"לפני חודש אני ואמא שלי עלינו למטוס ובכיסא ליד המקומות שלנו ישב חרדי", מספרת נוף עתאמנה, "ישר הוא שאל אותנו אם אנחנו יכולות לשבת במקום אחר".
כי הוא לא רצה לשבת ליד נשים.
"יפה. אז אמרתי לאמא: תשמעי, הוא שומר נגיעה, והתחלנו להסתכל אם יש מושבים אחרים במטוס. ואז הוא הסתובב למושב מאחוריו, שישבו בו שלוש בחורות יהודיות, ושאל אותן אם שתיים מהן מוכנות לעבור לשבת לידו".
וואו.
"ברגע שהוא עשה את זה הבנתי שזה לא קשור לדת. אני הכי מכבדת אנשים דתיים. מבחינתי, אם זה היה הסיפור, הייתי הראשונה לשבת על הרצפה בשבילו. אין לי בעיה".
אבל זה כי אתן ערביות.
"יצא לי הווריד במצח! אמרתי לו תקשיב, אני רציתי לחפש מקום אחר, אבל ראיתי שהמניע שלך הוא שאמא שלי עם כיסוי ראש. אז אנחנו נשב פה ואם זה לא מוצא חן בעיניך ‑ אתה יכול לעבור מקום. ובינתיים מסתובב אליו דתי שיושב מקדימה ומתחיל לדבר איתו ביידיש, ואז אמא שלי פונה אליו ושואלת: למה אתה אומר שהבת שלי טיפשה?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
רגע מה, מאיפה אמא שלך יודעת יידיש?!
"אמא שלי מתורגמנית ויש כמה דברים שהיא יודעת ביידיש. היא גם יודעת טוב ארמית. ידע זה כוח. היא אמרה לו: תכבד אותה, היא לא פגעה בך. הוא היה בהלם".
מבינה אותו. איך זה נגמר?
"היה בחור ששמע את כל זה, ואמר לי: אני רואה שלא נוח לה להישאר, אז תגידי לאמא שלך שהיא יכולה לבוא לשבת פה לידי. היא עברה לשבת שם והייתה להם שיחה מאוד ארוכה כל הדרך הביתה".
בגיל 44 עדיין נעלבים מסיטואציה כזו?
"מצד אחד קשה להעליב אותי. בטח אחרי שכתבו לי על השולחן בבית הספר 'ערבייה מסריחה לכי הביתה', גזענות כיום עוברת לידי. רק כשמשהו באמת מעצבן אותי אני עונה, אז אני כבר לא ילדה שמתקפלת ונעלבת".
וזה ממש עיצבן אותך.
"מסתבר שכן".
לא עוברת לך בראש לפעמים המחשבה שאולי את לא חייבת לחיות ככה?
"לא. החיים שלי הרבה יותר מעניינים כאן מלעבור לכפר קטן בשווייץ, כשכל מה שידאיג אותי זה איפה הברבורים היום. אולי התרגלנו לחיות על הקצה, אבל אנחנו כבר לא יכולים אחרת. (נאנחת) "לא יודעת, אולי אנחנו צריכים טיפול".
מסתבר שאין כמו קצת יידיש כדי להביס גזענות יהודית, אבל אחרי חיים שלמים בישראל עתאמנה מרגישה בבית עם שניהם. טבעית, זורמת, לא עושה עניין. מי שראה את העונה הרביעית של "מאסטר שף" יודע כמה קל להתאהב בה. ועדיין לא הגענו לאוכל שהיא מוציאה מהידיים. מרגע שסיימה כמנצחת הגדולה את העונה, תויגה כערבייה "משלנו" – יופמיזם למה שפעם כונה ערביית מחמד, אחת שמדברת בלי ח' ו-ע' וגם יודעת להכין יופי של שישברק.
