אני יודע שזה שביר, שהחיים יכולים להתהפך, ולכן אם אני במקום גבוה, את החמצן שאני נושם, אני נושם מלמטה. למעלה החמצן דליל, עושה סחרחורת. אין לי סחרחורת, אני זוכר ומעריך ואוהב את המקום שבאתי ממנו. אני יודע לחיות עם אנשים במעמד הגבוה ולדבר גם עם המעמד הנמוך. אני בא עם כנות לאירוע. אז יש לי, אז מה? אני בן יחיד, ואמא ואבא הבטיחו לי מלוכה. אמרו לי, תהיה מלך, יהיה לך ארמון, אבל שום דבר לא יירד מהשמיים, תעבוד קשה. זה הולך איתי ואני עובד כמו חמור ומבסוט מזה. כל מה שהשגתי, השגתי בעשר אצבעות. פתחתי עכשיו את מסעדת מרים היפה והיוקרתית על שם אמא שלי זיכרונה לברכה. אם אמא שלי הייתה בחיים והייתי שואל אותה, אמא מה את חושבת שאני צריך לעשות - חד-משמעית היא הייתה אומרת לי לפתוח תחת שמה מסעדה יוקרתית, כי אמא שלי שאפה ליותר, רצתה יותר. עבדה כמו חמור ואהבה דברים יפים, אוכל טוב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אמא שלי ניקתה בתים ובישלה ברמת אביב לאחד משדרני הרדיו הידועים של פעם, שמואל שי. כשהיא לקחה אותי איתה לעבודה שמעתי שם בפעם הראשונה בחיים שלי ביטלס. בבית שמענו מוזיקה ערבית, טורקית, יוונית, הודית. גם ראיתי דברים שלא היו לנו - אוטו, טלוויזיה. זה לא גרם לי לרגע לחשוב שחסר לי או שלקחו לי, או שזה על חשבוני. תמיד חינכו אותי שיש לי פת לחם אז אני בסדר. הפערים כואבים לי בדיעבד, אבל לא גדלתי בתחושת קיפוח. בעיניי זה נורא שהיום מנציחים את הפערים האלה, זה שימוש ציני באירוע במקום להתקדם, במקום להראות שיש מלא מזרחים בכנסת, מלא מזרחים בצבא, ביחידות קרביות. היה קיפוח, אבל עבר כל כך הרבה זמן וצריך להתקדם ולא לשפוט בכלים של היום את מה שהיה פעם. אנחנו עם שצריך שיקום וריפוי, ולאנשים שיש להם במה, בטח ח"כים, יש אחריות גדולה. אם אתה חושב שהמדינה חשובה ומשתמש בקיפוח ובהסתה ובפילוג כמכשיר, זו לא מדינת ישראל שחשובה, זה כנראה רק אתה חשוב.
לא מזמן אירחתי בתוכנית את שי צברי. הוא מסוג הזמרים שאם הוא רוצה לשיר הוא לא צריך לעשות חימום, הוא פשוט מתחיל לשיר. לשי נחשפתי דרך אהובה עוזרי, היא יקרה לליבי כי אני זוכר אותה מהשכונה שלי, קריית שלום. אני חושב שפיספסנו אותה בארץ ונחשפנו אליה כשהסרטן כבר אכל לה את מיתרי הקול. צברי שר בתוכנית את 'צלצולי פעמונים', דיברנו על אהובה והתחלתי לבכות, גם כי היה לי צר מאוד על אהובה, אבל גם כי כאב לי על הדור הזה של אהובה, של אמא שלי, של עוד אנשים של פעם, שלא ראו אותם. אני חושב שבסיטואציה אחרת הם היו יכולים להגיע להרבה יותר. פספוס של אנשים בעלי יכולות, ואני מדבר על הנשים בעיקר, במציאות קשת היום במדינה שבונה את עצמה. זה גרם לי לכאב גדול גם על אמא שלי, שהייתה יכולה להיות מנהיגה גדולה. היא הייתה לביאה, אשת ספר. אני חושב שבן אדם שמפספס את עצמו כי הוא צריך להילחם על פרנסה זה אחד הדברים הכי נוראים שיש.
התפריט במרים משקף את המסע הקולינרי שלי בחיים מהבית של אמא שלי דרך חוויות של אוכל בארץ ובעולם. הוא היה לי מאוד ברור. יביאו היום חבר'ה בני 20 פלוס לאכול משהו מהעולם הישן שלי, ובשבילם זה יהיה חדש.
מה אתה חושב על כל משפיעני האוכל למיניהם שמתמצתים מתכונים ומנות לטיקטוק?
