מפתה להיות נוסטלגי כשנכנסים לחלל של קפה פטיט, בשדרות רוטשילד פינת יבנה בתל אביב. כאן פעלה מסעדת הבשרים בירנבאום ומנדלבאום, עם המפות הלבנות והסטייקים הטובים, כאן אכלנו בלילה את ה"ארט בורגר" של מוזס, הסניף הראשון של רשת ההמבורגרים, כאן ייבשנו ביצות, כאן פרצנו דרכים, כאן השקפנו על השדרה השקטה לפני שההמונים שטפו אותה. הו, ימי התמימות. ועכשיו מה? עוד מסעדה, פחות מסעדה. רף הגירוי עלה בהדרגה, ותל אביב של "פעם" היא זיכרון רחוק ולא רלוונטי לכלום. נוסטלגיה זה לחלשים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של ביצה עלומה:
קפה פטיט היא בעיקר מקום שבנוי על לוקיישן. מדובר באירוע שהוא קודם כל נדל"ני. תפסו פינה אסטרטגית, ובוודאי אחר כך חשבו מה לעזאזל אפשר לעשות איתה. בעולם האוכל יש סוג כזה של עשייה יזמית, שהאוכל תופס אצלה מקום הרבה יותר משני. יש מקום, יש "קונספט", ואז מגיע העניין השולי הזה של אשכרה לבשל.
רואים שבפנטזיות של קפה פטיט, הם חשבו על סוג של בראסרי תל-אביבי, מועתק אחד לאחד מכל בראסרי אחר שאי פעם פעל בישראל, מהבראסרי המיתולוגי של רותי ברודו ועד כל השכפולים האחרים שהיו ונסגרו וחלקם עודם קיימים, ומי בכלל זוכר אותם עכשיו. אז עכשיו תור קפה פטיט, עם אותו עיצוב אדריכלי וכמעט אותו התפריט, אותן מנות, אותה אווירה לא רשמית. היית באחד כזה, היית באלף.
ובכל זאת, האם יש בקפה פטיט איזשהו חידוש? זו שאלה רטורית שאדם שואל את עצמו ועונה – לא, ברור שאין. זו לא המטרה. כאן יש אוכל שניתן לזהות בעיניים עצומות ולדקלם בעל פה. קדימה, שירו איתנו: המבורגר, שניצל, סלט ניסואז, קרפצ׳ו, ניוקי, חציל שרוף, ברוסקטה, ברוסקטה, ברוסקטה.
כשאתה יודע מראש שלא תופתע, אתה גם לא מתאכזב מי יודע מה. וקפה פטיט היא מסעדה שמשתדלת ככל יכולתה לא לאכזב. זו תוצאה של מקום שמודע לחסרונותיו וליתרונותיו. החסרונות – כפי שצוינו. היתרונות – מרפסת נעימה בסתיו הישראלי (האומנם?) שמשקיפה על השדרה היחסית שקטה (אין תיירים, כידוע).
והאוכל? נופל וקם, נופל וקם. לא מביך ולא מדהים. האמצע הכי אמצע שיכול להיות, אבל – במידות גדולות. הפוקצ׳ה – טוב, חמה מהתנור – שהתחלנו איתה עוד הייתה איכשהו בממדים נורמליים, ואיתה הגיע סלט ניסואז שמספיק לשלושה אנשים. ג׳ארה של עלי חסה, חתיכות תפוח אדמה אפוי, שעועית סנפרוסט מבושלת, ביצה חצי רכה, חצאי עגבניות שרי בנדיבות, צלפים מרובים וכמה פרוסות של טונה באיכות בינונית שנצרבה מדיום-רייר. משביע? או-הו. בלתי נשכח? ממש לא.
