יותר מהכל הוא אהב לחטוף איזה נמנום על אחד הכיסאות. הראש נשאר זקוף ויציב, יד אחת נשענת על כיסא נוסף שאותו נהג להניח מתחת לזרוע כמעין משענת, והעיניים עצומות כאילו הוא שקוע על ספה במכון ספא מפנק ולא בחצר האחורית של השוק היווני ביפו. אבל כבר כמעט שנה שבינו גבסו, המוכר יותר בתואר המחייב "דוקטור שקשוקה", לא נראה במסעדה שלו - לא עוקץ שנ"צים על כיסאות, לא מבשל ארוחות צהריים לחברים, פשוט הפסיק להגיע.
מסעדנים מעטים בישראל הפכו לדמויות ציבוריות, כמעט מיתולוגיות, כמו גבסו. במשך יותר משלושה עשורים הוא היה חלק בלתי נפרד כמעט מרחוב בית אשל ביפו: יושב באופן קבוע בחצר המסעדה, מקבל אורחים כאילו הגיעו לסלון שלו בבית, מחליף דאחקות עם לקוחות ותיקים ועושה סלפי עם תיירים שבאו לטעום את השקשוקה המפורסמת, אבל בעיקר לפגוש את האיש שמאחוריה. דמות שהכירו מתוכניות בישול שמשודרות ברחבי העולם, בין היתר מהופעתו הבלתי נשכחת בסדרה "שמישהו יאכיל את פיל" בנטפליקס, שם פרץ בבכי מול המראיין והשאיר מיליוני צופים בעולם המומים. עבור רבים מהם, החוויה במסעדה לא הייתה שלמה בלי לפגוש את הדוקטור עצמו.
אלא שבשנה האחרונה משהו קרה. גבסו, שבנה לעצמו דמות צבעונית, מחוספסת מבחוץ ורכה מבפנים, נעלם מהשטח. במקום שכל–כולו בנוי סביב האישיות שלו, מדובר בהיעדרות בולטת. המסעדה עדיין פתוחה כרגיל, הסירים והמחבתות ממשיכים לבעבע במטבח והשקשוקה יוצאת משם אדומה וחריפה בדיוק כמו פעם, אבל רבים מהלקוחות שואלים את אותה שאלה כשהם נכנסים למקום: איפה הדוקטור?
לאן נעלמת, דוקטור? כולם שואלים.
"ברחתי, בעיקר מהמציאות. זה לא קרה ביום אחד, זו הייתה הצטברות של כעס ועייפות. הרגשתי שאני לא יכול לנשום יותר. כבר שמונה חודשים שלא הייתי במסעדה בכלל".
לא מתגעגע?
"לא מתגעגע אבל מבואס. פתחתי את המסעדה עם 400 שקל, ככה התחלתי. הייתה לי פנטזיה להקים את המסעדה הכי יפה בעולם, ועשיתי אותה כזאת. היו לי הרבה תוכניות, כמו לעבור לגור מול המסעדה ביפו ולהמשיך לעבוד. תיכננתי גם לשפץ את המסעדה, אבל לא לעשות כמו כולם אלא משהו אחר מתוך הפנטזיות שלי. אבל לא ראיתי איך כל זה קורה, הבנתי שלא אגיע לחלום הזה, אז הלכתי. היו רגעים שלא הבנתי בשביל מה אני חי, הייתי מיואש. ישבתי בבית רוב הזמן".
מיואש ממה?
"רציתי שהילדים שלי יהיו בפרונט של כל הדבר הזה שנקרא 'דוקטור שקשוקה', אבל זה לא הולך לי. הם לא יודעים לעשות את זה כמוני, אין להם את זה. עבדתי קשה על המסעדה, שמרתי עליה מכל משמר. בגוף שלי היה מושרש שאי-אפשר לעזוב את המסעדה. הייתי פותח ראשון בבוקר וגם סוגר אחרון, כי הכל היה צריך להיות מסודר ונקי. בעל הבית צריך להיות במסעדה שלו, ואם הוא לא נמצא אז יש הרבה פאשלות".
ומה לא עבד?
