קשה לומר שזה לא בא בהפתעה: מאנטה ריי, אחת המסעדות האהובות בתל-אביב ובישראל – מה שנהוג לכנות "מיתולוגית" – לא הייתה אמורה, לפחות רשמית, להיסגר; בפעם האחרונה ששמעו ממנה, לפני כחצי שנה, המסעדה הודיעה על סגירה לצורך שיפוצים. לפני שבועיים, אחרי מחול שמועות קצר, הגיעה ההודעה שהיא נסגרת וזהו.
לא היה קל להחליט בעניין, נאנחים בני הזוג עפרה ואבי גנור, מייסדי ובעלי המסעדה ואולי הפאוור-קאפל הוותיק והמשמעותי במסעדנות התל-אביבית. חצי שנה התייסרו והתלבטו אם לסגור סופית את המסעדה ואת הבר הצמוד, עלמה ביץ', ולבסוף, דווקא בפריז, החליטו ללכת על זה, כלומר לא ללכת; לוותר.
עד אז דווקא תיכננו לשפץ. היו כבר תוכניות לעיצוב המטבח מחדש, לשינויי תפריט מסוימים, ולמעשה בני הזוג היו כבר מוכנים עם הצ'ק – משהו כמו שבעה-שמונה מיליון שקלים תמורת הרמונט כולו – אבל אז משהו בהם נסדק.
"יכולתי להשאיר את מאנטה ריי בחיים בקלות עוד עשור", גנור אומרת, "אבל פתאום הבנתי שמאז אוקטובר 23' לא בא לי לרקוד ולא בא לי להיות שמחה. העבודה שלי היא לא מהמיטה. זה להיות על ה'פלור', להגיד שלום בכניסה, לדעת עם מי לדבר ואת מי להכיר ואת מי להושיב. ופתאום לא בא לי. העצבות הכללית והדיכאון במדינה השפיעו עליי. התחלנו את תקופת המכרז החדשה שבוע אחרי פרוץ המלחמה והנחנו שהמלחמה תימשך שבועיים. ככל שהדברים המשיכו מצב הרוח ירד. לא יכולתי להסתובב ולהגיש מנות. שישה חודשים עברנו תהפוכות גדולות – להמשיך, לא להמשיך – עד שבתחילת החודש טסתי לפריז עם הנכדה והבת, ואבי הצטרף. חזרנו ביום ראשון בלילה, ובשני ב-12 בצהריים באתי ל'אתרים', המפעילה, ואמרתי: 'בואו נסגור את העניינים, אני בחוץ'".
הבשורה לאתרים התגמדה, כמובן, מול הצורך לבשר על סגירה, אחרי 27 שנה, לעובדים ולקהל הלקוחות האדוק. "ישבנו יחד על המחשב – אבי כתב ואני בעיקר עשיתי דיליט", עפרה אומרת. "בגרסה החמישית אמרתי בסדר ושלחנו".
מה היה הכי קשה?
"לדבר עם הילדים, בעיקר עם אוריה, שמפעיל את עלמה ביץ', ושאלנו אותו אם הוא רוצה להמשיך. הוא בחר שלא, כי לדבריו הוא לא רוצה את החיים שלי, עם המסירות והאינטנסיביות הבלתי נגמרות".
בשעות שלאחר שיגור המייל התחילו להגיע התגובות. "חיים כהן ואשתו התקשרו, כל אחד בנפרד. גם אביבית (פריאל, ממסעדת אוזריה - א"א), לילך (ספיר, מהבר פיקוק), ארז (קומרובסקי) וצחי (בוקששתר)".
רותי ברודו?
"רותי לא, אבל חבר'ה שלה התקשרו. האמת, לא ציפיתי שאף אחד יתקשר. להפך, מאוד חששתי שיגידו 'טוב שהיא סגרה'".
בכית?
"בטח".