אבל לעתאמנה תמיד הייתה אג'נדה משלה. אחרי הריאליטי, עזבה הדוקטור למיקרוביולוגיה את הדיי-ג'וב במעבדה והפכה לאחת הדוברות הרהוטות של המטבח הפלסטיני. הידע הפנומנלי, העברית המרהיבה והרקע האקדמי העשיר היו אמורים להניב לה כבר מזמן תוכנית אוכל באחד הערוצים הישראליים. זה לא קרה, גם כי רעיונות שהציעה לא התקבלו וגם כי ב-2025 תוכניות אוכל שאינן ריאליטי, הודחו מהפריים-טיים. במקום זה היא ביעבעה באיטיות על אש קטנה: היא יועצת קולינרית למסעדות, עורכת אירועים וסדנאות בישול, ובעבר שימשה כמנהלת האמנותית של פסטיבל א-שאם בחיפה.
למרות שהגיע לה יותר, היא הסתפקה במקום של כבוד כאוטוריטה של המטבח המקומי, זה שהיא תמיד קראה לו פלסטיני בלי להתבייש או להתחבא מאחורי התנצלויות כמו גלילי, בלאדי או דרוזי. "אז מה אני מבשלת בבית? אוכל שוודי?" היא תוהה על עצם השאלה. "אני פלסטינית והמטבח שלי פלסטיני. אתה לא יכול להתכחש למוצא שלך, לשירים ששרים בחתונה שלך. לבגדים של סבתא שלך".
התכחשת לזה פעם?
"בגיל ההתבגרות, בשביל להיטמע בחברה היהודית, הורדתי את צמידי הזהב והסתובבתי עם דוקטור מרטין וג'ינסים. לא היה לי סממנים חיצוניים של ערבייה, נקרא לזה ככה. היום אני באמת גאה במי שאני, לא מנסה להסתיר את השורשים שלי. אני פלאחית, כן, אני כאילו שותלת ירקות ועושה סבונים בבית ולשה בצק בידיים, ואני מתה על זה, אבל מצד שני אני יכולה לשבת איתך לשיחה אינטלקטואלית".
אבל יש מי שעדיין מתכחשים לזהות הזאת. לפחות מילולית.
"לערבים ישראלים נורא קשה להגיד 'המוצא שלי הוא פלסטיני' כי הם מפחדים. וגם לקהל היהודי נורא קשה עם המילה הזאת. לא לכולם, כמובן. אני לא עושה הכללות. אני בטח לא מכריחה אף אחד לחשוב כמוני".
החיים לימדו אותה שבמקום לצעוק על עוולות ההווה עדיף לפעמים לחזור בשקט למקום שבו הכל התחיל. "שנה אחרי שזכיתי ב'מאסטר שף', אמא שלי קנתה לי את 'כיתאב אל-טביח', שזה ספר הבישול האיסלאמי הכי עתיק בעולם שנכתב במאה ה-10. קיבלתי במתנה 800 עמוד", היא צוחקת. "בהתחלה תפסתי את הראש. ואז אני מתחילה לקרוא ולא עוזבת אותו ואני מסיימת את הספר, אבל חוזרת אליו עוד פעם ועוד פעם. עד שהוא נהיה קבוע ליד המיטה".
"כיתאב אל-טביח", כשם תוכנית האוכל החדשה של עתאמנה שנעשתה על פיו, נכתב בבגדד, בתור הזהב של האימפריה העבאסית בימי הביניים. הממלכה, שהשתרעה מבגדד במזרח ועד אנדלוסיה במערב, היא גם ערש לידתו של המטבח הערבי, שמסתבר שאנחנו בקושי מכירים. זה יקום שכולו אלף לילה ולילה, כולל משתים של מאכלי תאווה מבקר וכבש מבושלים עם זעפרן וקינמון, מעוטרים בגרגירי רימון. בחצרות הח'ליפים אוכל היה עוד דרך להפגין עושר, דוגמת שימוש במי ורדים, פריחת תפוז וענבר אפור שמגיע ממערכת העיכול של לווייתנים ומושק שהופק מאיילים. מטבח מפואר, מתוחכם ודקדנטי להפתיע, שכולל לא מעט טכניקות שטרנדיות גם באלף השלישי - מהתססה ועד גיזוז.