בתפריט הופיע קרפצ׳ו של "דג ים". שאלנו את המלצרית הצעירה איזה סוג של דג, היא ענתה בשיא הרצינות – "דג לבן". שאלנו שוב והתעקשנו. היא התעקשה גם – "דג לבן". ניסינו להסביר ש"לבן" זה לא סוג דג, אבל התייאשנו וביקשנו שתבדוק במטבח. היא חזרה ואמרה – מוסר. לא היינו מגדירים אותו כ"דג ים", אבל מילא, שיהיה. הקרפצ׳ו, שכיסה את מלוא ההיקף של צלחת גדולה, היה סביר מסוגו. פרוסות דקיקות, כמעט שקופות של דג (לבן), בצלצלי שאלוט קצוצים, צ׳ילי, צנוברים, רוטב הדרים. בסך הכול נחמד.
פרחי קישוא הגיעו כצמד, מצופים בבלילת בירה ומטוגנים בשמן עמוק, והיו שמנוניים ברמה כזו שהותירו סביבם שלולית שמן שמתערבבת בסלסה ורדה. המילוי – ריזוטו עגבניות מיובשות – בעצם היה דייסת סבתא של בית חולים. אם המנות הקודמות היו לא-בלתי נשכחות, את זאת נעדיף לשכוח באופן אקטיבי.
תיקון הגיע בדמות קלמארי צרובים, ברוטב צ׳יפוטלה, יוגורט, בצלים בגריל ועשבים. מנה פשוטה, בלי יותר מדי ריזוטו ועניינים, שעשויה בול כמו שמצופה ממנה להיות. אין מה לסבך כאן את העניינים.
אניולוטי גבינות זה גם לא איזה ביג דיל, אבל בכפוף למדיניות של קפה פטיט, ובהופכי לשמו של המקום, מדובר בכיסונים ממש לא קטנים, אלא מפלצתיים. כל כיסון בגודל של איזה עשרה ס״מ, ממולא בגבינות ובתרד, והבצק, הפלא ופלא, מצליח להיות דק ולא להתפרק מרוב הגודל והעומס. האניולוטי משכשכים ברוטב חמאה ומרווה, עם אספרגוס ואפונה, ותשמעו, עד כמה שזו מוגזמת ומופרזת, זו מנת פסטה אביבית וטובה.
מכירים את השניצלים האלה שאומרים עליהם שהם בגודל של ראש של תינוק? אז השניצל של קפה פטיט הוא בגודל של ראש תינוק וחצי. שניצל עוף עצום, דקיק גזרה, פריך לעילא, עם צ׳יפס תעשייתי בצד. בדיוק מה שנדרש משניצל כזה במקום כמו קפה פטיט. לא ללכת בגדולות אלא לתת את הדברים כמות שהם.
שלא כמו ההמבורגר שהיה סתמי. 220 גרם של בשר – לא מאמינים כאן בסמאש בורגרים, וטוב שכך – בתיבול מינימלי, כמעט תפל, לחמנייה לא-משהו וירקות, כולל חלפיניו מוחמץ. אכלנו טובים מאלה, בוא נאמר זאת כך.
קינחנו בקראק פאי עם גלידת מסקרפונה, שהיה סביר, והזכיר לנו שאופנת הקראק פאי חלפה כבר מהעולם והתחלפה בשגעת של עוגת הגבינה הבאסקית. קראק פאי זו דרישת שלום משנת 2014, בערך, וזה היה נחמד. כמו שהארוחה בקפה פטיט הייתה נחמדה.
כלומר, נחמדה ברמה הזאת שזו מסעדה שבסך הכול רוצה להגיש אוכל סביר בכמויות גדולות, במחירים יחסית הגיוניים, בוודאי ביחס למציאות העכשווית. כשיצאנו ראינו אנשים אוכלים ומבסוטים, ועם זה בטח שאין לי כוונה להתווכח.
על קצה המזלג: קפה פטיט היא בראסרי די גנרי, אבל עם מנות ענקיות ואוכל סביר מסוגו, זו מסעדה שיודעת מהן המגבלות שלה ומהן החוזקות שלה, ולא קופצת מעל לפופיק.
קפה פטיט, שדרות רוטשילד 35, תל אביב
