הפסדתי המון כסף, אבל הייתה גם הקלה /
אני מגיע מבית מסורתי, כך שהדת היא לא חלק זר עבורי. ב־2018 החלטתי לפתוח מסעדה ראשונה כשרה בבאר־שבע - ונאלצתי לסגור אותה בקורונה. המסעדה לא הצליחה לצלוח את התקופה הזאת, והייתה ממוקמת במתחם שלא הצלחתי להיות בו רווחי מספיק כדי לשרוד. אני זה שדחפתי לסגירה. בעיני עצמי אני איש עסקים לא פחות משף ומבחינתי אין מקום ליצירה שאין בה כלכלה. מופע מדהים או סרט מדהים עם ביקורות הכי טובות כשאין קהל, זה לא מעניין. עם כל הצער, לא היה מנוס מלסגור.
עד כמה זה כואב?
יש שלב שבו אתה מפסיד כל כך הרבה כסף, כך שאתה אומר, רק שזה יסתיים - אני לא רוצה ולא מסוגל לזה. אם אתה מתכוון למה שמרגישים בפנים, זה לא עירער לי את הביטחון אם אני עושה אוכל טעים או לא. אני יודע בדיוק מה אני שווה לפי 80 אלף לקוחות בחודש. ברגע שהגעתי למצב של החלטה סופית על סגירה, זו הייתה הקלה. כן, הפסדנו המון כסף שם, סדר גודל של מעל מיליון שקל בסוף. ומילא היינו מפסידים רק שם את המיליון. הפסדנו עוד כשני מיליון שקל בשרונה מרקט תל־אביב, שם נאלצתי לסגור שלושה דוכנים: אחד של כיסונים אסייתיים, אחד של שווארמה ואחד של סלטים. עד הקורונה הם עבדו מעולה, היו רווחיים. המכה הכלכלית הייתה מאוד קשה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הבישול באינסטגרם הציל אותי מהלחץ /
קצת לפני הסגר הראשון אני נוסע לקפריסין לייעץ קולינרית לרשת מלונות באזור. שדה התעופה כבר ריק. אני עושה סטורי משם במוצ"ש ומתקשה להאמין למה שאני רואה. הייתי הרי שבע שנים שף של אל על, גרתי פעם בשדות תעופה. אני מבין שיש פה מחזה שלא ראיתי אף פעם. השדה ריק, הדיוטי פרי כמעט סגור, אני מדבר עם סנדרה והיא אומרת - "זה מרגיש לי לא טוב, מלחיץ אותי". חזרתי למחרת לארץ ואני מגלה שעם כמה שאני חושב שאני בן אדם דאגן, זה כלום. אני בלחץ מטורף. אני מדבר עם שלושת השותפים שלי, מנסים לחשוב מה עושים. ואני חושב בקול, איך נשלם משכורות לאלף עובדים, מה יהיה עם הספקים? הרי כסף לא נכנס אבל תשלומים קדימה יש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נכנסתי לדאגה גדולה. בימים הראשונים אני מסתובב בבית כמו סהרורי, הכל מתבלבל לי, מוזר, לא מובן. אחרי כמה ימים סנדרה אומרת לי: "תוריד מהלחץ, כי לא נראה לי שיהיה שינוי בזמן הקרוב". בינתיים הילדים נראים לי די מאושרים כי הם לא בבית ספר, ערים בלילה, ישנים ביום. אחרי שבועיים אני עוד יותר מלא בדאגות וכבר מטפס על הקירות. בוקר אחד אמרתי שדי, שאני לא מסוגל להיות סגור בתוך הבית. חייב לבשל, ליצור, לעשות משהו. פתחתי מצלמה, צילמתי סרטון הכנה של ארוחה לילדים ואמרתי נעלה לאינסטגרם, מה יכול להיות.
תוך דקות קיבלתי כמות תגובות מטורפת מאנשים, "תמשיך", "תעשה את האורז הזה והזה", "אתה מציל אותנו". מה שהם לא ידעו שזה היה ההצלה שלי. מדי יום היו סביב תשעה מיליון חשיפות למתכונים שלי. התחלתי לעשות סדנאות לאוסטרליה, לברזיל ולארגנטינה, הייתה שם גם קצת פרנסה. ברור שזה לא פתר את הבעיות הכלכליות, כי העסקים פתאום נעצרים יום אחד. זה מטלטל מאוד, אין מילה אחרת. נאלצנו גם לפטר סביב 80 עובדים בקבוצה, חלקם כבר חזר אלינו.