ולמרות שיברון הלב, הם יודעים שלא יכלו להמשיך כרגיל, או לשלב הבא, אחרי שנתיים של מלחמה. "ב-6 באוקטובר ישבנו בעלמה ביץ'", אבי זוכר, "היינו כל המשפחה ולקחנו איתנו את הנכדה הגדולה, אז בת שמונה, שתישן אצלנו. ב-6:29 עפרה נשאה אותה על הידיים לממ"ד. באותו יום וגם למחרת עדיין לא הבנתי את עומק העניין. חשבתי שיהיה אולטימטום של יומיים שאם החטופים לא חוזרים, השמיים נפתחים. השבוע דיברתי עם יעקב ברדוגו, חבר שאני מכיר מהפיס, והוא אמר לי: 'למה לא שאלת אותי? הייתי אומר לך שנתיים'".
והנה, גם הוא מספיד אתכם.
"זה הכוח של מאנטה ריי, שברדוגו מרגיש שם טוב. והוא לא אכל שם לא כשר – מי שכתב 'שרץ בידו', זו רמאות. אבל כן, הספיד. היה חשוב לו".
× × ×
סגירת מאנטה ריי היא, בכל מקרה, לא שום סגירת מסעדה טיפוסית; היא אירוע שהמשמעויות נדבקות אליו כמעט מעצמן. האופן שבו המקום מייצג את שנותיה היפות של תל-אביב – שנות ה"ללא הפסקה" האמיתיות של העיר, בחלקן שנים של ציפייה ותקווה ממשיות לאקלים פוליטי וביטחוני שונה – הופך את סגירתו עכשיו לכמעט סמלית.
הגנורים לא אוהבים את המילה המקומונית "אושיות", אבל נדמה שהיא מדויקת במקרה שלהם; עמוד תווך תל-אביבי, למרות שהיא במקור מראשון-לציון והוא מרמת-השרון. הכירו באוניברסיטה העברית לפני למעלה מ-45 שנה, ונפגשו שוב, כמה שנים מאוחר יותר, בניו-יורק. "החלטנו להתחתן כי בניו-יורק היה נורא קר ורצינו לנסוע לפלורידה לחוות קצת שמש, וגם כי כדי לקבל כרטיס מוזל באל על הייתי צריכה להתחתן איתו".
מפה לשם נולדו תמרה, 43, כיום אדריכלית, ואוריה, 38, שכאמור הפעיל את עלמה ביץ'. אבי הפך לצלם מבוקש ולמרצה בבצלאל, עיצב עטיפות ספרים ותקליטים איקוניות, ועפרה המשיכה כדיילת כשבעלה מצטרף אליה לטיסות בכל הזדמנות. "היינו בכל העולם בדיוק בתחילת הנובל קוויזין הצרפתי, בתחילת המטבח היפני בניו-יורק – ולאט-לאט נושא האוכל טיפטף אלינו, ראינו איך העולם מדבר אוכל", הוא נזכר.
עפרה, מצידה, מעולם לא תיכננה להיות מסעדנית, אבל באחד הימים בגן הילדים של בתה ברמת-השרון, "אחד האבות סיפר שהוא רוצה לפתוח מסעדה, ובגלל שהייתי דיילת כולם חשבו שאני מבינה באוכל עולמי. באמת הבנתי, אבל אני בפירוש לא שפית. בכל אופן, אותו אבא התייעץ איתי לגבי לוקיישנים למסעדה, ואמרתי לו: 'נמל יפו הכי טוב. משהו בריח של הים, בסירות ובדייגים עם הרשתות על המזח, זה טוב'. באיזשהו שלב הסתכסך עם אחד השותפים, ואמרתי לו: תוציא אותם, אני אארגן לך קבוצה. אירגנתי את ההורים של הגן, ובאנו. ככה נפתחה מסעדת הטאבון".
משם גנור הצעירה המשיכה להתגלגל. יחד עם קרן הנדלר, שבעלה הכיר מקליפורניה, פתחה את מסעדת לילית בלב העיר, בעיצובו של אילן פיבקו, והייתה הראשונה ששילבה מסעדה, מעדנייה וחנות כלים, כולל סידורי פרחים וכל השאר, ובקיצור: כל מה שרותי ומתי ברודו יעשו במקביל.
