איפשהו באזור הבקבוקון השמיני אני מחליט לעצור. אולי זה היה השביעי, אני לא לגמרי סגור על זה. אני חושב שעל התווית שלו הייתה הבטחה לפרי טרופי כלשהו, אבל אין טעם שאסתכל שוב כי ממילא לא אראה כלום. ככה זה כשזולגות הדמעות מעצמן. טוב, לא ממש מעצמן. יותר בגלל כמה מאות אלפי יחידות סקוביל שדגמתי בדקות האחרונות. סקוביל זה השם של סולם המדידה שבעזרתו מודדים חריפות. קצת כמו ריכטר או צלזיוס – שגם הם עלולים להיות רלוונטיים לתחושה בפה שלך, אם הגזמת עם הסקוביל.
בסך הכל רבע שעה קודם לכן פסעתי לתוך שוק האיכרים של פרדס חנה, הידוע גם בשם "הבוסתן של סבא יוסי". סוג של מתחם עצום בקצה רחוב מגורים רגיל לגמרי בעיירה, שמאכלס כמה עשרות דוכני אוכל מכל סוג שאתם יכולים לעלות בדעתכם, וגם כמה דוכנים לממכר חפצי אמנות שאתם יכולים לעלות בדעתכם אם אתם מכירים קצת את פרדס חנה. כדי שלא להגזים אני אגיד שחוץ ממני יש כאן עכשיו מאות אנשים מגיל תיכון ועד גיל הליכון, אבל בטוח שלאורך שעות הפעילות זה מסתכם בכמה אלפים לפחות.
לא בלי מאמץ אני מפלס את דרכי אל הדוכן של דרור והדס. השלט שמאחוריהם – זה שעליו הכיתוב "חריף אש" - מאשר לי שהגעתי למקום הנכון. מול הדוכן כבר מצטופפת חבורה קטנה של כמה צעירים עם הרבה ביטחון. חלקם מבקשים ללכת מיד לקיצון ולהתחיל עם הרוטב החריף ביותר בארסנל, אבל דרור והדס כאן כדי להמליץ להם להתקדם צעד-צעד. הם כבר ראו פה מספיק גיבורים שהפכו ללהביור אנושי איפשהו באמצע הטעימה.
המיזם המגניב שלהם כולה בן שנתיים, אבל כבר הספיק לייצר סביבו קהל מאמינים לא קטן. יש להם 14 רטבים חריפים שמיוצרים בקביעות מרכיבים טבעיים בלבד, ונמכרים בעיקר אונליין או בירידי אוכל כמו זה שבו אני נמצא עכשיו. "במשך שנים הייתי מכין חריף בהשראת האמא העיראקית שלי", דרור מספר, "אבל אז נחשפתי לכל מיני שילובי חריף מגניבים שאנשים עושים ברחבי העולם, והתחלתי לעשות ניסיונות בעצמי. בהתחלה זה היה רק לחברים ולמשפחה, אבל אחרי הטעימות הראשונות הרגשנו שעלינו פה על משהו. אז גם הבנתי שיש פה בעצם שוק ענק של חובבי חריף, ושהמון אנשים מעדיפים שהוא לא יהיה רגיל ותעשייתי".
הדס: "זה נכון שמבחינת מבחר, ישראל לא מתקרבת למה שקורה במדינות אחרות, וברור שזאת נישה. מצד שני, יש לנו המון לקוחות חוזרים גם מארה"ב, אז כנראה שגם מבחינת האיכות זה אירוע אחר. בנוסף, העבודה שלנו בירידי אוכל מאוד עוזרת לנו להבין איזה דברים עושים מה לאנשים. כי באים אנשים מכל הסוגים, עם סבילות שונה לחריף, כשאצל אחד הפרי מורגש מאוד ביחס לחריף, ואצל מישהו אחר השילוב הזה עובד אחרת".