הרגשתי שלא יעזבו אותי /
מחשבות על סוף הקריירה? זה לא עבר לי בראש. ידעתי שאני לא לבד פה ושמה שקרה איתי ברשתות החברתיות עזר לי לקבל ביטחון שאחרי שכל זה ייגמר, העוקבים יבואו לאכול במסעדות שלי. כך גם היה. בהמשך גם למדנו איך לעשות טייק־אוויי מחלק מהמסעדות. ברור שזה לא אותם מספרים של הכנסות, רחוק משם, אבל זה יותר טוב מכלום. מצד אחד, היה סיוע יפה מאוד מצד המדינה, אפילו מעל ומעבר. מצד שני, הדרך שבה המדינה נתנה את הכסף הייתה גרועה מאוד. בגרמניה, למשל, עשו נכון: נתנו למעסיקים את הכסף ואז השכר עבר לעובדים, שזומנו לעבודה לפי הצורך של בעל המסעדה. בישראל השיטה נתנה לגיטימציה לאנשים לא לעבוד בכלל - או לעבוד בשחור. אני לא פתחתי את המסעדות תקופה ארוכה אחרי שכבר היה אפשר, כי לא היו לנו עובדים ועדיין חסרים לנו.
מה הנזק הכלכלי?
הפסדתי מאות אלפי שקלים על כל עסק שלא נפתח בזמן, וכל עסק קיבל את המכה שלו. זה נכון לכל השפים, לכל החברים שלי. יש היום מקומות בארץ שנשארו סגורים כי אין להם עובדים. זה לא הגיוני. המחסור העצום הזה גרם לחוסר שיווי משקל ולהערכתי חסרים בישראל 15 אלף עובדים בענף ההסעדה. יש לי מסעדות שבהן מחלקת המשלוחים נסגרת בכל יום לכמה שעות כי אין לנו מי שיעבוד. לבעיה הזאת אין פתרון מהמדינה ובינתיים עוד מסעדות ובתי קפה נסגרים מתחת לאף. ליד המקום החדש שלי בפתח־תקווה יש בית קפה שהיה פתוח במשך שבועיים וסגר - אחרי השקעה של חמישה מיליון שקל. זה כואב מאוד ועצוב. קשה להתרומם ממכה כזו.
מתנגדי החיסונים מתייפייפים /
כולנו בבית התחסנו, חוץ מהקטן, וכולנו עם שלושה חיסונים. מתנגדי החיסונים פוגעים מאוד בכלל הציבור. אנחנו חייבים לשקם את המשק שלנו, שפצוע וכואב. ההדבקות מסוכנות לנו. הבנו שהחיסון עוזר, מציל, גרם לנו לחזור למעגל העבודה. אז בבקשה, לכו תתחסנו ותשמרו על כולנו. כשתינוק בן יומו משוחרר מבית חולים עושים לו חיסונים לא? אבעבועות וחצבת וכו'. מישהו מתנגד? ההתנגדות הזאת נראית לי עכשיו כמו התייפייפות לא לעניין. כואב הלב לראות אנשים שנפטרו בגלל שהתנגדו לחיסון. אתה רואה את בני המשפחה אומרים אחר כך: "לא מאמינים שהתנגדנו". כל כך חבל.
תודה לגלשן שהביא אותי למטבח /
בגיל 13, לקראת החופש הגדול, חברים התחילו עם הגלישה. באתי לאמא ואמרתי שאני רוצה גלשן גלים, אמרה לי בחזרה: "על גופתי המתה, השכן ליד נפצע מגלשן". המשכתי ללחוץ ואמא אמרה: "אתה רוצה גלשן? לך לעבוד". מצאתי עבודה בשטיפת כלים בבאולינג בראשון־לציון ומשם הדרך למטבח הייתה קצרה. אני זוכר שחזרתי יום אחד לבית ואמרתי, "אמא, אני יודע להכין סלט ניסואז וסלט יווני". משם כבר עבדתי במטבחים של בתי קפה, עד הצבא. אחרי השחרור נכנסתי שוב למטבחים, מלון רויאל ביץ' באילת, "אודאון" ו"ברברסקו" בתל־אביב, רוטשילד ונווה צדק. למדתי בישול בתדמור, עשיתי סטאז' בבנגקוק באוכל רחוב, ניהלתי מטבח של ארז קומרובסקי ובשנת 1999 כבר הייתי שף ראשי של "תמוז" הצרפתית בתל־אביב ואחר כך שף של "בריו דה קובה" בעיר.
