הולכת ומשתפרת. אנחנו בהרמוניה, בחדווה של עשייה. בארץ יש לנו 14 חנויות. ה-15 תיפתח בצומת בילו, בדצמבר”.
בלי בעזרת השם.
“בלי”.
איך אלמביקה עמדה בשלוש השנים של קורונה ושלוש שנים של מלחמה?
“אנחנו מייצאים לכל העולם. על הבגדים שלנו יש תווית 'מייד אין איזראל' ועכשיו יש תחושה של אי-נוחות מכמה מדינות. לא מארצות-הברית, לשמחתנו, אבל באירופה, בעיקר באנגליה ובאירלנד. לא נתקלנו בדברים משמעותיים, אבל התחושה נעימה הרבה פחות. המלחמה האכזרית הזאת מוציאה מאנשים המון רוע, בשני הצדדים”.
מתוך הקולקציה של אלמביקה
(צילום: ירון (רוקו) אשכנזי)
היא מגישה לי פרוסה נדיבה מדי מעוגת התפוזים שאפתה אחת מחברותיה לרגל שובה ארצה בשלום, ומספרת שבשיאה שקלה 105 ק"ג. “היום אני 73 ק"ג וזה וואו, אבל לא עשיתי את זה בנגלה אחת, זה היה בשלבים. לפני 15 שנה בערך עשיתי ניתוח שרוול וירדתי עשרה קילו. שקלתי 95 קילו, שזה יפה, אבל היה רחוק מלספק אותי. וכמו רוב הנשים הייתי אקורדיון. הורדתי והעליתי”.
רצית לרזות למען היופי או למען הבריאות?
“בעיקר הבריאות. חברה קישרה אותי לרופאה מדהימה, ד"ר מאיה איש-שלום, אנדוקרינולוגית, שפתחה לי את הדלת לעולם הזריקות. לפני ארבע שנים התחלתי עם 'אוזמפיק' ועם הזמן עברתי ל'מונג'רו'. ומה אני אגיד לך? פלאי פלאים. זה לא רק שבחדווה רבה אני אוכלת פחות מפני שאני שבעה. הזריקות העניקו לי שחרור מוחלט מההתעסקות באוכל. כבר אין 'מה אקנה לצהריים', אני גם לא מבשלת. אני אוכלת רק כשאני רעבה ואין לי צורך בכמות גדולה”.
זריקות ההרזיה גרמו לירידה בביקוש למידות גדולות?
"חד-משמעית. זה התחיל בארצות-הברית, וסחף את כל העולם. כל הנשים מתכווצות. זה לא אומר שכבר אי-אפשר להשיג שמלות באקסטרה-אקסטרה לארג', זה לא שחור ולבן. בתי האופנה ממשיכים לייצר בכל המידות, אבל ההבדל ניכר בכמויות. בישראל, כמו בעולם, הבגדים הנמכרים ביותר הם במידות 2 ו-4, שאלה מספרים 38 ו-40. בעיניי זו תופעה סוציואקונומית-תרבותית. הנשים שהתכווצו בזכות הזריקות מודעות לבריאותן, הן מחוברות לכאן ועכשיו, הן יכולות להרשות לעצמן את ההוצאה הזאת. אלה דברים שמעידים על הפרופיל של הקליינטיות שלי”.
בגיל 71 את לא חושבת על פרישה?
“מדי יום ביומו אני אומרת הרבה תודות. אני מודה על העבודה שלי, מודה על זה שמעניין לי, מודה שיש לי פאן, שזה מרגש אותי. אני מודה גם על המשפחה שלי, על היקרים שלי. על כל מה שלא מובן מאליו”.
בארוחת שישי היא שמעה את נכדה, נמרוד, מספר: “חשבתי שמתישהו צריכים למות, מתישהו כולם מתים”. בתגובה היא שלחה לו ווטסאפ מרגש. “נמרוד שלי, בטיול שלנו ליפן גיליתי נכד סקרן, חכם ובוגר. לא שלא ידעתי לפני כן, כל כך נהניתי להיות איתך ולחוות איתך חוויות. היה סוף מהסרטים, אבל היינו שלושתנו הכי ביחד, חווינו חוויית מוות שאי-אפשר לתאר וגם נולדנו מחדש. אז יאללה, לחיים”.
הגר אלמביק עם הנכד נמרוד ביפן
(צילום: אלבום משפחתי)
משהו השתנה בך מאז הטיסה, לא גילית את הרוחניות, את אלוהים?
“מאז שחזרנו ארצה והביתה אני ישנה טוב מאוד. לי פחות, היא לוקחת את זה קשה יותר ממני. אלוהים זה לא בשפה שלי. אני חיה בסדר, אני חיה בשלום, אני חיה. אין לי צורך להזעיק את אלוהים לכל בעיה”.
הקולקציות שלה צבעוניות להפליא, אבל גם אחרי שהפחיתה שליש ממשקלה היא שומרת אמונים לשחור. “כשהייתי צעירה הייתי צבעונית לגמרי, אני זוכרת שהיו לי ורודים ושאהבתי אול-אובר, נעליים ורודות וחולצה ורודה. אחרי שיצאתי משנקר התחלתי להשחיר. זו הייתה גם התקופה שהתחלתי להשמין”.
שחור מרזה?
“לא, הוא בולע ומטשטש. עכשיו, ביפן, נתקלתי בתופעה שלא ראיתי בשום מקום בעולם. בבתי כלבו גדולים ונחשבים יש מחלקות שלמות של שחור בלבד. לא הצלחתי להבין מה עומד מאחורי זה. אני אשאל את הצ'ט”.
