שמעון וקנין לא נראה כמו בן אדם שמתעצבן. להפך. הוא עובר יותר כמו בן אדם שיודע להכיל מצבים ואנשים, גם אם הם לא בדיוק בזווית שנוחה לו. אבל לילה אחד לפני שנתיים בערך, כשנשאר ער עד מאוחר, משהו עיצבן אותו. הוא צפה בטלוויזיה ומישהו שם דיבר לא יפה על האוכל בצבא. וקנין, בן 43, מנהל מטבח צבאי ומתמודד בעונה הנוכחית של 'משחקי השף' (בימי ראשון ורביעי ברשת 13) לקח את זה אישית.
למחרת בבוקר קם והבין שזמנים קשים דורשים פעולות נחושות. כשהגיע לבסיס ביקש מהחיילים לפתוח עמוד טיקטוק בשמו. מאותו יום עולה בעקביות סטורי עם ארוחת הצהריים שהוגשה, על שלל סלטיה, בשריה ופחמימותיה, מתכונים ("בצבא חומרי הגלם מוגבלים, אז יצאתי מהקופסה והתחלתי להשתגע עם מה שיש") וקטעי היכרות עם החיילים שעובדים במטבח. תוך שבועות הצטברו בחשבון כמה אלפי עוקבים; מטבחים אחרים בצבא החלו לחקות אותו ובשלישות שמחו כי סוף-סוף אוכל של צבא מקבל יחסי ציבור חיוביים, "ובסוף מי מרוויח? החיילים שמקבלים אוכל טוב!" צוהל וקנין.
התחברת למדיום? הפרסום בטח נחמד.
"כמו שאת רואה אני לא אופייני לגילי, אבל יותר מעניין אותי איך אנחנו משפרים את האוכל בצבא ונותנים מענה. בשבוע שעבר נכנסה חיילת יחסית חדשה אצלנו. ראיתי שיש לה רק סלטים בצלחת. שאלתי למה והיא אמרה שהיא אוכלת רק עוף בצורה השלמה שלו, ירך וכרע מחוברים. אמרתי 'סגור, כל צהריים מחכה לך פה בארון'. אני לא רוצה שייצאו רעבים ולא שיוציאו כסף על אוכל, אז אני לומד את האנשים שאוכלים אצלי".
"הבאנו את אושרי פחות משנה אחרי שהתחתנו, אבל כשהוא בא נכנסתי לסוג של דיכאון. לא הרגשתי שייך אליו, זה גרם להמון חיכוכים והתגרשנו. אחרי כמעט שנתיים אורטל הכירה מישהו. זאת הייתה טרגדיה בשבילי"
איך טיפוס צבעוני ויצירתי כמוך מתאים למסגרת כמו צה"ל?
"אני שובר מוסכמות, אבל אוהב מאוד את המסגרת הצבאית ששומרת עליך, את החוקים והפקודות. אם אתה יודע גם לצאת מהמסגרת הזאת - לא להפר פקודה, אבל לסובב אותה כשמותר - זאת גאונות. אני רוצה שייהנו כאילו הם הגיעו למסעדה של אסף גרניט. בגדול, כן? בקטן אין לי פולנטה בתפריט".
מה הפנטזיה שלך? לפתוח מסעדה?
"אני עושה אירועים פרטיים אבל נורא אוהב את הצבא, את המערכת ואת זה שחיילים קשי יום מגיעים אליי ואוכלים כמו שצריך. זה הדרייב שלי. אני מאמין שאשאר בצבא עד שאני אזדקן. כשאתה עושה משהו שאתה אוהב אתה לא שואף לטפס למעלה".
× × ×
אחרי שנים של נדודים בשירות קבע בין מטבחים צבאיים, כולל שבע שנות ליווי שטח של יחידת שלדג, וקנין החליף פורמט לאזרח עובד צה"ל ועבר לנהל את אחד המטבחים בבסיס ג'וליס, שקרוב למקום מגוריו, נגה. הוא נשוי לאורטל ואב לשלושה, ובמקביל מטפח את הפמיליה שלו בין הסירים. "אלה הילדים שלי, שאני מגדל אותם", הוא מתעקש.