ב־2005 פתחתי את המסעדה הראשונה שלי, "שגב ארט" בהרצליה, שעד היום בועטת. אחריה הגיעו שגב אקספרס ברמת החייל, ועוד מסעדה בראשון־לציון. היום יש לנו 11 מסעדות, שהופכות אותנו לאחת הקבוצות הגדולות בישראל למסעדנות. אם היו אומרים לילד משה סבג מראשון - זה שלא האמינו בו, זה שהעזיבו אותו מבית הספר וכל המורים התלוננו עליו - שיום אחד הוא יהיה בראש כזו קבוצה ויבשל בכל העולם, הוא בוודאי לא היה מאמין. לא ראיתי את הדרך שלי ככה. הבנתי שבסוף הכול עניין של כמה אתה מאמין וכמה אתה מוכן לעשות בשביל האמונה. קלישאה או לא, זה נכון.
ההצלחה בחו"ל תישאר אצל אחרים /
אני לא רוצה להיות על הקו ולגדל את הילדים שלי בזום. אוהב את המשפחתיות שלי, את העסקים שלי פה, יש לי מה לעשות בארץ. אני גאה באסף גרניט וחושב שהוא עושה עבודת קודש בעולם למקצוע שלנו. גם מושיק רוט עשה הרבה. אני מעריך את הדרך שהם עושים, בין השאר כי יש פה הקרבה אישית גדולה. מגיע להם שאפו ענק. ביום שיהיה מישלן במדינת ישראל, אתחיל להתמודד. לא נראה לי שזו אופציה עבורי כיום, כי אני לא מוכן לשלם את המחיר האישי של לפתוח מסעדות בחו"ל.
מסעדות שלי נשרפו בבת אחת. לא נתפס /
יש ימים שלא אשכח בחיים, כמו למשל ביוני 2016. אני נמצא בפגישה בדרום תל־אביב, ומתקשר השף של המסעדה בהרצליה. אני לא עונה, הוא מתקשר שוב: "הייתה שריפה". אני עונה: רק תגיד אם כולם בסדר. הוא אומר שכן, ושהגיעו מכבי אש. אני טס לשם, רואה כבר מצלמות טלוויזיה, את ראש העיר, כבאיות. אלוהים ישמור. נכנס ורואה את המסעדה מפויחת מבפנים, כולי בהלם. אחרי כל זה אני מגיע בערב הביתה, הטלפון קורס מהודעות, יושב בבית גמור, חושב מה עושים מפה, הרי מסעדת הדגל שלי נשרפה. חברים מתקשרים ואומרים לי, "בוא נצא, שקצת תשכח". אני זורם איתם, קופצים לבית של חבר. רגע לפני שאני נכנס לחניה שלו, קופצת הודעה בקבוצה של שרונה מרקט בתל־אביב: "אל תדאגו, אנחנו במקלט, הכל בסדר".
באותו יום היה פיגוע בשוק, לא רחוק מהדוכנים שלנו. זה היה מטורף. בצהריים נשרפת לי מסעדה, בערב פיגוע ליד מסעדות אחרות. לקח לי כמעט חודשיים וחצי לשפץ את המסעדה בהרצליה. עוד לא סיימנו שם, ויום אחד, באוגוסט, אני יושב בארוחת שישי עם המשפחה ומנהל המסעדה של שגב אקספרס ברמת החייל כותב לי: "יש שריפה במטבח, אל תדאג". אני נהיה לבן, הולך לסנדרה ואומר לה באוזן: "חייב ללכת". מגיע ואומר לעצמי, טוב, תרגיע, זה בטח משהו קטן הפעם. נעביר את זה בשקט. במקום כבר יש כבאיות ומצלמות, כמובן. אני מכניס את הראש ואומר, אלוהים, מה קורה פה. בהפרש של חודשיים שתי שריפות בשתי מסעדות ופיגוע.
חשבת שאולי זה משהו מכוון?
חברת הביטוח חשבה, אבל אני לא. זה היה צירוף מקרים. נדיר. שמע, הפסקתי למכור פירות ים במסעדות שלי מאז. אני אדם מאמין ובאותו רגע זה מה שהרגיש לי נכון.
אם כבר אנחנו בעניין משברים, סועדת שאיבדה את רגלה באחת מהמסעדות שלך קיבלה פיצוי של שני מיליון שקל.