בין 600 המתכונים בספר, שכתב אבן סיאר אל-ווראק, ניתן למצוא קלאסיקות דוגמת סמבוסק או זלבייה, לצד אבות קדמונים של קרואסון השקדים, הצ'ורוס והאחו בלנקו, ומנות אייקוניות כבוראנייה (מאכל שכבות של חציל, בשר ובצל) ומאמוניה (מעין פודינג סולת עם מי ורדים וזעפרן).
אבל מתכונים הם רק חלק מתפיסת העולם של הספר. למעשה, כנראה מדובר במדריך הלייף-סטייל הראשון. יש בו פרקים שמוקדשים לנימוסי שולחן, לתזונה בזמן מחלה, להיגיינה ולבישום. עתאמנה, אישה שמתגאה שהיא עושה את הסבון שלה בעצמה הרבה לפני שזה הפך לטרנד, התאהבה במקום. "נשביתי בקסמי הספר כי הוא לא מסתכל על אוכל כחד-ממדי. זה לא הנה מתכונים ולך תבשל וזהו סיימת. לא!"
אלא מה?
"זה מתחיל בזה שהוא מסביר לאנשים איך מנקים כלים. אחרי זה הוא מדבר על ההיגיינה האישית שלך. אז יש מתכונים לסבונים ולדאודורנט ולמשחת שיניים. אתה לא יכול לבוא מסריח ולשבת לאכול ארוחה פנסית, ואתה לא יכול לאכול ארוחה כזו בלי נימוסי שולחן, שזה בכלל פרק שלם. בכלל, יש שם רמת דיוק במתכונים עד לדרגה שכתוב שאת המשקה הזה צריך להגיש בבקבוק זכוכית ירוק ואת המאכל ההוא על קרח".
הקפדנות העבאסית היא תכונה שעתאמנה, אישה שדקדקנותה אמנותה, מכירה היטב: כאדם אובססיבי לפרטי פרטים היא התעקשה לשחזר מתכונים בני אלף שנה גם כשחלקם נכתבו בצורת שירים למשל, או השתמשו במידות קדומות. ועוד לא הגענו לחומרי גלם נדירים או לניסיון לשחזור מתכון בעל השם הבלתי אפשרי לחם בקבוקים: "את מכינה את הבלילה של הבצק קצת נוזלית ושופכת לבקבוק וככה את אופה אותו, בתוך הבקבוק, וכשאת שוברת אותו יש לך לחם בצורת בקבוק".
קל.
"כנראה שזה היה חלק מהדקורציה של המשתה, הקישוטים על השולחן גם אכילים".
וזה טעים?
"הלחם? בואי, לא הכי טעים שאכלתי, אבל נראה ממש יפה".
מה הפתיע אותך?
"נגיד פאי דבש", היא מתלהבת. "כתוב: כשהבצק יוצא מהשוליים, תמלא אותו בדבש ובחמאת עיזים ותסגור עם יתרת הבצק. ושיא השיאים זה כשכתוב לך: אחר כך תוציא את המאפה ותשבור אותו ותגישו אותו שברים. אז על מה עבדנו?"
מה שמכנים היום קינוח מפורק. אסף גרניט לא המציא שום דבר.
"זה גם קטע. כשזה מתקרר הדבש והחמאה קצת מתייצבים, ואז כשאת שוברת את זה ואת לוקחת שברים כאלה חצי טבולים בדבש וחצי יבשים וקראנצ'יים את מבינה שמרקמית ככה צריך לאכול את זה".
"כיתאב אל-טביח" הוא גם מה שהציל אותה מהייאוש הגדול ומהעובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת. את החודשים הכאוטיים, האיומים, של אחרי 7 באוקטובר העבירה בצילומי התוכנית "ספר הבישול בערבית ‑ כיתאב אל טביח" שעולה בשבוע הבא בערוץ מכאן 33, בתאגיד השידור, המדיה בערבית (ימי ראשון ב-20:10).
