לשיראל ברגר מגרד הגוף כשמתייחסים לעובדה שהיא שפית-אישה כאקס פקטור. כלומר, היא בהחלט אישה, ובהחלט שפית, אבל מבחינתה צימוד המילים הזה נועד לצמצם אותה. ״איזה מגזין וואטאבר שם אותי 'השפית הטובה ביותר' עם כל מיני שפיות שחלקן עושות בייגלים״, היא אומרת, ״אמרתי חלאס עם החרא הזה שאני תמיד ממותגת כ׳אישה שפית׳. מה זה ההגדרות האלו, ולמה זה עדיין כזה ביג דיל? לפני שש שנים כבר קיבלתי את תואר ׳שפית השנה׳ במגזין 'טיים אאוט' והתמודדתי מול שפים גברים, אז הקטגוריות האלה של ׳שפית אישה׳ מעצבנות אותי. זה לכאורה פמיניסטי, אבל אני מרגישה שב-2025 זו הקטנה. אם היו רוצים להעצים, היו אומרים ׳השף הכי טוב, נקודה, סוף׳. לא כל הנשים טובות במה שהן עושות, אבל כשהן טובות במה שהן עושות, הן הכי טובות. זו האמת, וזה הפחד של גברים״.
בסדר, אבל את מבינה למה זה עניין.
״כל הזמן שואלים ׳איך זה להיות אישה בתחום גברי?׳ בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות כי לא ראיתי את זה ככה. רוב הטבחים אצלי בנים, יש לי בת אחת בצוות והכל בסדר. אני יודעת לנהל גברים״.
בעיניי השאלה עדיין רלוונטית, כי כאישה שפועלת בתחום גברי את משלמת מחירים אחרים שאולי נשים אחרות לא מוכנות לשלם, ולכן התחום עדיין נשלט על ידי גברים.
״אני מבינה שהמקצוע דורש המון התעסקות ויש הרבה לחץ, ואם את רוצה שתהיה לך משפחה זה גובה מחיר. אבל הפצע שלי נובע מזה שלא רואים אותי, שלא שמים אותי בשורה אחת. על זה אני כל הזמן נלחמת״.
בינתיים יש לפחות קרב אחד שבו היא מרגישה שניצחה - במערכה מול יונתן רושפלד. ״הוא היה פה לפני חמש שנים והתנהג כמו פסיכי״, היא מודה, ״זה היה מטורף, ישב על הבר והתחיל לצעוק, הוציאו לו מנות והוא לא אהב ולא אהב ולא אהב. צרח על הבר שלא טעים לו. ניגשתי אליו ואמרתי, ׳הבנתי שאתה לא נהנה מהאוכל אז אנחנו נפסיק להוציא לך מנות, תשלם רק על היין׳. ואני הולכת והוא ממשיך, אומר ׳בטוח יש משהו, תוציאו עוד מנה׳. ואני עם דמעות בעיניים, הולכת אליו ואומרת לו ׳תקשיב, הייתי בהרבה מסעדות שלא אהבתי את האוכל, חלקן היו שלך. בחיים לא התנהגתי כמו שאתה מתנהג במסעדה, זו התנהגות מתחת לכל ביקורת, תסיים את היין שלך ותלך מפה׳. שילם על היין והלך, ואני פשוט כל כך אהבתי את עצמי באותו רגע על איך ששמתי אותו במקום. כי יכול להיות שהאוכל לא היה מדויק, תמיד יש לי איפה להשתפר, אין לי בעיה לקבל ביקורת. אבל לא ככה״.
זה שינה אצלך משהו?
״ברור. אהבה עצמית על זה שאמרתי על הזין שלי, זה הגבול. זה כמו סצנה מסרט שילדה קטנה עומדת על שלה מול בריון״.
מקווה שהיו לך גם חוויות אחרות.