זה אחד הסיפורים שהכי כואבים לי בחיים. במקצוע שלנו, הקולינריה, אתה בסופו של דבר נוגע בגוף של בן אדם דרך הרבה מאוד ידיים מרגע הכנת האוכל עד להגשה שלו - ויש אחריות גדולה. מישהו שמחליט שהוא פותח מסעדה צריך לדעת את זה. אין יום שלא נשברים בו כלים, בכל מסעדה בעולם. במקרה הזה, המלצר הלך לשולחן, החליקה לו כוס שהתפוצצה וממנה קפצו רסיסים שפגעו ללקוחה באזור הרגל, מה שהתפתח לדלקת חמורה ומשם לקטיעה כשנתיים אחרי. הפיצוי הכספי לא יחזיר לה את הרגל, וכואב לי הלב בכל פעם שהסיפור עולה. כשהגעתי למשפט אמרתי שהלוואי שייתנו לה כמה שיותר כפיצוי מהביטוח. לצערי הגדול, אין מה ללמוד מזה. עדיין יישברו דברים. זה לא קרה בגללי, גם לא בגלל המלצר. זה פשוט היה צירוף מקרים נדיר מאוד ועצוב מאוד. בחיים לא שמעתי על משהו דומה.
התפתלתי מכאבים. זאת היתה חרדה /
באחד הימים באותה תקופה אני קם ומתפתל מכאבים. מהלחץ התחילו אצלי כאבים בחזה. הייתי בטוח שאני חולה, הרופא אמר שזה מלחץ אבל לא האמנתי לו. שלח אותי לצילומים, אין שום דבר. אמרתי, "נו, לא מצאתם את מה שמפריע לי". הוא אמר: "תקשיב, אתה בלחץ. זה רק משם". התחלתי לקחת כדורים נגד חרדות. אחרי שבועיים־שלושה חזרתי לעצמי ואחרי חודשיים גם הפסקתי עם הכדורים. מה שעוד עשיתי זה לשחרר מעליי עבודה. באותו זמן הייתי שף יועץ של אל על, אמרתי להם שהספיק לי, באתי לשנה ונשארתי לשבע שנים, אני הולך. הפעם, בקורונה, לקחתי את המתח לכיוון של עשייה.
פתחתי את "שגב איוונטס" בפתח־תקווה, אולם אירועים כשר, כמה חודשים אחרי גם את המסעדה היפנית "ניהון נו־בה", שלדעתי הכי מושקעת בעולם הכשר, משהו חדש ומרגש. חלמתי על זה כבר שנים, מתחם עם כמה קומות כמו בניו־יורק, שמעלית מחברת ביניהן. היינו קשובים ללקוחות שלנו שביקשו מקום כשר והשקענו פה כמה מיליונים. פתחתי גם חברה למשקאות ומתנות בשם "אמור", עשיתי שיתופי פעולה במוצרים לבישול, למשל עם חברת La Kitchenette. אני חושב שבסוף, המקום שבו אני נמצא היום, הגיע בזכות כל מה שקרה לי בדרך. המסעדות שנשרפו גרמו לי להיות יותר חזק ולהבין כמה אני יכול יותר. הקורונה הפכה אותי לשף הכי נעקב בישראל ואני מרגיש הרבה יותר מחובר מפעם לאנשים פה.
סנדרה מספקת לי רשת ביטחון /
סנדרה ואני הכרנו בשנת 2003, בערוץ 10, בחדר איפור. היא באה לתוכנית, אני הייתי שם. אחרי זה ראיתי אותה בטקס פרסי הטלוויזיה, הלכתי לשירותים והיא בדיוק דיברה על האופנה שבשטיח האדום. הייתי בן 30 אז, היא בת 32 בערך ואחרי כמה דקות אמרתי לה בצורה ישירה: "מה הטלפון שלך? אני רוצה שנצא". מהשוק נראה לי שהיא נתנה לי ישר את המספר. יצאנו כמה פעמים ואז הצעתי "בואי ניסע לפריז". בקושי התנשקנו עד אז אבל נסענו. היינו שלושה ימים בפריז, ואז נפרדו דרכנו. זה פשוט לא התיישב בול. קרו לנו דברים הזויים. חזרנו לארץ ואמרנו, "היה גוד ווייבז, נדבר". אבל לא דיברנו. ניתק הקשר לשנה. הטיימינג לא היה נכון לשנינו.
במשך השנה שבה לא היינו יחד ראיתי אותה פה ושם בתל־אביב. מאוד התגעגעתי, רציתי שננסה שוב. הזמנתי אותה להתארח בתוכנית שהייתה לי אז ברשת עם חברות שלה. בסוף התוכנית סנדרה אומרת לי, "בפעם הבאה אני אבשל לך". כמה ימים אחרי זה היא באמת הזמינה אותי לארוחה אצלה. לא יכולנו להפסיק לדבר באותו ערב ומאז אנחנו יחד, 17 שנה, שלושה ילדים. מעבר לזה שהיא חתיכת־על ופצצה עולמית, היא האור שלי והמצפן, מאמינה בי בענק מהיום הראשון שלנו. גם אמא נדירה שרצה בין חוגים, מתקתקת ומארגנת וכן, מבשלת נפלא.