"לא הצלחתי לסדר את הדברים כך שכל המשפחה תעבוד יחד, ושאני אוכל לפרוש בשקט ולהיות שקט וגאה במה שעשיתי. בזה לא הצלחתי. כרגע הילדים התפזרו: טלי הבת הגדולה והחתן עובדים בדוקטור שקשוקה ביפו; קרן, הבת האמצעית, פתחה לפני שנתיים מסעדה לאוכל ביתי בראשון-לציון והיא מקצוענית בבישול; אבי, הבן שלי, פנה לעסק אחר. לשרית וסיוון אני מתכנן לפתוח קייטרינג ביחד איתי. כל זה לא בשביל פרנסה לעצמי, אלא רק בשביל הילדים. אני לא מחפש להרוויח כסף, אני כבר לא בריצה אחריו. כל החיים רצתי אחרי עבודה ואחרי כסף. גם כילד, כל הזמן רציתי לעשות עוד ועוד. אני כבר מזמן לא שם יותר".
× × ×
כדי להבין את הסיפור בשלמותו צריך לחזור אחורה, למקום שבו הכל התחיל. גבסו (74), שמתגורר כיום בבת-ים, נולד וגדל ביפו, או ליתר דיוק בתוך המטבחים ביפו. כבר בגיל 14 הוסלל לעולם המסעדנות כשעזב את הלימודים והלך לעזור להוריו, טוני ואברמינו (אברהם), שהחזיקו במסעדת "טריפולי", שלימים נהפכה ל"יועזר בר יין". שם, בחלל היפואי עם הקשתות המקומרות והאווירה הקסומה, הוא עבד במסעדה ובשווארמה המשפחתית הסמוכה. לאט-לאט תפס גבסו את מקומו של אביו גם בעבודה השנייה שלו – חלפנות כספים, שבזמנו הייתה בלתי חוקית. לימים יישב הדוקטור בכלא על עבירות מט"ח.
שם בכלא, שבו עבד כטבח, קיבל גם את התואר שילווה אותו מאז - דוקטור שקשוקה. עם תום ריצוי העונש, החליט לפתוח ביפו מקום קטן ופשוט, שהתבסס על שקשוקה ועל אוכל ביתי טריפוליטאי שהכיר מהמסעדה של הוריו - מפרום, קוסקוס, פקיילה, חריימה ותבשילי סיר כבדים. מהר מאוד היה ברור שהמקום הזה שונה ממסעדות הפועלים הרבות שפעלו אז, ולא רק בגלל האוכל, אלא בעיקר בגלל האיש שמאחוריו.
חסר לי עם מי לדבר, ואין לי אפילו סיבה לצעוק כי אף אחד לא שומע. מזל הכירה אותי, היא ידעה איך להוציא ממני דברים אם הייתי במצב רוח לא טוב. הייתה אישה טובה שמבינה עניין. הייתה בינינו כימיה. אני לא יודע מה זה לחיות בלעדיה"
עם השנים פיתח גבסו פרסונה תיאטרלית כמעט, שקשורה גם למראה שלו - איש גדול ורחב ממדים שאוהב לאכול, אבל הרבה יותר מזה אוהב להאכיל אחרים. דמות עם נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה. הוא היה צועק על טבחים, מתווכח עם לקוחות, מספר סיפורים, והפך את המסעדה לא רק למקום לאכול בו, אלא למופע יחיד, שבו גבסו משמש גם כשף, גם המארח וגם הכוכב הראשי.
התפריט במקום כמעט שלא השתנה במשך השנים, וגם לא היה צריך לשנות בו כלום. השקשוקה הייתה ונשארה במרכז, ותמיד הגיעה עם פרוסות עבות של לחם לבן שסופג את הרוטב האדום החריף. לצידה הוגשו מנות ביתיות בריח של מטבח של פעם.
"כשהייתי ילד לא הלכתי לבית ספר, אז התחלתי לעבוד בשווארמה של אבא שלי שהייתה צמודה למסעדה של ההורים", הוא מספר. "מהר מאוד התחלתי גם לקנות ולמכור דולרים. אבא שלי היה חלפן כספים, וירשתי ממנו גם את זה. הייתי כל היום בשווארמה ובמסעדה, לקוח אחד רצה למכור ולקוח אחר רצה לקנות. היו גם כאלה שרצו להעביר כסף לחוץ לארץ, והיו גם כאלה שרצו להביא לפה כסף. אבא שלי הכיר לי מנהל בנק בשווייץ, שדרכו הייתי עושה את כל ההעברות. הלקוחות מהמסעדה האמינו בי, היו נותנים לי לשמור להם דולרים, כמו בבנק".
חתיכת אחריות. איפה היית שומר להם את זה?
"במקררים, במסעדה ובמטבח. היה לי גם קיטבג מלא בכסף. היום כשאני חושב על זה אני מבין איזו צורת חיים מטורפת זו הייתה, וכמה שזה היה פרימיטיבי ולא נורמלי. וכל הבלגן הזה היה גם מתנהל בתוך המסעדה של ההורים שלי. אמרו עליי שאני בנק מהלך. וככה על הדרך גם נכנסו לי עסקאות יהלומים וזהב, אז קניתי".