״אסף גרניט שבא מלא ופירגן מההתחלה. כשזכינו בדברים הוא שלח לנו פרחים. זה מהמם ברמות. גם רותי ברודו הייתה פה ב-2019, כשבדיוק יצאה תמונה שלי במגזין שבה הבליטו לי את כל השערות בידיים. היא באה, תפסה לי את היד ואמרה, ׳איזה מזל, את לא שעירה כמו בתמונה׳. והיא אוכלת ומוחאת כפיים, אמרה ׳הנומה של ישראל!׳ היא אישה מהממת. אבל בגדול שפים מפחדים לשבת אצלי״.
למה?
״אנחנו חיים בעולם מאוד אינסטגרמי שבו אפשר לשאוב השראה רק מלראות או לקרוא ולא לבוא למסעדה - כדי לשאוב השראה מהטכניקה. לקחת ירק אחד ולהעביר אותו מלא גלגולים זה משהו שלא היה קיים בעולם, בטח לא בארץ, ואני רואה את זה אצל שפים אחרים שאפילו לא אכלו פה. אז הם מפחדים לשבת פה ושייראה כאילו לקחו ממני השראה. אבל אני מזמינה את כולם, שולחת הודעות, אומרת רק תבואו. הורדתי את האגו שלי במקום הזה, זה לא מעניין אותי״.
× × ×
עם או בלי אגו, ברגר, 34, יכולה להיות גאה בעצמה. כבר שבע שנים היא השפית והבעלים של מסעדת OPA בדרום תל-אביב. מסעדה שחוגגת את ממלכת הצומח ומגישה לסועדים 11 מנות שבכל אחת מהן מככב ירק או פרי שלא תצליחו לנחש את זהותם, גם אם, כמו כותבת שורות אלה, אתם לא אוכלים בשר כבר למעלה משני עשורים. גם את החך של אוכלי הבשר היא מבקשת - ומצליחה - לאתגר. ולמרות זאת, היא מתעקשת שלא תקראו לה מסעדה טבעונית. ״אני לא משתמשת במילה הזו כי אני לא אוהבת אותה בהקשר של קולינריה״, היא אומרת. ״כמו שיש מסעדה שמבוססת על פירות ים או בשר, אז זו מסעדה שחוקרת את עולם הירקות ופירות. אני מרגישה שיש פה עולם שלם עם כל כך הרבה שפע וכל כך הרבה טעם, יותר טעים מכל בעל חיים. וזה דורש ממני לעבוד יותר קשה כדי להגיד שאני בקו אחד עם כולם בעולם. אבל העולם יגיע למקום הזה״.
"מעצבן אותי כשאומרים לי בסוף הארוחה ׳אפילו שבעתי׳. בסדר לשְׂבוע, אבל לא הולכים למסעדה כמו OPA כדי לשבוע. ברור שאני רוצה שייצאו שבעים, השובע הוא בנפש. אני רוצה להביא משהו חדש. אני מכניסה אנשים לבית שלי, אלה החוקים של הבית שלי"
היא פונה לשותפתה העסקית, מנהלת המסעדה וגם אחותה התאומה. ״שרונה, תריחי רגע את הקיר, יש פה ריח מוזר״. שרונה מריחה ועונה: ״כלום״.
את מוכנה להריח בשבילה קיר, זה יפה.
שרונה: ״אני אעשה בשביל שיראל הכל, כולל להריח קיר״.
שיראל: ״שרונה יותר מחוברת למציאות״.
שרונה: ״אני בסוף זו שמתעסקת עם המספרים והחשבונות. זו שאומרת אי-אפשר להוציא 15 אלף שקל בחודש על קעריות״.
שיראל: ״בסוף כמה שאני עפיפון, אני מאוד מחוברת למה שאני עושה. אני מרגישה שנשלחתי עם שרונה לעולם בכוונה מאוד מדויקת. את סומכת על מישהי שהיא דם מדמך״.
אפשר להגיד שזה ילד משותף שלכן.