עפרה: "ב'המטבח המנצח' רצו שאבוא להיות בחבר השופטים. שאלתי: 'מתי הצילומים?' אמרו: 'ביום שני בשעה כזאת וכזאת'. אמרתי שלא מתאים כי אני מוציאה את הנכדה מהגן. רותי ברודו יותר גבוהה ממני, יותר רזה, היא גם עשתה מתיחת פנים. אני לא עושה את זה, אני לא שם"
גם הברודואים חזרו מניו-יורק של תחילת שנות ה-80, והגנורים טוענים שהעתיקו מהם לא מעט. "יום אחד מתי ברודו בא אליי: 'אבי, מה לעשות? פתחתי את הקופי בר ולא הולך. כל יום אנחנו זורקים את כל האנטיפסטי, מה עושים?'" גנור נזכר. "ישבתי איתו על המדרגות של לילית ואמרתי לו: 'קודם כל, ילך לך'. 'איך אתה יודע?' 'אני יודע. אתה אינטליגנטי ולומד את התחום, ולא תהיה בעיה. אבל אתה רואה פה, בלילית, יש פרחים גדולים? תעשו פרחים, תעשו משהו נעים לבן אדם'. הלך, קנה פרחים. הפרחים שמזוהים עם רותי? הוא לקח את הרעיון מאיתנו, בשמחה. אחר כך הם פתחו את הבראסרי, וגם את המוזיקה הוא שם כמונו".
אבל עד מהרה הדרכים הפכו נפרדות ושונות. "יום אחד קרן, שלא דיברה עברית, אומרת לי: 'שמעתי שיש בחוף הים ביפו מקום להשכרה, תבררי'", עפרה מספרת. "התקשרתי לחברת אתרים של העירייה ואמרו לי 'המכרז נסגר'. אמרתי 'טוב' ורציתי לנתק, ואז פתאום שאלתי: 'תגידי, יש מקום אחר?' והיא ענתה 'כן, החוף המערבי'. סגרתי את הטלפון, נכנסתי לאוטו ונסעתי לשם. הרגשתי את הבריזה, ראיתי את האור והבנתי שזה טוב לי. החלטנו לגשת למכרז".
טורקיז, המסעדה שהמכרז עליה כבר נסגר כשגנור התקשרה, או החוף המערבי שעל חורבותיו הוקמה מאנטה ריי, הפכו למקומות על-זמניים, כאלה שהעיסוק בהם נמשך לכל אורך קיומם וגם אחריו. "תל-אביב הייתה אז מאוד חייתית, זוהרת, נשכנית", אומרת גנור. "היא פשוט קרתה. זו לא הייתה תל-אביב של המגדלים וגם לא של כסית, שבחיים לא ישבנו שם וכל הז'אנר הזה לא עניין אותי. אנחנו היינו סביב עולם האמנות, הצילום, הפרסום שהתחיל. בחוף לא היו אז מסעדות אלא מקומות של אוכל. החוף המערבי למשל הייתה על בסיס של בירה וצ'יפס".
אבי: "בסוף הארוחה גיל חובב אמר 'תשמע, אני מקווה שיש לכם מספיק מלצריות'. שאלתי: 'היה טוב?' והוא ענה: 'הבנת מה אמרתי לך?' וכתב 'רוצו לשם'"
הנכס שבו זכו במכרז היה מבנה עגול ובו מטבח, בר, קיוסק ושירותים בחוץ, בנפרד. "אני זוכרת שאמרתי לאבי: 'בוא נצבע את זה בצבע כחול, כמו הווילה של איב סן לורן במרקש'. אמר לי 'מה פתאום? נצבע בלבן'. בסוף צבענו בתכלת. גם אמרתי לו שנעבוד עד נובמבר, נסגור, נלך הביתה ונחזור בפסח. כשהתחיל נובמבר וכבר היה קריר, נירה רוסו באה לשם, אמרתי לה שאני הולכת לסגור והיא אומרת לי: 'מה פתאום לסגור?'"
בין הלקוחות הראשונים היו העיתונאים גיל חובב ועירית לינור, אז בשיאם. "באו משום מקום, 12:00, רק פתחנו, השף לא היה, רק מוחי, הטבח", גנור נזכר. "אמרתי לו 'תעשה לי טובה, יש כאן עיתונאי, תעשה אוכל טוב'. הוא אומר לי: 'אני עושה מה שאני יודע'. בסוף הארוחה גיל אמר: 'תשמע, אני מקווה שיש לכם מספיק מלצריות'. שאלתי, 'היה טוב?' והוא ענה: 'הבנת מה אמרתי לך?' וכתב 'רוצו לשם'".