זה לא הלחיץ אותך?
״כל החיים הייתי במתח, בגיל 11 לקחתי על עצמי את תפקיד השומר של הבית והמשפחה במקום אבא. הוא אהב להמר, היה יוצא מהבית ונעלם, אמא הייתה כל היום במסעדה, ואני לקחתי את האחריות ממנו. אני לא האח הבכור, אבל הרגשתי שאין ברירה, שרק אני יכול לעשות את זה.
"הייתי ילד בלי השכלה, לא למדתי, אבל התפתחתי והתחלתי לייצר כסף וזה הלך לי. הייתי מתרגש מעצמי שהצלחתי לעשות את זה. עד עכשיו אני לא מבין איך, אולי כי התחבבתי על כולם. עשיתי המון כסף בכל העסקים. פעם, כשהייתי בן 20, נסעתי לעזה עם קיטבג מלא בשקלים בשביל לקנות דולרים. פעם היה מסחר בזהב ובדולרים עם הערבים בעזה.
“לפעמים כשאני חושב על זה אני לא מבין איך לא עשו לי כלום, איזה חיים היו לי. פתאום מצאתי את עצמי סוחר בדולרים, יהלומים וזהב ולא הבנתי בזה כלום. גם באוכל לא הבנתי יותר מדי, אבל הבנתי באנשים והייתי מאכיל אותם והם אהבו אותי״.
אז שילבת עסקאות מט"ח באמצע הסרוויס במסעדה?
"אנשים היו באים לאכול, ואז ניגשים בעדינות ושואלים אותי כמה הדולר. בשלב מסוים התחילו לשאול גם כמה הזהב, אז התחלתי לסחור בזהב, ביהלומים ובאוכל. כל זה קרה במסעדה, אבל אני יודע שיכולתי לעשות את כל זה רק דרך האוכל. יש כאלה שיכולים לעשות את זה בלי אוכל, אני לא".
אבל בשביל לסחור בזהב וביהלומים צריך להבין בתחום.
"באמת בהתחלה לא הבנתי בזה כלום, לא ידעתי כמה קראט התכשיט ומאיזה זהב הוא עשוי, אבל היה לי חוש טוב והייתי לוקח סיכונים. ידעתי שאולי עובדים עליי, אבל בסוף התברר שאני מבין בזה יותר מכולם. הקפיטל שלי הפך לזהב ותכשיטים, הייתי מחביא אותם, והחבילה הלכה וגדלה".
כל זה הלך וגדל והסתבך, עד שכאמור, כל החגיגה נגמרה וגבסו מצא עצמו בכלא בגיל 36 על עבירות מט"ח. זו זכורה לו כתקופה קשה, אבל גם כתקופה שהולידה את המהפך, זו שאחריה הוא החליט לנטוש את הכל ולהתמקד רק בדבר אחד - אוכל.
"קיבלתי 15 חודשי מאסר וישבתי שמונה. שם בכלא אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהגעתי למקום הזה בגלל כסף, והחלטתי שאני לא חוזר לשם בחיים שלי, לא משנה מה. חשבתי עם עצמי והבנתי שאני יכול לעשות דברים נוספים חוץ ממסחר בדולרים ובתכשיטים".
מה אתה זוכר מהכלא?
"סיוטים. עד היום אני לא יכול להיות במקום סגור. אני חושב גם שהחמירו איתי, חיברו את כל הסיפור ביחד, של הזהב והיהלומים, ועשו ממני שר האוצר של העולם התחתון. מאז שהשתחררתי בגיל 37 ועד היום אני רודף רק אחרי האוכל ואחרי השקשוקה. בזכות השינוי הזה נפתח בפניי עולם חדש עם אנשים אחרים לגמרי. המסעדן שאול אברון שכר מההורים שלי את המסעדה שלהם ופתח שם את ‘יועזר’, והפכנו לחברים טובים. קצת אחרי זה אני פתחתי את השקשוקה ולא הסתכלתי לאחור. עברתי 30 מדורי גיהינום בחיים. נפלתי וקמתי ונפלתי וקמתי, אבל כל הזמן היה לי הכי חשוב לשמור על השם שלי ועל העסק".