בנאלי, אבל עד כמה קשה לנהל זוגיות כששניכם מפורסמים?
תשמע, אני לא מכיר משהו אחר. זה היה מההתחלה ככה, ובמקרה שלנו, דווקא ראינו בזה רשת ביטחון כי שנינו בתוך העולם הזה ויש המון דמיון ביני לבין סנדרה באיך שאנחנו מתמודדים עם הסביבה, שנינו אופטימיים ומפרגנים. לא נפרדנו אף פעם, חמסה, וגם משבר לא היה. הרבה פעמים שואלים אותנו איך ולמה זה מצליח. בעיניי, העניין הוא לנהל בית באופן רגיל לגמרי, בלי שום קשר לפרסום מסביב. אין מקום שלא נלך אליו יחד עם הילדים מחשש שיצלמו, למשל. החוכמה היא לזכור שהחיים האמיתיים הם בבית. כמו כולם, אנחנו מחלקים בינינו מי ייקח את הילדים ומי יחזיר ומי ילך לקנות ירקות. לא מעניין אותי לשתף תמונות מהבית בפיג'מה מקפל כביסות, ועושה שיעורים עם הילדים כדי שיחשבו שזה בית רגיל. אני יודע שזה בית רגיל.
חבל לערבב פוליטיקה וקולינריה /
הגעתי לראשונה לבשל בבית ראש הממשלה בתקופת אהוד אולמרט. אחרי שנה־שנתיים בנימין נתניהו נבחר לראש ממשלה. המשכתי לבשל בבית רה"מ ויום אחד, אחרי כמה שנים, שרה נתניהו שואלת אותי אם יש לי ספר מומלץ עבורה. המלצתי על ז'אן כהן ואחרי שנה של עבודה עם שרה הוא הכיר לה את סנדרה, כי רצה לעשות לה שינוי בסטיילינג. הן הפכו לחברות של ממש ועד היום מאוד מיודדות. אני מאוד מעריך את בני הזוג נתניהו, אבל באותה מידה אני בקשר עם פוליטיקאים מכל הצדדים של המפה והקשר הוא תמיד קולינרי בלבד. אני עובד עבורם כשהם מזמינים וזה כבוד גדול לבשל לנבחרי הציבור.
נראה שסנדרה סופגת לפעמים ביקורות בגלל הקשר עם שרה.
היא לרגע לא חששה או חוששת מהקשר עם שרה וממה יחשבו על זה. כל אחד יכול לכתוב בטוקבקים מה שהוא רוצה, שייהנה, סנדרה לא נמצאת בתוך זה ולא נפגעת. זה בסדר גמור שחלק יחשבו שמה שאתה עושה הוא לא בדיוק הכי טוב. במקרה הזה אנשים לקחו את הדעות הפוליטיות שלהם לרמה אישית מדי. זה שאני שמאל ואתה ימין, נניח, לא צריך למנוע מאיתנו להיות חברים. צריך לגדל את הילדים שלנו על ערך שלפיו דעות פוליטיות שונות צריכות לשבת סביב שולחן אחד.
יש בחבר'ה שלנו שמאל וימין ומרכז וכולנו חברים טובים. הקשר שלי עם משפחת נתניהו היה סביב עבודה בלבד ומעולם לא זכיתי להסתמס עם ראש הממשלה, בין אם זה היה אולמרט או נתניהו. לא קיבלתי הזמנה לחתונה של אבנר וגם לא בישלתי בחיים למשפחה בצורה פרטית, אלא רק בבית ראש הממשלה. אגב, בני גנץ לקוח יקר שלי במסעדות והיה השבוע. לאורך כל הזמן, גם כשבישלתי לראש הממשלה נתניהו, הגיעו מנהיגים מהאופוזיציה ושמרו איתי על קשר. לא צריך להכניס פוליטיקה גם לקולינריה. זה לא יעשה את האוכל יותר טעים.
לא מבוכה ולא נעליים /
הארוחה שהכי ריגשה אותי בבית ראש הממשלה הייתה לנשיא דונלד טראמפ. היו המבורגרים בגודל של ביס עם כבד אווז, למשל, אמריקן פאי כמובן. היה גם קינוח שהגיע עם יונת שלום וקינוח שחמט עם צלליות של טראמפ ונתניהו שהופיע די הרבה בעולם. מה עוד אפשר לומר על הארוחה לראש ממשלת יפן שינזו אבה? (צוחק). זו הייתה הפעם השנייה שבה בישלתי לו, איש מקסים שהגיע עם בת זוגו, והם נהנו מאוד מהארוחה. לקינוח הגשתי מנה של פרלינים של שוקולד בטעמים יפניים, בפסל של טום דיקסון ששוקל חמישה קילוגרם, בצורת נעל יציאה. הצטלמנו, ראש הממשלה היפני נהנה, פירגן ומחא כפיים. כולם הודו לי והכל היה בסדר.