שיראל: "ברור. תאומות שעשו ילד. הוא בן שבע, אבל עדיין יונק. שתינו עדיין עם חזיות הנקה״.
לפני המלחמה היית אמורה לקבל כוכב מישלן.
״הוזמנו לטקס, אני מניחה שלא סתם. הטקס היה אמור לקרות ב-10 באוקטובר ומ-7 באוקטובר דברים השתנו״.
מבאס.
״כן. כי היו לי פזילות לחו״ל, הרגשתי שאני לא במקום הנכון כי אין פה הכרה בינלאומית, ואז פתאום הייתה אפשרות לקבל את ההכרה הזו, שתל-אביב עיר מגניבה עם מסעדות מטורפות. אמרתי וואי, אני לא צריכה לעזוב את ישראל בשביל זה. להיות מהמסעדות הראשונות שמקבלות מישלן בישראל זה ביג דיל, אי-אפשר להתעלם מזה״.
אולי הפתרון הוא לעבור לחו״ל.
״ההורים שלי אמריקאים, עבדתי בניו-יורק, יש לי אזרחות אמריקאית, יש לנו כל הזמן את האופציה לא להיות פה. עשינו הרבה סיורים בחו״ל כדי לראות מה אפשר לפתוח שם, אבל אין חיבור. איך אפשר לעשות משהו במקום שאת לא מחוברת אליו, שאת לא מחוברת לאנשים? תל-אביב בסוף זו עיר שאני אוהבת, אני רואה את החיים שלי פה. יש פה מלא מגבלות, אבל היא פנינה״.
ברשימת 50 המסעדות הטובות בעולם קיבלת ציון לשבח, ונכנסת לרשימת 50 המסעדות הטובות במזרח התיכון.
״כן. וזה מאוד מגניב. במישלן יש חוקים, יש רשימה – את צריכה שיהיו לך מגבות, שיהיו לך מפיות לבנות מבד, 9,000 יינות. אחרי זה, כשאת הולכת למסעדות מישלן בעולם, את אומרת אוקיי, עכשיו אני עוצמת את העיניים, מתנתקת מכל המסביב ורק אוכלת – את נרדמת. האוכל משעמם. ב׳פיפטי בסט׳ הם לוקחים רוקסטארים. זה יכול להיות גם חור בקיר בתאילנד, מישהי שעושה אוכל מוקפץ מטורף. זה יותר סטייל".
"יונתן רושפלד ישב על הבר והתחיל לצעוק, הוציאו לו מנות והוא לא אהב ולא אהב ולא אהב. עם דמעות בעיניים אמרתי לו, 'הייתי בהרבה מסעדות שלא אהבתי את האוכל, חלקן היו שלך. בחיים לא התנהגתי כמוך. תסיים את היין שלך ותלך מפה'"
יש פה משהו נורא לא ישראלי במהות, כי ישראלי זה בשר, שפע, לא מנות קטנות של ירקות.
״במשך תקופה ארוכה הייתה לנו מנה של פטרייה שהיא באמת בעולמות היותר-בשריים, ואז היו בדיחות כאלה של ׳איפה הבשר?׳ אבל תמיד היינו ציניות לזה. תל-אביב וגם העולם השתנו בשבע השנים האלה, אז עכשיו זה פחות קורה. אבל עדיין מעצבן אותי כשאומרים לי בסוף הארוחה ׳אפילו שבעתי׳. בסדר לשְׂבוע, אבל לא הולכים למסעדה כמו OPA כדי לשבוע״.
אבל כשאנשים משלמים 750 שקלים לזוג לפני שתייה וטיפ, הם רוצים גם לשבוע.
״ברור שאני רוצה שהם ייצאו שבעים, אבל השובע הוא בנפש. אני מעבירה אנשים מסע פנימי. אני רוצה להביא משהו חדש לעולם, משהו שמרתק אותי, מגניב לי, מעניין לי. מבחינתי, אני מכניסה אנשים לבית שלי, אלה החוקים של הבית שלי, Take it or leave it״.