במציאות, העולם שהכרנו עד אז קרס לתוך עצמו, אבל בתוך האולפן הצוות עסק בהשוואת כמויות מתור הזהב של הח'ליפות, ובאיך לעזאזל משיגים ענבר אפור. "התחושה הייתה שבחוץ הכל בוער, אבל היינו צריכים לבשל ולאכול ביחד בשביל להרגיש שיש תקווה", היא אומרת. "קבוצה של יהודים וערבים, שכל מה שעניין אותם זה לייצר סדרה מדהימה והתחושה הייתה שאנחנו חיים בעולם משלנו".
12 צפייה בגלריה
"היינו צריכים לבשל יחד בשביל להרגיש שיש תקווה". מתוך 'כיתאב אל-טביח'
(צילום: אורן קפלן, תואם קילמן)
השבת ההיא תפסה אותה – כמו את כולם - בהלם משתק. "אני זוכרת פחד נוראי", היא אומרת. "כולם פחדו, גם הערבים. פחדו לצאת למתחמי קניות יהודיים, נגיד. הייתה תחושה שהכל יכול לקרות. וזה עוד יותר מתסכל ושובר את הלב כי כאילו הכל קורס ונופל, וכמה מהר. כאילו חילחלה שנאה כזאת שאתה לא חושב שהיא אפילו אנושית. לא יודעת, אני לא מרגישה אופטימיות. הלוואי שאני טועה".
מה את זוכרת מהימים הראשונים? אני רק זוכרת שחשבתי איפה אני מסתירה את הילדות.
"אני חשבתי שאם יגיעו החברים הקיבוצניקים שלי איפה אני מסתירה אותם בבית שלי, וגם איפה אני מסתתרת מהקיבוצניקים. גם על זה חשבתי".
את מרגישה נגיד שמסתכלים עלייך אחרת או מתייחסים אלייך אחרת מאז?
"אני לא מרגישה את ההסתכלות האחרת הזאתי. אולי אני פריבילגית, אבל אני פשוט בן אדם רגיל שרוצה לחיות".
די, נו.
"אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. החיים שלי הם לא שחור-לבן, הם מאוד מורכבים. נגיד הבן הגדול שלי עכשיו בכיתה י"ב, חברים שלו הם ילדים מהקיבוצים מסביב שהולכים עוד מעט לצבא. מאוד קשה לו עם זה. זה האחים שלו. גם לי מאוד קשה".
כי הוא מרגיש מודר מהחוויה הזו?
"לא, כי הוא מפחד עליהם. יודעת מה? החיים שלי היו יכולים להיות הרבה יותר יפים אם היה לי רק צד אחד להיות בו. אתה משלם מחיר על זה שהחיים שלך כאלה מורכבים, אבל מצד שני אני מתה על המחיר הזה, כי הם גם הרבה יותר מעניינים".
"החיים שלי הם לא שחור–לבן, הם מאוד מורכבים. נגיד, הבן הגדול שלי בכיתה י"ב עכשיו, חברים שלו הם ילדים מהקיבוצים מסביב שהולכים עוד מעט לצבא.מאוד קשה לו עם זה. אלה האחים שלו, הוא מפחד עליהם. גם לי מאוד קשה"
גם אוכל היום הפך לזירה סופר-פוליטית. הספר והתוכנית מוכיחים שאנחנו לא יודעים כלום על המטבח האיסלאמי. אוכל ערבי בעיני ישראלים זה חומוס, מג'דרה, מקסימום מסאחן. זה מטבח עם כושר המצאה מדהים. עושר מדהים.
"הבעיה היא שזה לא ככה רק בעיני היהודים הישראלים. הערבים עצמם לא יודעים מה היה בתקופה ההיא ולא מכירים כמה המטבח הזה מדהים ולאיזו רמת ידע הם הגיעו".
ולמה את חושבת שלא מכירים?