אחרי כמה ימים העליתי תמונות מהארוחה ולפתע נכתב שראש הממשלה היפני נעלב ושיש תקרית דיפלומטית. משם זה כבר הגיע לכל העולם אבל לרגע לא באמת דאגתי. הופתעתי פשוט שככה זה התגלגל, ללא שום ביסוס. לא רק שאיש לא נעלב בפועל, שגריר יפן בישראל ביקש לבוא למסעדה שלי שבוע אחרי המקרה והגיע עם הצוות שלו, ביקש להצטלם עם אותו קינוח הנעליים. נתניהו היה מאוד קול כי הוא ידע את האמת ולא אמר לי שום דבר על הארוחה הזאת, קיבלתי רק מחמאות. למדתי מכל זה שאמשיך ללכת עם האמת שלי. לא ניסיתי לפגוע באיש ועובדה שאיש גם לא באמת נפגע. האם הייתי מגיש שוב את הקינוח הזה? בחיים לא הגשתי את אותה מנה פעמיים בארוחות האלה, כי אני לא אוהב למחזר רעיונות. תיאורטית, ברור שכן, כי אני יודע שאף אחד לא נפגע. עובדה שהמשכתי להגיש את הקינוח במשך שנה אחרי בהרצליה.
ההזמנה מבנט עוד לא הגיעה /
לא יצא לי לבשל לראש הממשלה נפתלי בנט. אני מעריך אותו, חושב שהוא איש מקסים ואני אומר את זה אחרי שבאוגוסט 2020, בית המשפט חייב אותי בפיצוי של 37 אלף שקל לסועדים, שטענו שלא קיבלו פינוקי קוקטיילים כמו סועדים אחרים. אחרי הפסיקה התקשרו אליי ממשרדי עורכי דין שביקשו לייצג אותי ולערער, אולי גם לתבוע בחזרה. באותה תקופה שלחו לי פוסט של בנט שכתב על המקרה ותהה: "מה קורה פה בבתי המשפט?" מאוד הערכתי את זה. בנט לא פנה אליי עד עכשיו כדי שאבשל בבית רה"מ, אולי כי היה לי זיהוי קולינרי עם בית ראש הממשלה הקודם והיה להרבה אנשים מה לומר על הדבר הזה. אולי שומרים קצת מרחק ממני. בכל מקרה, אני חושב וממליץ לראש הממשלה שבארוחות שבהן מארחים נשיאים וראשי מדינות חשוב שיהיה אירוח למופת וחשוב שנתגאה בקולינריה המקומית, לא משנה איזה שף יבשל.
אומרים שידעתי בגיל ארבע צרפתית. כבר לא /
נולדתי בשנת 1973 בירושלים, די במקרה. הסבים שלי ז"ל גרו בבית־שמש, אמא שלי ג'ולי הייתה בחודש תשיעי, נסעה לעשות את ראש השנה בבית־שמש, עם תינוקת קטנה וילד בבטן. קיבלה צירים, בית החולים הקרוב היה "ביקור חולים" בירושלים. חזרנו לתל־אביב ושם גרנו שנתיים, ברחוב הרצל. אבא שלי ז'אק הוא אלג'ירי שגדל בצרפת עד גיל 16 ולא התחבר לארץ, עבד בתעשייה אווירית, היה פקח ייצור, אדם עדין ומנומס שהיה לו קשה עם המנטליות הישראלית. היינו הולכים ברחוב ובתור ילד אני זוכר שהוא היה רואה על המדרכה לכלוך והיה מרים. הוא היה מסדר לכולם את הזבל בחדר זבל. אף פעם לא הבין למה אנשים צועקים ברחוב. היינו שנה בפריז, כשהייתי בגיל ארבע, ואומרים שכשהייתי קטן דיברתי צרפתית, אבל שום דבר לא נשאר לי מזה.