מנת הדגל התקבעה עד מהרה: מגש מזטים ענקי ועמוס צלוחיות קטנות וצבעוניות – דגים, סלטים בלקניים, ממרחים – ומיד אחריה: מנת 'סיר ברזל שחור עם פירות ים' – ברוטב חמאה ושום, כמובן. "כשהתחתנו הייתי תושב חוזר ויכולתי להביא המון דברים בלי מכס, ולעפרה, שעבדה באל על, הייתה זכות להסיע את זה", אבי נזכר. "לכן יש לנו עדיין בבית סירים גדולים שחורים. הרבה אמרו לי: 'מה אתה מציין בכלל את הכלי ולא את התוכן? רוצים אוכל'. אמרתי: 'זה מה שאני רוצה שתבינו, שלמעשה הסיר הזה הוא סוג של צלחת'. זה היה חדשני אז. אחר כך כולם עשו".
עפרה: "היום אין מקום שאין בו מיקס פירות ים. מוס חצילים, שזו מנה שלנו, יש בכל סופר, ובכל חור יש את הטרטר".
הבראנץ' של מאנטה ריי – שעפרה לא הייתה משוכנעת בתחילת הדרך בנחיצותו – הפך עד מהרה לרובריקה המבוקשת ביותר של המסעדה, עם רשימות המתנה נצחיות ובעיקר רשימת לקוחות מיוחסת שמוכנה להישבע בשמו של המקום עם אזכורים במקומות לא צפויים, כולל ספר של דורית רביניאן. "עפרה הייתה מקבלת טלפונים בשבת בבוקר: 'מדברת זאת וזאת השופטת, בחייאת עפרה, סדרי לי שולחן'", אבי נזכר. "לא אחת, כולם".
הייתה מנה שהשמטתם מתישהו?
עפרה: "במגש המזטים הראשון שלנו היה חומוס מעולה שהיינו עושים במקום. אבל די מהר הורדנו אותו, כדי לא להיות מקום של חומוס על חוף הים, וקבענו שצ'יפס לא יהיה אף פעם".
מטבע הדברים – וגם מטבע אופיים – הגנורים היו מעורבים עם לא מעט מקובעי הטעם באותה תקופה. "יום אחד התקשרו אליי ממעריב להגיד ששולחים את דנה מודן לראיין אותי. אמרתי 'אוי ואבוי לי, תבוא זאת, תביא שחיטה והלך הכסף'. בטיפשותי ישבתי על המחשב וניסחתי כל שאלה שמישהו יכול לשאול. חמישה עמודים של שאלות ועשרה של תשובות. מאוד חששתי מהסיטואציה".
בסוף מודן הגיעה, ראיינה ממושכות את עפרה, "פשוט דיברנו כמו שאנחנו מדברות, ויצאה כתבה, וגם אחריה המשכנו להיפגש. היא הייתה באה לבקר אותי, התחתנה אצלנו (עם מולי שגב, עורך "ארץ נהדרת", לימים השניים התגרשו - א"א). גם גל אוחובסקי ואיתן פוקס התחתנו אצלנו, וגם איתן צור".
המיקום הכמעט חו"לי על שפת החוף – לצד האיכויות הקולינריות המוכחות – הפך את המסעדה לאבן שואבת; אין סלב מקומי – משלמה ארצי ועד השופט מאיר שמגר – שלא אימץ את המקום מתישהו, וגם רוב המבקרים המשמעותיים מחו"ל נלקחו אחר כבוד לנקודה הפוטוגנית ביותר בעיר. אפילו ג'ארד קושנר ואיוונקה עוד הספיקו לסעוד במקום, אבל שנים אחורה היו אלה שון פן וגם מדונה, בנפרד. "מדונה הגיעה עם גאי ריצ'י", גנור זוכר. "ההמונים צבאו על החלונות, וגאי ריצ'י אמר שזה רדיקילס. כשג'ים קארי ישב אצלנו, אזרחים אמריקאים שהיו שם צילמו אותו. אני גם צילמתי, אבל לא הוצאתי את הצילומים. גם עם מדונה".