× × ×
השנה האחרונה הייתה קשה עבור רבים בענף המסעדנות, אבל עבור גבסו היא הייתה מורכבת במיוחד. המלחמות, הירידה בתיירות והמצב הכלכלי בארץ פגעו ביפו, אזור שנשען במשך שנים על תיירות ועל תנועת מטיילים גדולה. גם השיפוץ הגדול שתוכנן בשוק היווני, שבמהלכו פינו כמעט את כל העסקים הוותיקים לטובת פרויקט התחדשות עירונית, לא הוסיף לו בריאות. גבסו אף יצא בפומבי על מי שרכש אז את השוק היווני, איש העסקים איתן ורטהיימר ז"ל, אבל מאז מתחם השוק היווני עבר לידיים אחרות, ובשלב זה הפינוי כבר לא על הפרק.
אבל זה לא נגמר בפרנסה: בחודש פברואר השנה איבד גבסו את אשתו, מזל, אחרי 55 שנות נישואים ו-60 שנות זוגיות. "שנינו גרנו באותו רחוב, הבניין שלה היה ממש ממול. כשהייתי בן 14 ההורים שלי עברו דירה, לבניין של 14 קומות ביפו, ואני נשארתי לגור שם לבד. כל החבר'ה היו מתאספים אצלי בבית, ויום אחד חבר שרק לה מהחלון והזמין אותה לבוא למסעדה של ההורים שלי. היא הגיעה והתיישבה לידי, ונוצר בינינו קשר של חברות".
איך זה הפך לאהבה?
"היה לי טייפ, והייתי משמיע לה שירים של הביטלס וכל מיני שירים בצרפתית. התחלנו לצאת והתפתחה בינינו אהבה מטורפת. לא ידעתי שאפשר להתאהב עד כדי כך. היו מכשולים בדרך, ההורים שלי לא רצו אותה, אבל זה לא עזר להם, אהבתי אותה כמו משוגע, לא הייתי מוכן לוותר. יצאנו שש שנים ורק אז התחתנו, כשהייתי חייל. גם טלי, הבת הבכורה שלנו, נולדה כשהייתי בצבא, ואחריה נולדו לנו עוד ארבעה ילדים".
מה היה בה שגרם לך להתאהב כל כך?
"מזל אהבה לחיות ולבלות, אף פעם לא ראיתי בן אדם שחי את החיים כמוה. היא גם לא שיגעה אותי בשאלות, איפה היית ומתי אתה בא. אני הייתי יוצא לאכול עם חברים שהיו בראש שלי, והיא הייתה מבלה עם חברות שלה בארץ ובחו"ל. בליל שבת היינו יוצאים יחד מהבית, יורדים למטה, היא הייתה הולכת שמאלה ואני ימינה, ואז חוזרים הביתה בארבע בבוקר, בלי שאלות ובלי כלום. תמיד היינו חוזרים הביתה, לא היה דבר כזה לא לחזור".
לא הפריע לה, או לך?
"שמחתי שיש לה חברות ושמחתי שהן נוסעות לטייל ושהיא חיה, מבזבזת כסף ומשחקת קלפים. תמיד עשיתי הכל בשביל שיהיה לה טוב. אף פעם לא רדפתי אחריה בשאלות איפה היא והיא לא רדפה אחריי. חיינו את החיים הכי טובים שאפשר לחיות. ב-20 השנים האחרונות גרנו בשני חדרים נפרדים והיינו מאושרים".
ובישולים?
"היא לא נחשבה טבחית, אבל איזה אוכל היא הייתה עושה, זה היה אוכל משגע. בימי שישי היא הייתה עושה לי סיר ושולחת למסעדה. שאול אברון קרא לסיר הזה גן חיות, היו שם כל מיני סוגים של חיות, זה היה טעים שלא נדע".
לפני פחות משנה עברה מזל אירוע לב, ומאז מצבה הידרדר. עכשיו הוא צריך להתרגל לחיים לבד, ולא ממש מבין איך עושים את זה. "זה כבר חודש שהיא איננה, והתחושה היא שמשהו חסר. חסר לי עם מי לדבר, ואין לי אפילו סיבה לצעוק כי אף אחד לא שומע. מזל הכירה אותי, היא הייתה יודעת איך להוציא ממני דברים אם הייתי במצב רוח לא טוב. היא הייתה אישה טובה שמבינה עניין. הייתה בינינו כימיה. אני לא יודע מה זה לחיות בלעדיה".
מה עם הילדים?
"בחודשים שבהם היא הייתה חולה, כל הילדים שלי היו סביבה. מאז שהיא נפטרה כל המשפחה מתאספת אצלי בבית יחד בשישי לארוחת ערב, ואנחנו נותנים לה כבוד".