"וואו, אני לא יודעת, אולי בגלל זה התעצבנתי ורציתי לעשות את התוכנית הזאת. זה לא המטבח. כשישבתי וקראתי מתכונים של תרופות, עשיתי גוגל וראיתי את הניתוחים הראשונים שעשו ערבים מוסלמים. ואז אתה אומר רגע, למה לא סיפרו לי שזה שלנו?"
את יודעת מה אומרים: עם שלא מכיר את העבר שלו לא יהיה לו עתיד.
"זה נכון. אני אשתמש במונחים מעולם הביולוגיה, זה כמו לקבל הצצה לאב הקדמון של קבוצה, ולהבין מה השתנה ומה נשאר קבוע, ובעיקר, מה צפוי בסבירות גבוהה שיקרה בעתיד".
נולדה וגדלה בבאקה אל-גרבייה, בת בכורה לרופא ולמורה לעברית (שיודעת יידיש), נשואה למוחי (מוחמד) ומגדלת את שלושת ילדיהם בכפר-קרע. תחביביה: ליקוט עשבי תבלין, מירוק בג'ל אורנים ואקונומיקה ("אני גם שוטפת איתה כלים") וחתולים. ברבים. "בתוך הבית יש רק אחד, כי בעלי לא מרשה יותר, וחבל מאוד-מאוד", היא מדגישה. "אבל בחוץ אני מאכילה מלא. אני אשת חתולים גאה מאוד".
כיף להעביר איתה צהריים, אבל את יכולות האירוח המשוכללות שלה היא מפגינה סביב השעון. השבוע למשל פתחה שולחן באחת וחצי בלילה ל-25 טינאייג'רז, שלמדו אצלה לבגרות, כשחזרה מאירוע שבו בישלה. "היו לי במקפיא מלא מועג'נאת ‑ שזה מקלות זעתר ממולאים גבינה, סמבוסק, תפוחי אדמה, טחינה, סלט, סטייקים על האש וכנפיים, לחם, חמוצים, עלי גפן".
הדלקת מנגל באחת וחצי בלילה?!
"היו מורעבים, מה אני אעשה. גיל 18 זה מטבוליזם של סוס מרוץ".
בכיתה ט' החליטו הוריה להעביר אותה מבאקה אל-גרבייה לתיכון בחדרה, מהלך שבהרבה מובנים אחראי לאישה שהפכה להיות. אם אנחנו עשויים מסך כל הטראומות שעברנו, עתאמנה הכילה אז בעיקר דמעות. "בדיעבד, זאת הייתה החלטה טובה של אבא שלי, אבל נטרתי לו בזמן אמת. היו שם הרבה דברים לא נעימים".
למשל?
"אף אחד לא רוצה לשבת לידך בכיתה. או שהיה תלמיד קבוע שהיה עובר ליד השולחן שלי, יורק ואומר איכס, ערבים. ויש את המחסום הזה שאתה לא יודע את השפה. כלומר ידעתי עברית, אבל לא כמו שאני יודעת היום. את לא מבינה על איזה זמרים הם מדברים. אני זוכרת שאמרו משינה ואיפה הילד וזה לא אמר לי כלום".
ורצית להשתייך?
"יש מישהו שלא רוצה להיות חלק מקבוצה? זה הטבע האנושי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, עד כאן. זה קשה מדי. בבאקה היו לי מלא חברים, היה לי טוב, הייתי כוכבת. מה, עכשיו אני הופכת להיות כאילו אוויר. ועוד מתנכלים לי".
סיפרת לאבא?
"חזרתי הביתה ואמרתי זהו, נמאס לי. אפילו לא מנסים להכיר אותי. אולי אני בן אדם כיפי? אולי אני בן אדם מעניין, למה? כאילו בגלל שאני מבאקה, בגלל שאני מוסלמית, אז זהו, ישר לא? תנו לי צ'אנס, אחרי זה תחליטו!"
איך הוא הגיב?