אבל הם מתחלפים כל הזמן, זאת משפחת אומנה.
"נכון. כל שנתיים-שלוש אני נפרד מעובדי המטבח בכאב רב, אבל אנחנו נשארים בקשר גם אחרי השחרור. רוב החיילים מגיעים אליי ממקומות מאוד קשים, המציאות לא הייתה חמה אליהם ואם אצלי הם לא הצליחו - הם כנראה יוצאים מהצבא. אבל הכי כיף לעבוד איתם.
היה לי חייל שהיה לו נורא קשה לקום בבוקר, הוא עבד בלילה. אמרתי לו, 'יודע מה? אתה תגיע בכל יום ב-11 ותיכנס למדיח, לשטיפת כלים. סיימת, סגרת את המחלקה, לך הביתה'. זאת המחלקה הכי נוראית, אבל הוא היה מאושר שהוא לא צריך לבוא בשמונה. היה מגיע למחלקה ומקרצף אותה, אין מבריק כזה, מסיים והולך. אז תגידי את, לא הרווחתי בן אדם?"
גם לך המטבח עזר?
"כן. הייתי הילד הכי מופנם ושקט וביישן, לא היה לי ביטחון. הייתי יכול לשבת שעות ולא להוציא מילה מהפה. כשהגעתי למטבח לא ידעתי להכין חביתה, אבל כשהתחלתי לבשל נבנה לי הביטחון".
כמו באגדות מודרניות, וקנין גדל כילד סנדוויץ' בין חמישה ילדים בבית ש"אפשר לקרוא לו עני", בשכונה קשוחה בקריית-גת, עם אבא שעבד כנהג אוטובוס, אמא תופרת ו"משכורות לא בשמיים. לא חיכתה לי ארוחה חמה כשהגעתי הביתה, כשאתה באמצע שוכחים שאתה שם. לא כל כך מתייחסים אם הכנת שיעורי בית או לא, לא היה להם זמן. הם היו חוזרים הביתה עייפים מהעבודה, אז תקשה עליהם עוד יותר? היו קונים לנו בגדים פעם בשנה, בפסח, ועם זה אתה זורם כל השנה. זה העולם שגדלתי בו. אין לי למה להשוות את זה, אז מבחינתי הייתי שמח".
את הילדים שלך אתה מגדל אחרת.
"היום, כשיש לי ילדים, אני מבין מה היה חסר לי בתור ילד. גדלתי בשכונה לא פשוטה, אתה הולך לבית הספר ונרקומנים מזריקים ברחוב, אבל זה לא נגע בי. בחיים לא לקחתי סמים ולא שתיתי אלכוהול. בגיל 14 התחלתי לעבוד באולם אירועים. עם חלק מהכסף עזרתי להורים שלי ובחלק התחלתי לקנות לעצמי דברים, וזה היה מדהים".
הרומן בין וקנין לעולם הקולינריה הצבאי החל במהלך השירות הסדיר שלו, כשעבר הסבה מלוחם לטבח. הודות לפורמט ה'שבוע-שבוע' והעובדה שחזר לעבוד באולם האירועים שעבד בו בגיל 14, הוא פגש גם את אהבתו השנייה - אשתו זה 22 שנים, אורטל.
"היא מילצרה באולם ואני הייתי מנהל אירועים. איך שראיתי אותה, נדלק לי משהו. הייתי מטרטר אותה בכוונה, משגע אותה, עשיתי את הקסם שלי עם המבט החודר והעיניים הירוקות והיא החליטה שהיא רוצה אותי. בגלל שהייתי בסביבה שהכרתי היה לי אובר-ביטחון, לאט-לאט היא הבינה שאני בעצם חסר ביטחון. אבל זה לקח זמן".