"יש כאלה שעושים עבודה מעולה ויש כאלה שמעצבנים. אני מניח שכמו בכל דבר שהוא גל, הדברים הפחות נכונים ייעלמו והטובים יישארו. צריך להקשיב כי זה דור צעיר, אתה לא יכול לפסול דברים שלא נראים לך. אני מבין שזה חלק מהעולם החדש".
להגיד לך שאנשים באים בתקופה הזו ועולים על השולחנות? לא. לא רוקדים. להבדיל מפעם, אנשים באים למסעדות גם לדבר, גם להיות עצובים יחד, גם לא להיות בבית מול החדשות. אנחנו חיים במערבולת מטורפת של רגשות. אני לא מכיר עם שחי ככה, בין 'הותר לפרסום' לחזרה של חטופים, לחזרה של גופות וחללים ולוויות. אולי אנשים מעריכים יותר את החיים שלהם, את מה שיש להם, כי יש תחושה שלא יודעים מה יהיה מחר, אז בוא נהנה היום, בוא נאכל. אני לא חושב שיש יותר אנשים במסעדות מפעם או שיש שינויים בהרגלי הצריכה, אבל כן אנשים הרבה יותר קצרים, יותר חסרי סבלנות, כועסים. בסוף אני עוסק בצד הטוב והמרפא של החיים, זו הזכות והמתנה שלי לעצמי.
סוד הקסם של 'שום, פלפל ושמן זית' של כאן 11 (שישי ב-19:00), שעכשיו חוזרת לעוד עונה בסיבוב החדש, היא האירוח. אני מבשל לאנשים משהו שהם אוהבים, והאורחים לא מאמינים כמה מפנקים אותם. אבל זה יותר עמוק מזה - זה גורם לאורחים לספר דברים על עצמם שהם לא רגילים לחשוף. אני עושה מסאז' לקיבה, שואל על ההורים ועל הילדות וזה מוציא מאנשים דברים. כיף לראות את זה במיוחד בזמנים האלה, שהטלוויזיה בקצב מאוד מהיר וצריך כל הזמן זיקוקים, ופתאום באה תוכנית שמשנה את הקצב, מאפשרת לאנשים לנוח מהפאנלים של החדשות.
3 צפייה בגלריה
מתוך 'שום, פלפל ושמן זית'. "אני עושה מסאז' לקיבה"
(צילום: באדיבות כאן 11 , יולי אוגוסט הפקות)
בסוף שנות ה-90 התארחנו עם 'שום, פלפל ושמן זית' בבית-שמש, אצל ספרית במושב של כורדים, שבמספרה שלה היא נותנת לכל הנשים מרק קובה תוך כדי שהיא מטגנת להן את הראש. היו לה שם שלוש דודות בנות 90 פלוס. אני זוכר שביקשתי מאחת מהן שתיתן לי טיפ לחיים. הכוונה הייתה לשאול איך מאריכים חיים, והיא ענתה לי "ארץ ישראל". אמרתי לה, שמעי, אני רוצה לדעת איך מגיעים לגיל 90, והיא שוב אמרה, "ארץ ישראל". שנים התשובה הזו הציקה לי כי לא ירדתי לסוף דעתה, ודווקא בימים האלה אני מבין. דווקא על רקע המציאות אני מבין כמה המדינה שלנו חשובה, הכי חשובה. השמאל, הימין, מה שנקרא על מלא, מכל צד, צריכים לשים לעצמם את הכותרת הזו: מדינת ישראל היא הכי חשובה וצריך להבין איך עושים את זה יחד.
כי אם היה לי נשק והייתי יכול להתגייס, אני מניח שהייתי חוטף אותו ויורד דרומה. ב-9 באוקטובר ירדתי לדרום עם שני פוד-טראקים יחד עם שותפים שלי, ובמשך שלושה-ארבעה חודשים האכלנו ארבע פעמים בשבוע חיילים ומפונים בצפון ובדרום. באחד משטחי הכינוס בקיבוץ רביבים, ניגשה אליי אישה מבוגרת יחסית והתחילה לדבר איתי על קריית שלום, סיפרה לי שגם היא גדלה שם. הייתה שיחה נורא נעימה ומחויכת, ואז שאלתי אותה "מה את עושה פה?" והיא ענתה "אני מפונה מקיבוץ והבן שלי נרצח". קפאתי. היא אמרה לי שהיא עד היום לא התאבלה עליו. שהיא לא מסוגלת, כי האסון גדול כל כך ומקיף גם את השכנים והחברים שלה, כך שהיא לא מצליחה להתכנס לאבל הפרטי שלה. זה הכה בי כמו פטיש בראש. אמא לא מסוגלת להתאבל על הבן שלה כי היא חווה אסון שהוא עוד הרבה יותר גדול מהאסון האישי שלה.