"ויום אחרי שמדונה הייתה", עפרה נזכרת, "הגיעה שחקנית מפורסמת ואמרה 'אני רוצה לשבת על הכיסא שלה, למזל'. בתקופה האחרונה הגיעה שרה ג'סיקה פארקר, עם חבר יהודי שהכיר את המסעדה. אישה מדהימה. ישבנו ודיברנו שעות, ולמחרת טסתי לחו"ל. ואז היא מתקשרת אליי, 'אולי ניפגש שוב?' אמרתי לה: 'איים סורי, איים אאוט'".
× × ×
על הדרך, הגנורים ידעו גם סגירות. את מותג הגלידה שהקימו, אייסברג, מכרו ב-2020 רגע לפני מגפת הקורונה, ומסעדת יונה, שאמורה הייתה להיות אחותה הקטנה של מאנטה ריי – בנמל יפו – לא צלחה.
"יונה קיבלה ביקורת הרסנית משני מבקרים נחשבים, שגיא כהן ואבי אפרתי, ומאוד קשה לשקם אחרי ביקורות כאלה", אומרת גנור.
ואם הגנורית מנסה להישאר מנומסת, הרי שבעלה פחות בורר מילים ומבהיר ששגיא כהן, מבקר המסעדות של "הארץ", הוא הסיבה שבגללה הוא מחרים את העיתון עד היום. "אני מעדיף לשמוע שעתיים הרצאה של לאונרד ברנשטיין מאשר לקרוא את שגיא כהן. בואי נגיד ככה: הסיבה שהצלחנו בעסקים זה כי אנחנו לא באים מאותם שני אחוזים שעליהם כותבים 'פתח מסעדה'. כל השפים האלה שאת שומעת עליהם, 'פתח מסעדה', 'עוד אחת', 'שיפודים, לא שיפודים', אני הרי יודע את האמת: יש להם חמישה אחוזים על הנייר, לא מקבלים אגורה, אין להם כסף. אבל אומרים, 'הוא פתח מסעדה'".
איך זה שלא ניסיתם לפתוח בחו"ל? לקבל מישלן?
"לא ענינו למייל מהם. גם איזה מישלן יש לכל אלו שקיבלו? מישלן אדום. מה שנקרא, ביסטרו נחמד. היינו ברוב מסעדות המישלן בעולם ואנחנו מכירים את האופי שלהן. אלנה ארזק, השפית שתמיד מקבלת הכי הרבה כוכבים, היא חברה שלנו. אסף גרניט, כשהיה צעיר מאוד, התקשר אליי יום אחד מספרד: 'אני בירח דבש ומוכרח לאכול ב-ארזק, רק אתה יכול לסדר לי'. סידרתי. אמנם בצהריים, אבל ארוחה של אלף יורו. אחר כך הוא התקשר להודות, 'מה אמרת?' שאל. 'אתה יודע', עניתי, 'דיברתי'. ואז הוא אומר: 'כי היא לא לקחה כסף'. או מושיקו גמליאלי מהמונא, שאמר לי: 'אבי, אני רוצה להתמחות אצל ארזק, אתה יכול לסדר?' אמרתי 'ברור', והוא התמחה שם. אז ראינו את התפקיד שלנו יותר כמורי דרך, כסוג של מיילסטון של הקיום הישראלי. זה מקום של השלמה עם מי שאתה, איך שאתה, ומה שעשיתי עשיתי".
אבי: "תשבי היום ברוב המסעדות בתל–אביב, ותגידי עלינו: עדיין הם מנצחים. לא בזכות הנוף; בזכות החצי פשטות שלנו. אני יושב במסעדות, גם בפריז, וברובן מצטער שהלכתי. לא מעניין, שטוח, קשה להפתיע קולינרית. בסוף אני מעדיף לשבת במאנטה ריי, לאכול קלמרי מטוגן"
ובכל זאת, נניח, עפרה מעולם לא הפכה לטאלנט טלוויזיוני בתחום.