כמו באוכל גם בחיים, טיימינג זה כמעט הכל. הזוגיות הובילה להורות צעירה מאוד, ממש בתחילת שנות ה-20 לחייהם. עוד לפני שווקנין הספיק להתבגר הוא הפך לאבא. "לאורטל היה ג'וק בראש שיהיה לה קשה להיכנס להיריון", הוא חושף בכנות, "אני הייתי ילד בעצמי, ובסוף זה עוד חיים שאתה אחראי עליהם. הבאנו את אושרי פחות משנה אחרי שהתחתנו, אתה רוצה לרצות את האישה, אבל כשהוא בא נכנסתי לסוג של דיכאון. לא הרגשתי שייך אליו וזה גרם להמון חיכוכים בינינו. הלכתי לבסיס והעדפתי להישאר שם, אף אחד לא הבין למה אני ככה". בהמשך הציע לאורטל לפרק את החבילה. "התגרשנו, אבל כל התקופה דאגתי להיות שם. תמיד עם היד על הדופק. אם היא הייתה צריכה משהו – הבאתי לה. לא התגרשנו כי לא אהבתי אותה, אהבתי אותה מגיל 19 ועד היום ברמה מטורפת, היא אהבת חיי".
ומתי זה השתנה?
"אחרי כמעט שנתיים היא הכירה מישהו ואמרתי 'שנייה, אם עכשיו אני לא מחזיר אותה אני מאבד אותה לגמרי'. זאת הייתה טרגדיה בשבילי. חיזרתי אחריה כמו ילד מאוהב בן 16. אחרי המון שכנועים הצלחתי להחזיר אותה והתחתנו שוב, יותר שלמים כי כל אחד הבין את הטעות שלו ומה הוא יכול לשפר בזוגיות. באנו עם תובנות מאוד גדולות מה הפסדנו ומה אנחנו מרוויחים. זה היה תיקון. עברנו לגור במושב והנישואים רק פרחו. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בתקופה ההיא זה שלא הייתי מספיק עם הקטן. זה שפיספסתי אותו בשנים האלה, על זה אני ממש מצטער".
איזה אבא אתה?
"אני משגע אותם. יש לי מלא אנרגיה ואני חייב להוציא את זה על מישהו. לפעמים הם הולכים לאורטל ומתחננים אליה, 'תיקחי מאיתנו את אבא, כבר אין לנו כוח'. לפני שבוע נשארתי עם אוראל, הקטן. הוא בכיתה א' וההורים צריכים לחתום שהם עשו שיעורי בית. כשסיימנו הוא חיפש את אורטל שתחתום לו. אמרתי 'אני אחתום לך', והוא אומר, 'אתה לא יכול, רק אמא חותמת'. הוא לא האמין שאני מוסמך לחתום עד שהתקשר לאורטל והיא אישרה לו".
× × ×
חייבים - וגם די קל - להאמין לווקנין כשהוא אומר שלא הפרסום דחף אותו ל'משחקי השף' וגם לא להשתתפות ב-'MKR המטבח המנצח' לפני חמש שנים. "באתי ל'משחקי השף' כי רציתי לראות את העולמות שלא הצלחתי לגעת בהם", הוא נזכר. "ראיתי את האנשים שעומדים לידי, לזה יש מסעדה באמסטרדם, ההוא עבד במסעדה עם מישלן. הם הכירו שיטות בישול והתעסקו עם חומרי גלם ואני, לא מספיק שאני בא מהצבא ומבשל בכמויות, ככה בחופן עם התבלינים - אני צריך עכשיו לגלגל קישוא? היה לי קשה להביא את הכל למנות קטנות. אני מבשל מהלב, עם אינטואיציה, לא מהשכל. אפשר ללמד לעצב צלחת, אבל לא טעמים".