× × ×
הדס בסיפור הזה פול-טיים, ודרור – מאפיין ומעצב UI/UX - חוזר הביתה מההייטק לפנות ערב ומתחיל לבקבק. השניים מספרים שהם עובדים במנות קטנות יחסית, מייצרים 100-200 בקבוקים בכל פעם, ולמרות ההיצמדות למתכונים יש גם ניסיון מתמיד לשייף ולשפר אותם כל הזמן.
תוך כדי שאנחנו מדברים, דרור כבר מכין לי כפית קטנה עם נגיעה של "עקיצת התות". זה מעניין, כי עד היום העקיצות שלי שקשורות לתות נבעו מכמה שגובים פה לפעמים על קופסה קטנה מחוץ לעונה. כן, התות של "חריף אש" בהחלט עוקצני. מסוג הטעימות שמותחות לך על הפרצוף חיוך בלתי מוסבר – כנראה בגלל שקודם מרגישים את טעמו המוכר של הפרי, ורק אז את הבעיטה של החריף. אפילו לא ממש בעיטה במקרה הזה, יותר דרדל'ה קטנה עם הרגל.
ההתחלה הזאת נוסכת בי ביטחון ואני כבר מוכן לרוץ קדימה, בזה אחר זה אני מעלים לתוכי "נענע שוט" (חלפיניו, נענע, ושאר הפתעות), ואז "אשפרסו" (גוסט פפר, הבנרו ואספרסו איטלקי). עוד לפני שאני מספיק להחליט מה יותר מקורי אצל הדס ודרור – השילובים שהם רוקחים או השמות שניתנים לרטבים – אני כבר מבין שאפשר לשכוח מהגעה לקצה הקיצוני באמת של שורת הבקבוקונים פה. זה מתחיל משיעול קטן וכאילו אגבי, ממשיך לעיניים שפתאום נרטבות, ועובר לכמה זצים באזור האף.
הדס מחייכת ומנסה להציל את המצב עם ערימה קטנטנה של חלפיניו ברוטב מייפל על כמה נאצ'וס. איכשהו זה עושה את הטריק על החך הבוער שלי, ואני מכריז שיש אישור להוביל אותי אל הבקבוקון הבא. אני מספיק לדגום גם את "מנגו אקסטרים" וגם את "פסיכופלורה" (כאמור, השמות לבד זה כיף גדול), אבל אחרי שתי כפיות קטנטנות כבר ברור לי שזה נגמר. ולחשוב ששקלתי ברצינות להתחיל ישר מהקצה העליון שלהם: רטבים המבוססים על פלפלים עם שמות מפחידים כמו "נשיפת הדרקון" ומגיעים עם הבהרות סטייל "סיוט בפה – מיועד למקצוענים בלבד" או "להימנע ממגע עם עיניים ועור רגיש" וכאלה.
האמת היא שלא ברור לי למה מישהו ירצה לאכול דברים קיצוניים כל כך, שחלקם עלולים לגרום גם לתרסיס פלפל משטרתי להרגיש כמו אפריטיף סטנדרטי. מצד שני, הרטבים הרגועים יותר שכן טעמתי, לא השאירו לי אפטר-טייסט אלים על השפתיים או הלשון, כמו שקורה לי המון פעמים עם חריפים תעשייתיים.
"אני מרגיש שאנחנו פותרים בעיה להרבה אנשים", דרור אומר לי. "כי הפלפלים שמוכרים בארץ ברוב המקרים לא עוברים את הרף של 10,000 סקוביל, ויש אנשים ששמים לב לניואנסים כאלה".
הדס: "מה שבטוח, בכל פעם שאנשים שומעים שזה העיסוק שלנו, ממש נדלקות להם העיניים".
מצחיק שזוג כל כך מתוק אחראי לכל כך הרבה חריף.