עפרה: "כי אני לא רוצה. היו הצעות מכולם. ב'MKR המטבח המנצח' רצו שאבוא להיות בחבר השופטים המורחב, או משהו כזה. שאלתי: 'מתי הצילומים?' אמרו: 'ביום שני בשעה כזאת וכזאת'. אמרתי שלא מתאים, כי אני מוציאה את הנכדה מהגן. 'בואו לאכול איתי', 'מאסטר שף'. אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק טובה לדבר על אוכל".
כמו רותי?
"רותי יותר גבוהה ממני, יותר רזה, היא גם עשתה מתיחת פנים, אני לא עושה את זה. אני לא שם. זה לא שאני צנועה; אני מכירה בערך עצמי, יודעת מה עשיתי בחיים, מה חידשתי במדינה הזאת לא רק מבחינה קולינרית, אלא מבחינת איך מקום שמבוסס על אוכל צריך להיתפס. לפעמים נצבט לי הלב ואני חושבת שאולי אני טועה, אולי כן הייתי יכולה להיות טובה בטלוויזיה".
"הכיוון שרותי הלכה", אבי מוסיף, "אני מפרגן לה עליו, אבל פחות מעניין את עפרה. עפרה קוראת ספרים, חריפה מאין כמוה בהבנה אנושית, יש לה שפה יותר מורכבת".
ולרותי פחות?
"גם. אבל הלכה בדרך אחרת. מוכרת מכונית סינית".
× × ×
אין צורך לדאוג לגנורים. הם עדיין מחזיקים בשלושת סניפי רשת המזון האסייתית שי-שי שהקימו לפני תשע שנים עם המסעדנית והשפית שגית לאופר. שום דבר רומנטי, אבל לגנור אין עם זה בעיה. "פה אני עושה בדיוק מה שאני אוהבת: אקסלים, תוכניות אסטרטגיות, תכנון. אני לא צריכה לעמוד בפתח ולהיות בקשר אנושי עם המון אנשים".
מוקדם יותר השבוע חלקו הגנורים אירוע עם החבר הוותיק אהוד ברק ("הבנות שלנו למדו יחד בתיכון"), ואחר כך הלכו לאכול במקום יקר עם שופטת מסוימת – בבית משפט, לא בריאליטי. אבי, מצידו, התאכזב.
"נכנסתי, ראיתי את התפריט, בסוף הערב אמרתי לעפרה: 'אלף?' והיא אמרה 'כן'. וזה כשחלקנו שלושתנו מנה. אמרתי לה: 'תראי, אני מבשל יותר טוב, הבשר שאנחנו קונים יותר טוב'. אנחנו תיקצבנו הגון, וכשזה נהיה יקר הכנסנו מנת ביניים ואת מנות החלוקה. תשבי היום ברוב המסעדות בתל-אביב, ותגידי עלינו: עדיין הם מנצחים. לא בזכות הנוף; בזכות החצי פשטות שלנו, ההתנהגות של המלצרים, ההומור. אני יושב במסעדות, גם בפריז, וברובן מצטער שהלכתי. לא מעניין, שטוח, קשה להפתיע קולינרית. בסוף אני מעדיף לשבת במאנטה ריי, אפילו בעלמה ביץ', לאכול קלמרי מטוגן. יותר טוב לי מהשטויות של קיו (מסעדה תל-אביבית - א"א). שם הביאו לי צ'יפס קטן. אחד. זה היה מצחיק".
אתם אנשים עשירים כיום?
עפרה: "אנחנו לא עשירים, אנחנו מה שנקרא מסודרים. בואי נאמר שבעבר אפשר היה יותר בקלות, לא רוצה לקרוא לזה 'להתעשר' אלא 'לחיות טוב'. מסעדה מרוויחה איפשרה לך לחיות ברווחה מסוימת. אף אחד לא נהיה מיליארדר ממסעדות".
ועדיין עמדתם להשקיע שבעה-שמונה מיליון שקלים במסעדה.