למרות הרזומה יוצא הדופן, בינתיים וקנין נחשב לאחד המתמודדים הבולטים והמנה שלו אפילו נבחרה להיות זו שתככב בפוד-טראק של 'משחקי השף' בפסטיבל האורות בירושלים, שהתחיל ב-8.1 וימשיך שלושה שבועות. למרות זאת, הוא מספר שלקח לו זמן עד שהרגיש שווה בין שווים. "בהתחלה הביטחון שלי היה ברצפה. רעדתי מכל משימה, פחדתי שלא אעמוד בסטנדרטים, ויותר גרוע - שאני לא אבין מה הם אומרים. בסוף זה לחם עם פירה ודג, אז למה המילים הפלצניות האלה? אחר כך הייתי שואל בצד מישהו, 'מה מכינים? בעברית'. והוא היה מסביר לי".
"רעדתי מכל משימה, פחדתי שלא אעמוד בסטנדרטים, ויותר גרוע - שאני לא אבין מה הם אומרים. בסוף זה לחם עם פירה ודג, אז למה המילים הפלצניות האלה? אחר כך הייתי שואל בצד מישהו, 'מה מכינים? בעברית'. והוא היה מסביר לי"
זה היה שונה מ-'MKR המטבח המנצח'?
"ברור. אתה אף פעם לא באמת מוכן לתחרות בלחץ. גם הטקס של הצלחות, עד שצלחת יוצאת בא לך למות. האתגר השני היה שאני שומר כשרות, איך אני עושה אוכל כשר שיפיל אותם כשעומדים לידי תותחי-על שעושים בשר עם חמאה".
אם הייתם צריכים לעשות מנה לא כשרה במשימה קבוצתית, הייתה לך בעיה?
"אין לי בעיה לבשל, הבעיה היא שלא יכולתי לטעום. הם הכי כיבדו אותי בזה. כשאתה מסיים משימה אתה הולך לטעום מה שאחרים הכינו, אז תמיד היו אומרים לי 'שמעון, בזה אל תיגע'. ואתגר אחרון זה שתמיד שלחו אותי להביא את הפיצוחים מהמדף למעלה, ואני לא מגיע. אמרתי להם שישימו לי שרפרף במזווה".
המטבח שלך בבסיס בנוי למידות שלך?
"לא. בגלל זה אני מבקש מהשלישה חיילים מטר שמונים ומעלה".
הגובה הוא אישיו בחיים שלך?
"הגובה היה אישיו עד גיל הצבא, ואולי אפילו קצת אחרי. הייתי פצפון. הייתי חצי מטר בתור ילד, צנום, רזה, אתה לא בולט וזה מוריד בביטחון. כשאתה מבין שזה לא משנה מה הגובה אלא מה שאתה מראה, זה מסתדר. הבן שלי, אושרי, שגם עורך לי את כל הסרטונים ומעלה אותם לטיקטוק, גבוה ממני בראש וחצי. כשאני צריך משהו גבוה מהמזווה אני קורא לו שיוריד".
הוקל לך שהוא גבוה?
"אני מחנך אותם שלא משנה אם אתם גבוהים, רזים, נמוכים, יפים, מכוערים - תמיד תבואו בתחושה שאתם הכי טובים. אורטל אשתי - המלכה של הבית והעוגן שלי, בלעדיה אני לא מוצא את האצבעות ברגליים - גידלה אותם עם המון ביטחון, כי לה יש ביטחון. הלוואי שהיו מגדלים אותי ככה. לא הייתי סובל המון בילדות כמו שסבלתי".
לסיום, אי-אפשר להתעלם מהפיל שבמטבח: הציפייה שווקנין וגורי אלפי סוף-סוף יודיעו שהם תאומים אבודים. "כל ההודעות שלי בטיקטוק זה 'גורי אלפי התגייס לצבא'", הוא צוחק. "לא נפגשנו, אבל גם אני רואה את הדמיון".
גורי מוסר לך שהוא "מחכה לך לארוחת שישי כבר מלא זמן, תאום רחוק שלי. המון בהצלחה".
"אני מבטיח לבוא. ואם הוא נתקע פעם או לא מרגיש טוב וצריך החלפה - שיגיד לי, אני בא".