"הוא אמר לי תקשיבי, את יכולה לחזור לבאקה, אבל מתישהו את תצטרכי לצאת מהבית. בין אם זה בתור בקופת חולים או במקום אחר, את תחטפי את החרא הזה. עדיף שזה יקרה עכשיו, כל עוד את צעירה. תלמדי איך חיים עם זה, כי זה לא ייעלם".
וכעסת עליו?
"מאוד, אבל היום אני מודה לו על זה. כי אם הוא היה נותן לי ללכת הביתה, מהחוויה הזאת הייתה נשארת רק הפגיעה. והדבר הכי חשוב בעיניי זה שמאז, גזענות עוברת לידי ואף פעם לא דרכי. זהו. אף אחד לא יכול לגרום לי להתעצב או להיעלב. נגמר, זה כבר לא מרגש אותי. אוקיי, נקסט".
זו גם פונקציה של גיל, או ביטחון עצמי. או שניהם.
"אולי. היום אני יכולה להגיד: אם אתה לא מסוגל לאהוב אותי כמו שאני בגיל 44, אני יכולה להגיד לך תעוף מפה. כאילו וואלה, זאת אני. אני חושבת שהרבה אנשים, מסקרן אותם המורכבות הזאתי והשוני שלי. אדם זה כמו יצירת אמנות, כאילו אתה יכול לפרשן הכל מכל זווית בצורה אחרת".
נוף, מה זה אומר?
"שאין איתי רגע דל".
אני אנסה שוב: מה זה אומר?
(צחוק גדול) "תשאלי את בעלי".
"לפתוח מסעדה זה נורא מחמיא לאגו. הייתי שמחה שיאכלו את האוכל שלי, ולא רק באירועים פרטיים, שלא כולם יכולים להרשות לעצמם. מצד שני, אני יודעת שזה ישאב אותי לגמרי. אני מאוד מאוד שמחה להיות האישה של מוחי, בעלי, ואמא של הילדים שלי"
כבר כילדה קראה ספרי בישול כמו שאחרים בולעים ספרי מתח. לבשל למדה משתי הסבתות שלה, ילדה שיודעת להכין לאבּנה בחיתול ודיבס מחרובים, אבל גם זוכרת כל פרט מ"מהמטבח באהבה" של רות סירקיס, אולי בזכות החשיפה הראשונה לישראל שלא הכירה, אולי בגלל שהספר היה אחראי לאחד הכישלונות הראשונים שלה במטבח.
"הכנתי משם בעיקר את המתוקים ואת כדור הגבינה הענק עם האגוזים, כי זה היה מגניב. אבל יום אחד ההורים שלי לא היו בבית, אז כבר הרשיתי לעצמי להתפרע ולנסות לעשות את קינוח הברבורים. היה כישלון, הם יצאו ברבורים אנורקסיים. (צוחקת) לא תפחו לי! אבל באמת שזה קרה בגללי, לא בגלל המתכון".
אחרי שלוש שנים של קורונה ושנה וחצי מלחמה, מה נשאר מענף המסעדנות? מסעדות מעולות פה נסגרו, אין פיין דיינינג. לאן זה הולך לדעתך?
"מסעדות שלא חשבתי שייסגרו, כמו סנטה קתרינה - שאמרתי, זה יהיה מוסד - סגרו. ולא כי לא עשו אוכל טוב, כי המצב פשוט בלתי אפשרי".
אז אני מבינה שלא בא לך על מסעדה.
"תשמעי, אני מודה שזה נורא מחמיא לאגו. הייתי שמחה לבשל ושאנשים יבואו ויאכלו את האוכל שלי, ולא רק באירועים פרטיים, שלא כולם יכולים להרשות לעצמם. מצד שני, אני יודעת שזה ישאב אותי פנימה לגמרי".
נשים מציינות את זה כאחת הסיבות לזה שעדיין יש רוב גברי במטבחים מקצועיים, שזו צורת חיים שלא כל כך מאפשרת אימהות או זוגיות. איך רותי ברודו אומרת? "העסקים שלי הם הילדים שלי".