× × ×
אבל האם יש בארץ סצנה אמיתית של חובבי חריף קיצוני? כל מיני חברים במסדר קפסאיצין סודי שנפגשים אחת לחודש כדי לעשות לחיים עם רטבים שמרגישים כמו מי אש? אולי אפילו רק קבוצת תמיכה של כאלה שהלכו רחוק מדי וכעת מתמודדים עם פוסט-טראומה פלוס צלקות פנימיות?
אני מספיק לדגום את "מנגו אקסטרים" וגם את "פסיכופלורה", אבל אחרי שתי כפיות קטנטנות כבר ברור לי שזה נגמר. ולחשוב ששקלתי ברצינות להתחיל ישר מהקצה העליון שלהם: רטבים שמגיעים עם הבהרות סטייל "סיוט בפה - מיועד למקצוענים בלבד"
אז האמת היא שכל הניסיונות שלי לאתר משהו כזה לא הניבו ממש תוצאות. כן, יש כמה דפי פייסבוק שמוקדשים לחובבי התחום, וכן, אנשים חולקים שם רשמים וחוויות מפלפל כזה או אחר, או מחפשים עצה טובה לקראת איזו אדנית חלפיניו שהם רוצים להוסיף למרפסת, אבל נדמה שלא הרבה יותר מזה. מה שכן, שם אחד בכל זאת צף ועלה כל הזמן בהקשר הזה: שגיב "סקוביל". אני לא יודע אם יש דבר כזה "אושיית חריף", אבל נראה לי שאם יש - בחור בן 46 מנתניה שמסתובב עם כינוי שעושה כבוד לסולם החריפות המקובל בעולם - אמור להיות לפחות מועמד לטייטל.
"אני חושב שזה התחיל אצלי כבר בגיל חמש", שגיב מספר. "יש לי זיכרון של אמא שלי מטגנת פלפלים וכל הזמן מדברת על כמה שהם חריפים. זה נורא סיקרן אותי, אז לקחתי אחד מהצלחת וטעמתי. היה לי חריף מוות, אבל לא רציתי להראות שאני סובל. היא כמובן בכל זאת קלטה עליי ומיד ניסתה לשטוף לי את הפה. לפני כמה שנים התחלתי להיכנס לזה יותר ברצינות. איזה חבר הביא לי פלפלים שכביכול שברו את כל שיאי החריפות או משהו כזה. אכלתי כמה כאלה, ורק מאוחר יותר הבנתי שזה היה בעצם קרולינה ריפר".
בדקתי בשבילכם. זה פלפל עם משהו כמו שני מיליון יחידות סקוביל. לשם השוואה, הרוטב החריף ביותר שחברת טבסקו מייצרת היום נקרא Scorpion Sauce והוא מתהדר ב-60 אלף יחידות סקוביל. זאת כנראה הסיבה לכך שאף שהשיחה שלי עם שגיב ארוכה, כיפית ונעימה, אחת לכמה דקות נימת קולו משתנה טיפה וכאילו מרצינה משמעותית. ברור מאוד שחשוב לו נורא להבהיר כל הזמן שהתחביב שלו אולי ייחודי, אבל גם עשוי להיות ממש מסוכן. הוא מספר לי שהוא נוהג לבצע טעימות של פלפלים או רטבים קיצוניים ולשדר אותן בלייב ברשת, אבל גם שם הוא מקפיד להפציר בצופים שלא לנסות את זה בבית. פעם אחת אפילו קיבל טלפון מאמא מודאגת שבנה הטינאייג'ר תיכנן לקיים איזו טעימת חריפים ושגיב מצא עצמו משכנע נער שהוא לא מכיר לרדת מזה, תוך כדי שהוא מונה לו את רשימת הסכנות.
"נכון שלי כבר יש סבילות גבוהה מאוד לחריף", הוא מסביר לי, "אבל גם אני לפעמים מגיע לשיבושים די קשים במהלך או אחרי הטעימות. כבר קרה לי פעם שבאמצע טעימה של רוטב קיצוני מאוד בלייב נאלצתי לסגור את השידור כי הרגשתי ממש רע. הזעתי בטירוף, והרגשתי שאני ממש בוער מבפנים. זה היה בינואר, אמצע הלילה, קור אימים בחוץ, ואני טס לחוף הים כי אני מנסה לקרר את עצמי איכשהו. מאוחר יותר, כשהתאוששתי, גיליתי שמאות האנשים שצפו בשידור ממש דאגו לי עד שהודעתי שאני בסדר".