איך אתה מסתדר מאז שהיא איננה, יש לך עזרה?
"אני יודע להסתדר עם עצמי, אני מסדר קצת את הבית ומבשל לעצמי. קשה בלעדיה ואני רואה איך לילדים כואב, אבל אי-אפשר לעצור את החיים. אני שמח שלפחות סידרתי את הילדים, את כולם. אמרתי לה את זה לפני שהיא נפטרה, אמרתי לה 'תהיי רגועה, הילדים בסדר, אל תדאגי לאף אחד'", הוא אומר בעיניים לחות.
לא פשוט לראות את בינו גבסו בוכה, איש גדול-ממדים מייבב כמו אפרוח. זה קורה לו באמצע הבישול, בשיחות עם חברים, וגם באמצע ראיונות. הדמעות מתחילות לזלוג ולא מפסיקות. ״זה מתחיל מסוג של עומס במוח שלי, מעין לחץ כזה, וכשאני בוכה אני מתפרק, זה משחרר אותי. זה קורה כשאני נזכר בילדות שלי ואני מתרגש, ופתאום זה בא לי ואני פורץ בבכי. הכי הרבה בכיתי ב'רויאל שף', ריאליטי הבישול שצולם בלונדון. שם בכיתי בלי הפסקה.
עכשיו כשאני בבית אני מבשל לעצמי, ומכין תפריט שכולל מרק עם כרובית וכל מיני דברים טובים. אתמול נשקלתי, ואני חושב שירדתי קצת. בכל מקרה, אני מאמין שאני צריך גם ליהנות בתהליך, כי אם ארזה ולא איהנה מהדרך אז זה לא שווה"
"יום אחד הם לקחו אותי לבירור בחדר, הם חשבו שאני עושה את זה בכוונה, חשבו שזה אולי משחק, אבל אז הבינו שזה אמיתי לגמרי. זה בא לי פתאום, אני רוצה לעצור את הבכי אבל זה מתפרץ לי. הייתי גם לא מזמן בתוכנית בוקר בטלוויזיה, וגם שם בכיתי".
אבל הטריגר החזק מכל לדמעות של גבסו הוא מדים. "יש לי קטע עם חיילים, לפעמים אני רק רואה חיילים ובוכה. במלחמה התנדבתי בטייסת של חיל האוויר, עשיתי להם על האש והמפקד רצה שקודם אדבר מול כולם, ואיך שהתחלתי לדבר התחלתי לבכות כמו ילד קטן״.
מה קורה איתך במלחמה?
"עכשיו באזעקות אני לא יורד למקלט, אני יודע שזה לא טוב. הייתי אדיש, אבל בימים האחרונים החלטתי לרדת למקלט".
זו לא ההחלטה האופטימית היחידה שלו. לאחרונה הוא משתדל להקפיד יותר על התפריט, ואפילו שוקל שימוש בזריקות הרזיה. "הרופאה המליצה לי", הוא מספר, "אבל אז אמרו לי להיזהר מזה והפחידו אותי, ולא הלכתי לקבל את הזריקה. מאז אני רק שומע שזה הכי טוב, אז אולי אקבע שוב. עכשיו כשאני בבית אני מבשל לעצמי, ומכין תפריט שכולל מרק עם כרובית וכל מיני דברים טובים. אתמול נשקלתי וגיליתי שאני 120 ק"ג, אני חושב שירדתי קצת. בכל מקרה, אני מאמין שאני צריך גם ליהנות בתהליך הזה, כי אם ארזה ולא איהנה מהדרך אז זה לא שווה".
יש כבר צפי לחזרתך למסעדה?
"אני כל יום חושב על זה. אני מדבר עם הילדים על הכעסים שלי ומנסה להסביר לכולם שהמסעדה היא כמו התינוק שלי, שהתאהבתי בשקשוקה ובמחבתות. בכל מקרה, אם אחזור למסעדה אמציא משהו חדש, כי אני מרגיש שהמסעדה מזדקנת יחד איתי. יש לי גם חלום ישן לפתוח מקום של קבב ולהמציא מנה משוגעת שתצעק החוצה. לאחרונה פונים אליי הרבה בבקשות לפתח רטבים לבתי מלון ובתי קפה וגם בבקשות לפרסום. בינתיים זאת הפרנסה שלי. אני לא שולל חזרה למסעדה, אני אוהב את המקום ואת כל מה שעשיתי, ואני אף פעם לא שוכח שהמסעדה הזאת הצילה את החיים שלי ושל כל המשפחה, ואיך בעקבותיה כל החיים שלי השתנו".