כמו אמא /
כשחזרנו לארץ, עברנו לגור בראשון־לציון. אבא שלי זה הצד במשפחה שכל היום למד, אמא שלי - הכישרון שלה בידיים. היא הייתה מורה למלאכה בבתי ספר, גם תופרת. ברוב השנים היה לה עסק של פדיקור ומניקור רפואי. כשלא היה מספיק בבית, היא הייתה הולכת ועושה משמרות בתור מלצרית. ההורים שלי עבדו קשה, כך שלא הרגשתי מחסור כלשהו, אבל לימים אתה מבין בדיעבד: ההורים קרעו את התחת ואנחנו, ארבעת הילדים, היינו המון שעות לבד. בבית תמיד היו בישולים וריחות. ינקתי מגיל צעיר את המטבח כי ראיתי איך אמא שלי נהנית ממה שהיא עושה. כשכולם התלהבו מהאוכל שלה, היא תמיד הייתה אומרת, "זה קליל, עשיתי על הדרך". בתקופת הקורונה התחברתי לישראל קטורזה והתחלנו את הקטע של המתכונים יחד באינסטגרם. פתאום קלטתי שהוא מחקה אותי ואומר - "חבר'ה זה שטויות, שלוש דקות ורק עושים ככה". יצא שאני גם מדבר כמו אמא.
החמוצה עם הצ'קים /
כשהייתי בגיל 12 עברנו בפעם הראשונה לדירה שההורים קנו ולא שכרו. היינו משפחה על גלגלים במשך שנים, כל שנתיים־שלוש עוברים דירה. היינו נופלים גם על כאלה שהשכירו לנו את הדירות ולא היו הכי נחמדים. אני זוכר למשל בעלת בית חמוצה שמגיעה לקחת את הצ'קים שלה, ווייב לא טוב. רצינו כבר לעבור לדירה משלנו. זה היה אחד הרגעים המשמחים בחיים שלי אז.
הייתי פעם משה סבג. ואני מזרחי גאה /
אמא שלי מרוקאית, אבא אלג'ירי. אני מזרחי גאה. בגיל 11 ההורים שלי ישבו איתי ואמרו לי: "תשמע, אנחנו הולכים לעברת את השם מסבג לשגב, בעוד שבועיים". אמרתי להם, "אבל כולם מכירים אותי כמשה סבג וקוראים לי בכלל סבג כי משה זה לא ממש שם נדיר". הם ענו: "איריס (אחותי) מתגייסת, היא רוצה להרגיש שהיא ישראלית ושהיא חלק מהמדינה". ככה הוחלף השם שלי, אבל המשיכו לקרוא לי סבג עוד כמה שנים. ואז התגייסתי ובצבא זה כבר היה "משה שגב" ועוד פעם כמובן יש כמה משה בפלוגה, אז קראו לי בשם המשפחה ופתאום השם שלי בעצם הפך לשגב. הכי מצחיק זה שאיריס אחותי התחתנה עם בחור בשם זאב משה. שמה היום: איריס שגב־משה.
אף פעם לא הרגשתי קיפוח על רקע עדתי. באיזשהו מקום זר לי כשמדברים בהקשר הזה. מדי פעם זה חוזר לעניינים ולרשתות ונראה לי גרוע ולא נכון לתת לזה במה. לא מחזק אותנו, לא מחבר אותנו. זה יוצר איזשהו שסע מיותר. אנחנו בשנת 2021, תתעוררו, המדינה צבעונית. לא רק שאני לא מאמין בתיאוריות של ישראל הראשונה והשנייה, אני חושב שזה תמוה. בדיוק בגלל מקומות כאלה אימפריות יכולות ללכת ולהידרדר. לבוא ולטנף וללכלך על רקע עדתי? למה? העניין הוא שברגע שזורקים את הדברים לאוויר, הידיים של המגיבים כבר קלות על המקלדת ונהיה רעש לא הגיוני. אני מעסיק במסעדות שלי את כל הצבעים והמינים ואני מתעקש על זה. יש פה מוסלמים, הומואים, לסביות, שמנים, רזים, הכול. דבר אחד מעניין אותי - שכולם יבואו, יעשירו אותנו מהידע שלהם ויכבדו אחד את השני. בחיים לא התעניינתי מה המוצא. כדי להגיע לשיא כשף אני חייב מגוון דעות וטעמים לידי. הרבה יותר מעניין כשזה ככה. כשבן אדם בא ומספר לי על ישראל הראשונה והשנייה, גם אם הוא דוקטור מלומד, זה חורה לי.