אוקיי, זה נשמע אקסטרימי מדי, אני חייב לומר.
"כן, אבל האמת היא שזה רק חלק מהסיפור. יש פה גם עניין של אספנות. יש לי במקרר מעל למאה רטבים ותמציות חריפים. הכי חלש שם זה מיליון סקוביל. דברים עם שמות כמו 'דם השטן' וכאלה, אבל האמת היא שאת חלקם מקסימום טעמתי ממש בקטנה ולא יותר מזה. אי-אפשר באמת ליהנות מזה, כי ברמות האלה כבר לא מרגישים טעם בכלל. בחו"ל הדברים האלה נמכרים רגיל, אבל לי יש את זה כי שולחים לי את זה אישית, ואני אף פעם לא אמכור או אתן את זה למישהו אחר".
שגיב שולח לי תמונות של כמה פריטים מהאוסף שלו, ואני מבין שהוא לא מגזים. יש שם בקבוקונים עם סימונים לאזהרה מהסוג שלא הייתם מצפים למצוא על אוכל, אחרים מגיעים עם שש להבות מצוירות, שמבהירות איפה הרוטב הזה ממוקם בדירוג הקיצוניים, ויש גם יצרנים שפשוט ויתרו על הרמזים ועיצבו את הבקבוק עצמו בצורת גולגולת. בשלב הזה אני עדיין מנסה להבין אם אפשר להתמכר לחריף ברמה הזאת, ומה הסיכוי שבשלב מסוים מאכלים לא חריפים מאוד פשוט מפסיקים לעניין אותך, אבל שגיב טוען שזה לא עובד ככה: "כל הזמן שואלים אותי אם אני מוסיף חריף לכל ארוחה, אבל האמת היא שלא. רוב הזמן ביומיום אני אוכל חריף פחות או יותר כמו כולם. הבעיה היא שכבר מכירים אותי בהמון מסעדות, אז לפעמים אוטומטית מוסיפים לי חריף. לא מזמן הזמנתי ניוקי באיזו מסעדה, והביאו לי עם זה את הרוטב הכי חריף שיכולים היו למצוא. אמרתי להם חבר'ה, הכל טוב, כולה רציתי ניוקי".
תחביב או לא תחביב, לשגיב יש תכנונים רציניים בקשר לקידום תחום החריף בארץ. הוא מנסה לארגן תחרות חריף עולמית בקיץ הקרוב בישראל, עם שופטים ומתמודדים מוכרים מחו"ל. "יש המון פרוצדורות לסדר כדי שזה יקרה", הוא פורט לי. "משטרה, משרד הבריאות, וכאלה. הלוואי שאצליח להרים את זה. אולי ככה נתקרב קצת לעמים אחרים בקטע של החריף. לאוסטרלים ולקנדים למשל. או לכל מה שקורה בתחום הזה בסקנדינביה. יש שם סצנת חריף מפחידה".
כן, כבר השתכנעתי ש”מפחידה” זו מילה שמתאימה פה.
"כן", הוא מגחך לשנייה, ושוב מרצין. "לא, אבל באמת, בבקשה תכתוב שלא לעשות שטויות עם חריף. אני רוצה ממש להזהיר את האנשים".
סגור, מר סקוביל ידידי. אני אכתוב.