“נכון. אבל אני גם מאוד-מאוד שמחה להיות האישה של מוחי ואמא של הילדים שלי".
אגב, עם מי נשארת בקשר מהשופטים ב"מאסטר שף"?
"במהלך התוכנית מאוד-מאוד התחברתי גם לרושפלד וגם לחיים. אנחנו עדיין בקשר. הם הפכו למנטורים שלי. אני מאוד מעריכה אותם, מאוד אוהבת אותם, מאוד קרובה אליהם".
מה למדת מהם?
"לרושפלד יש קסם בידיים שאני לא יכולה אפילו להסביר. זה או שיש לך את הטאץ' או שאין לך, ולו יש את זה ביג-טיים. זה בן אדם שיודע כל כך הרבה על אוכל בעולם ובכלל, והוא גם מאוד יסודי ופרפקציוניסט ולא אוהב חפיפניקים, או כאלה שעושים עבודה בערך, וגם אני לא".
את אומרת "מאוד יסודי", אחרים יגידו "בעל אישיות מורכבת".
"אולי זה לא מתאים כל כך לאופי ולמנטליות הישראליים, אבל הדייקנות שלו והדרישה ל-200 אחוז היא לגמרי תכונה של השפים הכי מוצלחים באירופה. אנחנו בקשר כל הזמן. יש לו כיום אולם אירועים".
וחיים?
"חיים מדהים. אני זוכרת שלפני הקורונה כל הזמן דיברנו על זה שאני מטיילת המון בדרום-מזרח טורקיה. את יודעת, גזיאנטפ ואורפה".
כהן אורפלי גאה.
"בדיוק. ואני כל הזמן אומרת לו: חיים, אם כולנו נמות עכשיו במגפה, אני לא אסלח לעצמי שלא הצלחתי להגיע איתך לשם. אז הוא אומר לי: יאללה, בואי ניסע".
נו.
"נסענו יחד. עכשיו, אני מרגישה שאני מכירה את האזור ומסתובבת בשיא הביטחון כמו מקומית. ואז אנחנו נכנסים למסעדה ואני מובילה, והם מתעלמים ממני לגמרי. כלום! ישר מסתכלים על חיים ומתחילים לדבר איתו בטורקית. אחר כך הוא אמר לי: את רואה, את כאילו תיירת, אני בן המקום. תסתכלי, כולם פה דומים לי. הייתה לנו חוויה מדהימה".
ואיל שני?
"אני מאוד-מאוד מעריכה אותו והכל, אבל אנחנו לא בקשר".
מה הפנייה הכי מוזרה שקיבלת לייעוץ קולינרי?
"למסעדה בקטאר ששייכת למישהו מבית המלוכה, כחצי שנה לפני המונדיאל. הם פנו אליי באינסטגרם".
אני מחכה.
"לאחר סדרה של שיחות משא ומתן שבהן הבנתי שדרושה נוכחות פיזית שלי בתקופת המונדיאל ולפניו ואחריו, במשך כחודשיים-שלושה, החלטתי שאני לא יכולה לעזוב את הבית והילדים לכל כך הרבה זמן, על אף הפיתוי הכספי הגדול".
לא חבל? יכולת להיות קטארגייט של עולם המסעדנות.
"נו, ותראי איפה אנחנו היום. אל-חמדולילה שלא, הכל לטובה".
טעם של פעם
מתכונים עתיקים ומעודכנים מ"כיתאב אל–טביח'"
החומרים:
5 כרעי עוף קטנות
2 ק"ג משמשים מגולענים
חצי כוס מים
2 בצלי שאלוט חתוכים לפרוסות
חתיכת גלנגל
4 ס"מ ג'ינג'ר
רבע צרור כוסברה
2-3 כפות שמן
כפית זרעי כוסברה טחונים
מקל קינמון
פלפל שחור גרוס
מלח
לקישוט:
5 משמשים חצויים
שקדים קצוצים ומטוגנים, עם הקליפה
עלי כוסברה
אופן ההכנה:
לרוטב המשמשים:
1. מגלענים את המשמשים ושמים בסיר, עם כחצי כוס מים.