יש לי תעודת מסגר. לא השתמשתי בה /
בתי הספר העיוניים לא חיבקו אותי. אבא שלי היה מגיע איתי לאסיפת הורים והמורה הייתה אומרת: "אין לי בעיה שהוא לא לומד. יש לי בעיה שכל הכיתה לא לומדת איתו". אני בן אדם חברותי ותמיד הכיתה הייתה איתי. התחריתי באליפויות הארץ בסקטבורד, הייתי נער דומיננטי, אבל בלימודים לא מצאתי את עצמי. בכיתה ט' בית הספר דורות בראשון־לציון אמר להורים: "קחו אותו לאמנות, לציור, למלאכה. בית ספר רגיל לא בשבילו". עברתי לבית ספר ביבנה, וזו הייתה תקופה שלא אהבתי. הייתה שם כיתה של 25 בנים, שתי בנות. מגמות של חשמל, חריטה, מסגרות. אני בכלל הייתי סקייטר וגולש גלים, כולי בסרט אחר בחיים. מה לי ולזה? באותה תקופה קיבלתי מנטרה להמשך: אתה לא יכול לא להצליח בחיים האלה, אסור לך לחיות ככה. רציתי משהו הרבה יותר יצירתי. בסוף י"ב קיבלתי תעודת מקצוע, מסגרות מבנים, כרסום וחשמל. היה לי ברור שאני לא הולך לעבוד בשום דבר מזה. עד היום אני בקשר עם המנהל של בית הספר הזה כי הוא הבין שהגעתי לשם בטעות וקלט אותי. אז לא השתמשתי בתעודה הזאת, אבל זה כן נתן לי את הדרייב להצליח.
רק אחרי הצבא הבנתי מה היה שם /
בשנת 1992 התגייסתי. קיבלתי פרופיל 45 בגלל אסטמה. התבאסתי מאוד על הפרופיל כי רציתי להיות קרבי, לא היה אכפת לי איפה ומה. במקום זה נהייתי משק אב"כ ומצאתי את עצמי עובר בתיכונים ומסביר לתלמידים. עשיתי את הכל כדי להעלות את הפרופיל ל־72 ואחרי חצי שנה התגייסתי ממש מהתחלה לשריון, כולל טירונות מחדש עם אלה שהגיעו מהבית לפני יום. אנשים אמרו לי, "איך אתה עושה דבר כזה, החלום שלנו להיות ג'ובניק". אבל אני הייתי גאה במהלך. הפכתי שריונר. אני זוכר את עצמנו נוסעים בטנק בכפר כלשהו בלבנון וילדים קטנים משחקים ליד הבית שלהם, כאילו זה רגיל. זה היה נראה לי הזוי שאני שיחקתי בראשון בגולות והם משחקים ועובר לידם טנק.
יום אחד מתקשר מפקד הטנק ואומר, "שגב תקשיב, אני צריך שמחר אתה תגיע לקיבוץ בצפון, הורידו לנו טנק. נהרג בחור". שלחו אותי לירות מטח כבוד לחבר ליחידה בבית העלמין בלוויה הצבאית. בחיים לא הייתי עד אז ליד קברים. הגעתי בכומתה ובמשקפי שמש ופתאום התחילו לרדת דמעות בלי הפסקה. המשכתי לקחת משם טרמפים בחזרה לקו בלבנון והתברר לי שהטנק שלנו מחליף את הטנק שהורידו לנו הסורים שלושה ימים לפני. אני זוכר שאנחנו עולים בלילה עם הטנק, וכל אחד עובר לו בראש שהוא יכול ללכת תכף. חשבתי, "רק שלא אסיים ככה את הצבא". אתה רץ בלילה בחברון וזורקים עליך סלעים. אתה נכנס לבתים לחפש מחבלים. רק אחרי הצבא הבנתי בעצם מה עשיתי בשירות. תוך כדי אתה מדחיק את הכול. קיבלתי בדיוק השבוע את אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון. נסגר מעגל.
כשהרכב התהפך אלוהים שמר עליי /
המקום הכי קרוב שלי למוות הגיע לקראת סוף השירות. כשהיינו בנבי מוסא בתרגיל אוגדה של שבוע, קיבלתי התקף אסתמה, ככה מהטובים, ופינו אותי לאשפוז של כמעט חודשיים. המשכתי כסמל מבצעים באחד הבסיסים ויום אחד נסעתי עם קצין המבצעים מדרום לצפון. אני נהגתי, והתהפכנו בדרך לכביש הסרגל. לא ברור מה בדיוק היה שם. כנראה המעבר בין הכביש המקורצף לרגיל תפס את ההגה ופשוט עפנו מהכביש והמכונית, פיג'ו חדשה, התהפכה כמה פעמים עד שנחתה בקצה ממש. הקצין, שישן עד אז, התעורר בצרחה. מצאנו את עצמנו ברכב הפוך, הכל הרוס ורק השירים של שלמה ארצי ממשיכים להתנגן בטייפ. היה שם הרבה מזל: חוץ מפציעות קלות לא קרה לנו כלום. הלכתי לעשות הגומל. אלוהים שמר עלינו.