× × ×
השיחה האחרונה גורמת לי להבין שכדאי גם לברר מה עולם הרפואה חושב על הנטייה שלכם להבעיר את חלל הפה כשאתם אוכלים. כלומר, ברמה נורמלית, כן? לא ברמות של בקבוקונים מהמקרר של שגיב עם ציורים של קלשון מלובן. אלא שבגלל שיקולי זמן ועריכה לא הצלחתי לדבר עם כל עולם הרפואה, והסתפקתי בנציג מעולה שלו בדמות ד"ר יואל גיל, גסטרואנטרולוג מהמרכז הרפואי שערי צדק, שלשמחתי משתייך לפלח הרופאים בהתמחות הזאת שיש להם זיקה אמיתית לתחום התזונה.
אז תגיד, דוקטור, כשזה מגיע לחריף, יש פה בכלל עניין של בריא או לא בריא?
"זה מאוד אינדיבידואלי", ד"ר גיל מבהיר מיד. "אכילת חריף לא אמורה לעשות נזק לטווח ארוך, אבל זה כן חלק מבירור שעושים אם מישהו מגיע עם כאבי בטן ואין לו איזה מחלה ברורה. מהבחינה הזאת, חריף יהיה פשוט אחד הדברים שנדבר עליהם כדי לברר אם הם גורמים למעי רגיז אצל המטופל. ממש כמו מאכלים מטוגנים או חומציים. זה כמו שיש אנשים שלפי בדיקות המעבדה הם לא צליאקים, אבל אכילת גלוטן עדיין עושה להם לא טוב, או אנשים שפשוט הפסיקו לאכול דברים חומציים כמו עגבניות או חצילים, והחיים שלהם השתנו לטובה".
אוקיי, וחוץ מהשריפה בפה, הזיעה והדמעות, איך עוד אפשר לדעת אם ממש הגזמתי עם החריף?
"קודם כל, אם זה ממש מוגזם זה יכול להיות מורגש גם בזמן אמת", ד"ר גיל מזהיר, וזה אפילו מבלי שסיפרתי לו על הלילה של שגיב בחוף הים בינואר. "מין כאב חד בבטן, כמו כיב כזה, כי כנראה שנוצר ממש נזק לרירית. או שמרגישים את זה אחר כך, בשירותים, בצורה של כאבים או שריפה בפי הטבעת. פשוט כי זה אזור מאוד רגיש ויכול להיות שהחריף עשה שם נזק עורי כלשהו".
אוי. רגע, אז יש באמת הבדל פיזי בין החבר שלי שמתפאר ביכולת אכילת החריף שלו, לחבר האחר שלי שמתרחק מזה?
"כן. בדיוק כמו שלאנשים שונים יש טולרנטיות שונה לכאב. הרי הקפסאיצין, שהוא החומר שאחראי על תחושת החריפות כשאנחנו אוכלים, נקשר לקולטני הכאב שלנו בגוף. מכאן זאת שאלה של כמה קולטני כאב יש לך, וכמה הם אדישים לתחושת הכאב הזאת. בגלל זה מישהו שיאכל חריף בצורה איטית ומבוקרת לאורך שנים כנראה יצליח להעלות את סף הרגישות שלו לחריף. למשל, באוכלוסיות שבהן אוכלים יותר חריף מגיל יותר צעיר, קולטני הכאב האלה ייהפכו לאדישים יותר ויותר.
"מצד שני, אני למשל אשכנזי חובב חריף, כולל סחוג, חזרת או וואסבי. לפעמים אני אוכל וכבר מתחיל להזיע מספיק בשביל שהילדים שלי יצחקו עליי. זה טעים לי ואני אוהב את זה, אבל מגיל מסוים אתה לפעמים מרגיש את זה כמה שעות מאוחר יותר בצורה של חומציות כזאת שעולה או אי-נעימות באזור החזה".
התיאור האחרון מזכיר לי קטע סטנד-אפ שראיתי לא מזמן. הקומיקאי על הבמה הגיע לתובנה שבשנים האחרונות הוא מוצא את עצמו אומר על דברים שהם מתוקים מדי או חמוצים מדי, כשעד לפני כמה שנים אמירות כאלה לא היו בכלל בלקסיקון שלו. אני מספר על זה לרופא הטוב ומוסיף שאני אישית גם איבדתי בשנים האחרונות את היכולת לאכול באמצע הלילה דברים שפעם הייתי מעלים בקלילות. ד"ר גיל מאשר מיד שמדובר בתופעה מוכרת שמגיעה עם הגיל.