2. מביאים לרתיחה וטוחנים הכל בבלנדר מוט.
3. מורידים מהאש ושמים בצד.
עוברים להכנת העוף:
4. מחממים 2-3 כפות שמן זית בסיר סוטאז', ומטגנים את הכרעיים משני הצדדים עד השחמה יפה.
5. פורסים את הג'ינג'ר לפרוסות גדולות ומוסיפים לסיר, מוסיפים את השאלוט החתוכים וכוסברה קצוצה.
6. מטגנים הכל יחד על אש נמוכה כמה דקות.
7. מוסיפים את נקטר המשמשים עד לכיסוי הכרעיים, ומתבלים בכוסברה טחונה, מקל קינמון, מלח ופלפל שחור.
8. מכסים את הסיר ומעבירים אותו לתנור שחומם מראש ל-220 מעלות, למשך כשעה.
9. אחרי חצי שעה בודקים את הנוזלים בסיר, חשוב שיישארו נוזלים בכשליש מגובה הסיר.
10. כשהעוף מוכן, מסירים את המכסה ומעבירים את התנור לגריל עליון, ל-250 מעלות, להזהבה.
11. מוציאים ומקשטים בחמישה משמשים טריים חצויים, עלי כוסברה ושקדים קצוצים.
מומלץ להגיש עם אורז לבן.
החומרים:
1.25 כוס מים (250 מ"ל) ולא כוס
2.5 כפות שמן
כף סוכר
קורט מלח
1 כוס קמח (140 גרם)
2 כפות קורנפלור
חמאה מזוקקת או שמן לטיגון עמוק
לסירופ:
2 כוסות דבש
רבע כוס מי ורדים
להגשה:
ורדים מיובשים
פיסטוק טחון
אופן ההכנה:
1. מחממים את השמן בסיר, מוסיפים את הקמח והקורנפלור ומטגנים עד להזהבת הקמח.
2. מוסיפים את הסוכר, המלח והמים תוך כדי ערבוב מתמיד עד שהרביכה מתגבשת לבצק.
3. מוציאים מהסיר ומשטחים על מגש, כדי שתתקרר מהר.
4. בינתיים, שמים את הדבש ומי הוורדים בסיר ומביאים לרתיחה.
5. מורידים מהאש, מעבירים את הסירופ לצלחת עמוקה ורחבה בצד, כדי שיתקרר מעט.
6. מחממים שמן לטיגון בסיר, עדיף רחב, עד ל-170 מעלות.
7. מגלגלים מהבצק נחשים בידיים, או שמעבירים אותו לשקית זילוף. חותכים את הבצק לאצבעות, ומניחים על נייר אפייה חתוך למלבנים.
9. מורידים את ניירות האפייה עם הבצק לשמן ומטגנים עד להזהבה מלאה.
10. מוציאים מהשמן ומעבירים ישר לסירופ.
11. מקשטים בוורדים מיובשים ובפיסטוק טחון.
החומרים:
כוס אורז יסמין
2 ליטר מים
כוס גרגירי רימונים מופרדים
25 גרם פלפל טחון
3 ס"מ ג'ינג'ר
מלח
כפית כמון
חבילת עלי מיקרו פטרוזיליה
חבילת עלי מיקרו כוסברה
אופן ההכנה:
1. שמים את האורז והמים בסיר ומביאים לרתיחה.
2. מנמיכים את האש, מוסיפים את התבלינים, המלח ומקלות הג'ינג'ר ומבשלים יחד כ-20 דקות.
3. מערבבים מדי פעם, חשוב לקפות לפני כן את הקרום שנוצר בזמן הבישול.
4. כשהמרק מוכן מוזגים לקעריות אישיות, ומפזרים מעל גרגירי רימונים ועלי מיקרו.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