״אבל רגע, סורי״, מתפרצת שרונה, ״אני חייבת להדגיש ששובעים פה. אם זה היה תלוי בשיראל בלבד אנשים כנראה לא היו יוצאים מפה הכי שבעים, אבל גם אני פה ושמעתי את כל התלונות האלה, אז שינינו את זה״.
שיראל: ״בסוף אנחנו אוכלים, כאומה וכעולם, יותר מדי. אנחנו יותר מדי מהכל, יותר מדי בגדים, יותר מדי חד-פעמי. צורכים וזורקים. חייבים לעצור את זה, ואין לי בעיה להיות הקול שאומר את זה״.
אני מחזירה אותך רגע למישלן. למה לא יכלו להודיע שתקבלי את הכוכב עכשיו, כשהסתיימה המלחמה?
״לא יודעת. היו כל מיני פוליטיקות. אני לא רוצה להתבכיין. אני חושבת שאני ראויה״.
× × ×
בשלוש השנים האחרונות ברגר בזוגיות עם השחקנית ג׳וי ריגר. ״היא האהבה של החיים שלי״, פוסקת, ״ואם זה לא יהיה לכל החיים, אני אופתע. מה שיכול להפריד בינינו זו הילודה. לא יודעת איך אני מתאקלמת לרעיון כזה״.
כי את לא רוצה ילד?
״כרגע לא. כשבן אדם רוצה משהו הוא לא רואה בעיניים, כמו שאני לא ראיתי בעיניים כשרציתי את המסעדה, אמרו לי ׳אוי, זה קשה׳ ולא הקשבתי לאף אחד כי זה מה שרציתי מבפנים. פה הידיעה מבפנים היא שאני לא רוצה ויש שיחות קשות בבית סביב זה״.
ואיך צולחים שיחה כזו, כשהיא רוצה ואת לא?
״ההבנה שמבחינת זמן זה לא עכשיו. ג׳וי אומרת שאני צריכה יורש. אני יכולה להבין. אנחנו כל כך מתאימות, זה כמו טריפ שלא נגמר. זה חיבור שהוא הכי גבוה שיש. לא האמנתי שזה מה שיגיע לי מהיקום. זו מתנה להביא את ג׳וי להורים. היא מוצלחת, היא מהממת והיא נדיבה״.
אני פנויה לחתן אתכן.
״ג׳וי רוצה מאוד. אני חושבת שזה ממש מביך להתחתן״.
וואי שמעי, את בעייתית.
״אני לא בן אדם קל, אבל כיף איתי וצחוקים ועמוק וטעים. בישלתי לכל בנות הזוג שלי״.
אז האקסית אורנה בנאי באה למסעדה?
״באה. אני חולה על אורנה, אנחנו בקשר טוב. ללסביות יש נטייה להיות החברות הכי טובות של האקסית שלהן״.
תמיד ידעת שאת אוהבת נשים?
״גדלתי בבית יחסית דתי אז הייתי שטופת מוח. ההורים שלי הכי מהממים שיש, מטורפים בקטע הכי טוב. אנשים מיוחדים ברמות ולא פנאטיים, אבל הם עשו את מה שהם ידעו הכי טוב ושלחו אותנו בתמימות לכל מיני מסגרות משיחיות ששטפו לי את המוח, שאמרו שלהיות עם נשים זה חטא. עברתי טיפולי המרה עם איזו מישהי משיחית, מזל שיצאתי מזה״.
איך יוצאים מזה?
״עושים צבא ופותחים את הראש ואז טסים לניו-יורק ורואים את כל המגוון של האנושות ומבינים שמה שסיפרו לך היה שטויות במיץ עגבניות. אבל זה מעליב את מיץ העגבניות, כי מיץ עגבניות זה דבר נהדר״.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.25