"זה קורה כי יש שינויים בקולטני הטעם שלנו. גם הקיבה והריריות שלנו יותר רגישות. גם אני הייתי עושה פעם משמרות בבית חולים שבמהלכן מצאתי את עצמי תוקע באמצע הלילה פיצה סופר-שומנית, וממשיך לעבוד רגיל בלי בעיה. היום כנראה שאחרי שני משולשים כבר הייתי גומר לעצמי את המשמרת".
אם כבר נגענו בפיצות, או באוכל בכלל, צריך לומר שגם מבחינה קולינרית טהורה הקטע עם חריף הוא חתיכת ניג'וס לא קטן. נכון, לכל אחד מאיתנו יש העדפות קצת שונות גם בענייני מליחות או מרירות, אבל איכשהו מרגיש לי שבקטגוריות האלה עוד אפשר להתפשר קצת. מנה חריפה מדי עבור מישהו משמעותה פשוט מנה שלא יוכל לגעת בה.
שגיב "סקוביל": "קרה לי שבאמצע טעימה בלייב נאלצתי לסגור את השידור כי הרגשתי רע. זה היה בינואר, קור אימים בחוץ, ואני מרגיש שאני בוער מבפנים. טסתי לחוף הים, לקרר את עצמי. כשהתאוששתי גיליתי שהצופים ממש דאגו לי, עד שהודעתי שאני בסדר"
רותי רוסו, שבישלה כמה דברים בחייה, טעמה כמה דברים בחייה וגם מסתובבת בקביעות בחלק האחרון של המוסף הזה, עושה לי סדר בדברים. "האמת היא שלאנשים שמבשלים זה באמת יכול להיות ניג'וס", היא מאשרת לי. "ואני עוד ממש אוהבת את הפלפל החריף הישראלי שמוכרים פה בכל השווקים והחנויות. יש לו חריפות מאוד מדויקת שקשה למצוא בפלפלים אחרים, כי הוא מצד אחד יכול להיות ממש חריף, אבל עדיין תרגיש את הירק עצמו. הבעיה היא שלא כולם אוהבים. לפעמים אפילו כשאני מכינה משהו בסיסי כמו טחינה, אני אוהבת לטחון פנימה פלפל חריף, ועוד קודם מורידה לו את השחלות ומוסיפה שמן זית, ולאמא שלי למשל זה עדיין יהיה ממש חריף. בגלל זה אם אני מבשלת לכמה אנשים שונים אני פשוט אשים בדרך כלל את החריף בצד, ושכל אחד יוסיף לעצמו".
ובכל זאת, יש עמים ותרבויות שבהם החריף הוא ממש מרכיב חשוב מאוד כמעט בכל מנה, לא?
"כן, אבל עדיין אין ממש מטבח ששם חריף לפני קולינריה. פשוט, לפעמים השימוש הזה בחריף מגיע בכלל מסיבות אחרות. זה כמו שאומרים לפעמים על המטבח ההודי שהם משתמשים בחריף ובתבלינים חזקים אחרים כדי להסוות חומרי גלם פחות טובים. הרי זה מטבח סופר-עתיק שמבוסס על אימפריות קדומות, ותמיד היו שם תבלינים כי זה בכלל סממן לעושר ולגדולה של האימפריה. כי אז רק העשירים ביותר יכלו לקנות תבלינים, ואם השתמשת בהם כדי לבשל זה כי היית 'איש העולם הגדול' שמקורב לנתיבי הסחר של האימפריה".
לא הבנתי, אז בגלל נתיבי הסחר של לפני אלף שנה, אני מוצא את עצמי דומע היום מעל סלט פפאיה?