"יש היום שתי צורות ברורות של התנהלות: יש את המסעדות שמשקיעות מיליונים, נגיד שילה. זה לא ששרון כהן (השף - א"א) הביא את הכסף מהבית, מי שפתח והשקיע זו חברת ישרוטל, בעלת המלון שבו הם יושבים. אותו דבר ברובע הראשון בפריז, אותו דבר ברובע האלף בראשון-לציון ובהרבה מקומות. בעלי המבנה הם המשקיעים העיקריים. כשאני פתחתי את מאנטה ריי אף אחד לא השקיע איתי, כולל העירייה. אבל השקענו בשכל, לאט-לאט וטיפין-טיפין".
בינתיים רוב המסעדות המשמעותיות נרכשות על ידי קבוצות מסחריות, כמו נונו-מימי או קיסו. זה לא בא בחשבון?
"אני מאוד מאמינה בקבוצות, אבל אישית אני לא יכולה להיות חלק מקבוצה".
לא הייתם שמחים שיקנו אותך וימשיכו את המותג?
אבי: "מאנטה ריי ועלמה ביץ' הם מותגים שלנו, ויש סיכוי שימשיכו. פנו אלינו כמה אנשים, ואם נמצא אנשים ראויים, נמכור. לא באנו למחוק את מאנטה ריי. בינתיים לא מצאנו שותפים לדרך שיפעילו בדרך שרצינו. אפשר גם לוותר, לשחרר, זה לא סוף העולם".
ואיכשהו, אחרי השנתיים האחרונות, משהו בהם באמת לא חזר להיות כשהיה. שניהם חוגגים ימי הולדת באוקטובר, "ב-10 באוקטובר 23' היו לנו כרטיסים ללונדון וחשבנו להמשיך אחר כך לניו-יורק. כל זה לא קרה כמובן", אבי נזכר. "מה שקרה זה שקנינו מצלמות לטנקים, כי אחת ממנהלות המשמרת שלנו אמרה שהחבר שלה משרת בשריון ושהם לא מצוידים. מיד שאלנו: 'כמה כסף? לאן לשלוח?' בנובה היה לנו עובד שהצליח לברוח. עובדות אחרות היו קצינות שגויסו למילואים. הגיע רגע שהמאורעות והדברים השפיעו עלינו יותר ממה שיכולנו להביא את השפע שלנו. אני לא הבנתי איך אנשים, אחרי 7 באוקטובר, באים ושותים יין ואוכלים וצוחקים. אני לא הצלחתי לצחוק עד עכשיו".
עפרה: "תל–אביב הייתה אז מאוד חייתית, זוהרת, נשכנית. היא פשוט קרתה. זו לא הייתה תל–אביב של המגדלים וגם לא של כסית, שבחיים לא ישבנו שם. אנחנו היינו סביב עולם האמנות, הצילום, הפרסום שהתחיל"
אולי דווקא סיפקת להם סיבה לצאת מהדיכאון.
"השתנה המאזן בין מה שאני נותן לבין מה שאני מקבל, ובשלב מסוים הגענו לקושי גדול לתת. ב-7 באוקטובר הבנתי שיש 15 שנות ניוון של השפה, של ההשכלה, של הבנת האזרחות. ואני לא רק נותן אוכל, אני איש במדינה הזאת, שרוצה לעשות טוב, שרוצה ליהנות, לקטוף פירות. עד 7 באוקטובר חשבתי שהמאזן בין המאבק הראוי לבין ההצלחה הצפויה נמצא באיזון נכון. אחר כך הרגשתי שהופר איזון מאוד עמוק. הסגירה של מאנטה ריי היא לא תוצאה, אלא מסקנה. היא באמת קשורה גם לזה שמיצינו, וראיתי איך הלב של עפרה נשבר ומתכווץ עם קיום לא כל כך נוח, וגם לא הכרחי".
מתי הבנת את זה?
"לפני שבוע היינו בפריז, אכלנו במונפרנס במוסד של דגים, לה דוק. לא אוכל ענק, אבל מוסד, הגענו לשם כי דנה מודן כתבה לי: 'תשמע, אם אתם לא מכירים, אתה מוכרח ללכת'. אחרי שחזרנו היא שאלה איך היה. 'מקום לא מעניין', עניתי, 'אבל הייתה שם תחושה של ודאות'. וגם בארץ אנחנו מחפשים ודאות וממשות. שני הדברים האלה התפרקו. וברגע שאתה פחות אופטימי, אתה לא יכול לרקוד על הפלור".