לתת תמיכה למשפחות, להראות שזה לא אבל פרטי שלהן. מתוך זה הלכתי ללוויות של חיילים שנפלו, גם של דרוזים, גם של בדואים, להראות שאנחנו ביחד בדבר הזה. מתוך זה גם הקדשנו את הדוכן של יפו-תל אביב בפסטיבל תל-אביב Eat לשאולי גרינגליק ז"ל, שעבד איתנו בשווקים במשך שלוש שנים, יחד עם שתי אחיותיו ואחיו הקטן. הם היו איתנו בהקמות לאורך כל השווקים. זו משפחה שמחה, הם תמיד דאגו לעשות שמח עם ריקודים בדוכן, והיו רוח חיה ומרימה. שאולי נפל בלחימה בצפון רצועת עזה בדצמבר 23'. הרעיון להקדיש לו דוכן היה מיידי מתוך הצוות שלי. היה נורא טבעי לנו להקדיש לו את האירוע הזה.
3 צפייה בגלריה
סרן (מיל') שאול גרינגליק ז"ל. "היה נורא טבעי לנו להקדיש לו את האירוע"
(צילום: מתוך 'הכוכב הבא', קשת 12)
ועדיף כמה שיותר מהר וכמה שיותר חיים. זו המהות של עם ישראל, הערבות ההדדית. שמענו שאחד החטופים הציע שמישהו אחר ייצא במקומו. איזו גדולה. זו הגדולה שמנחה את עם ישראל. אנחנו לא זרים אחד לשני אלא אחים אחד של השני. זו לא קלישאה. ולכן עד שלא יחזרו כולם אי-אפשר יהיה לטפל בפצעים.
אפילו בטראמפ אנחנו מקנאים שהוא לא עושה חשבון ואומר מה הוא חושב. הפכנו ליצורים של פוליטיקלי קורקט, ורותי ברודו מהממת בזה שהיא מגיבה כמו שהיא חושבת ולא מנסה לטייח כלום. יש בה משהו מאוד ילדותי מצד אחד, ומצד שני יש לה גישה חזקה. היא לא מסתירה כלום. אני מאוד נזהר ומאוד שומר על עצמי. בסוף אני רוצה לחזור הביתה לשקט שלי, למשפחה שלי, לא מחפש להתכתב עם אנשים על למה אמרתי ככה ולמה עשיתי ככה. אני יכול לבחור מה אני רוצה להיות: לכעוס ולהטיח, או לעשות טוב ולחבר. אני אומר את מה שאני חושב, אבל אומר את זה אחרת, לא צועק ולא מתלהם. אם אנשים ילמדו להגיד דברים בלי הטונים הגבוהים והכועסים, אז גם יקשיבו להם.
אני רואה את הסצנה וכועס למה אמרתי את זה ולמה עשיתי ככה. יש לי ביקורת כל הזמן. אני גם כל הזמן חושב שאני לא מספיק טוב. זו תכונה של אוטודידקטים, אין להם את האישור מהמוסד. אני יכול להגיד סבבה, אם אני כל כך הרבה שנים בטלוויזיה זה אומר משהו, אבל זה גם בסדר להטיל ספק, כי אז אתה משאיר פתח לשינויים.
נשאר לך כוח לבשל בבית?
"אני מבשל בסוף השבוע ארוחה משפחתית, ולפעמים אין כוח והולכים למסעדה"
ומכל העשייה הזו, איפה אתה מתפרק?
"יש לי שלוש מכוניות אספנות וינטג' שחלמתי עליהן בילדות, ואני נהנה לנהוג לבד בסוף השבוע, עם מוזיקה שאני אוהב ומחשבות. המכוניות פתוחות, הרוח מכה בי בפנים ומנקה לי את כל האבק של כל השבוע".
בראש אני יודע להיות ילד, אבל הגוף לא מה שהיה. פצחתי בטיפול בגוף כדי להוריד סוכר וכולסטרול. היה לי סוכר גבוה, עשיתי בדיקות השבוע והחזרתי את הסוכר לנורמה. זה היה כרוך בלהוריד שמונה קילו אבל זה היה קל, לא עלה לי בבריאות, אלא בעיקר כלל לוותר על לחם ועל סוכרים.
זה לא הפך אותך לאדם עצוב?
"ממש לא. אני אדם שמח".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