"האמת היא שבמטבח התאילנדי יש שימוש ממש תרבותי וחכם בחריף. מבחינתם זה עוד משהו שמשחק ומשתלב עם שאר הטעמים במנה, ודווקא לא משתלט מדי. על עצמי אני מרגישה שהחריף התאילנדי עובד אחרת מחריפים אחרים. אני ממש מרגישה אותו לפעמים בכתפיים ובגב, ואז אני ממשיכה לאכול כי אני מרגישה שדווקא הביס הבא יביא הקלה, מה שאף פעם לא קורה".
בשלב הזה אני כבר חושד שרותי ממציאה כאבי חריף בכתפיים רק כי להשוויץ בחך עדין ורגיש זה כבר לא סחורה, אבל מסתבר שלא. "האמת היא שקרה לי שאכלתי דברים ממש חריפים ואחרי זה הרגשתי כאבים בכל מיני מקומות מוזרים כמו האוזניים", היא מספרת. "יצא לי גם לעשות טעימות של פלפלים חריפים חיים, ודי סבלתי. מבחינתי לשים משהו על הלשון ולסבול אחר כך שעה, זאת לא חוויה קולינרית. מה שכן, אני חושבת שאפשר לגמרי להעלות בהדרגה את הסבילות לחריף. אולי זה כמו הקטע הזה שעם הזמן אני מוצאת את עצמי הופכת דברים במחבת עם האצבעות בלבד".
אני אישית עדיין משתמש בדברים כמו תרווד, אבל בכל מה שקשור לעבודה עם מחבת אני בכל מקרה די מסודר. הרבה יותר מעצבן אותי שאין ממש דרך לגלות מבעוד מועד כמה חריף הפלפל החריף שאני עומד לצרף לסלט שלי. מילא אם היה לפחות איזה מיתוס סטייל המכות על האבטיח כדי לקבל רמז מקדים. אז בסדר, אוקיי, בקיץ הפלפלים בישראל הרבה יותר חריפים בהשוואה לחורף, את זה כבר הבנתי. אבל אני באמת אמור להסתפק בזה? לרותי דווקא יש עוד פיצוח קטן בהקשר הזה.
"תשמע, עקרונית בפלפלים החריפות הולכת וקטנה ככל שמתקדמים לקצה התחתון של הפלפל. אז אם זוכרים את זה אפשר לסדר לעצמך מין דימר כזה לחריפות".
× × ×
אוקיי, אז הנה מה שהצלחתי ללמוד מהסיבוב הספייסי שלי: אכילת חריף בצורה מבוקרת ומתונה יכולה להעלות את רמת הטולרנטיות שלכם, כי קולטני הכאב בגוף שלכם עשויים להפוך אדישים יותר עם הזמן לכאב הזה של החריפות. כן, אם בא לכם על שילובים קולינריים מעניינים של רטבים או סתם לשים יד על משהו פחות תעשייתי ויותר קיצוני – גם את זה כבר אפשר למצוא בארץ - וכן, יש גם כאלה שלוקחים את התחום הזה לקצה הרחוק מאוד שלו, אבל שומר נפשו ירחק, או לפחות יבין שיש פה סיכון אמיתי להיצלות לרמת וול-דאן מבפנים.
מה עוד? אה כן, למרות שמטבחים מסוימים מסווגים אצלנו כחריפים בהגדרה, זה מבחינתם פשוט עוד משהו שאמור לשחק עם הטעמים האחרים ולא מתפקד כמרכיב חובה, ואתם גם יכולים לשחרר מכל הבדיחות המקומיות בהקשר הזה. זה הרבה יותר אינדיבידואלי מעדתי, מסתבר. פשוט תזכרו את זה בפעם הבאה שהחבר המתלהב שלכם מזיע ליטרים אחרי נגיעה של סחוג ירוק, ועוד אומר לכם בעיניים דומעות "זה בכלל לא חריף אחי, יותר פיקנטי כזה".
