"אני שמח שבתל־אביב נגמר, אבל פה ממש לא נגמר"
ארז קומרובסקי, מתת
ימי מלחמה:
כל האירועים וסדנאות השף במתת בוטלו. זה חבל, כי האביב השנה יפה במיוחד כי היו גשמים מאוחרים. הפריחה מטורפת, יש חרציות, אירוסים ורקפות. אנשים חוששים להגיע לאזור, גם חברים פחדו להגיע לכאן. במהלך החודש האחרון בישלתי המון. למזלי יש לי בוסתן מלא בכל טוב. בדרך כלל אנחנו גרים יומיים בשבוע בתל-אביב ובשאר השבוע במתת, אבל הפעם זה היה אחרת. בחודש האחרון היינו הרבה יותר במתת מאשר בבית בתל-אביב, קר כאן וישבנו הרבה ליד האח. במתת קל לי יותר עם האזעקות מאשר בתל-אביב. במתת האזעקה שקטה, ובתל-אביב שומעים אותה היטב. במתת שומעים הרבה רעש של מטוסים ויריות תותחים. אני שמח שבתל-אביב זה נגמר בינתיים, אבל במתת ממש לא. כל הצימרים באזור סגורים, כל המסעדות סגורות, כל בתי הקפה סגורים. בעלי עסקים כאן לא יודעים מתי הם יפתחו מחדש, זה שיגעון. הצפון חוטף עכשיו מכה אכזרית, כי זה כבר יותר מדי אחרי הפינוי של היישובים והחזרה אליהם. הרבה משפחות כאן מתפרנסות מהצימרים, ועכשיו כל מי שיש לו צימר פשוט לא מרוויח כלום.
האוכל הגלילי:
לפעמים אנחנו נוסעים לחורפיש או לגוש חלב לאכול חומוס, וראיתי שיש עכשיו בכל הירקניות באזור סחורה נהדרת כמו מלון בוסר קטן, פקוס, משמש בוסר, שזיף בוסר. הטבע עושה את שלו וממשיך. מוזר לי שאין לי בכלל עבודה, אני רגיל להיות על 500 קמ"ש כל היום עם מלא אקשן מסביב של אירועים, לקוחות ובישולים, זה נותן לי אנרגיה, אני ניזון מזה. ופתאום כלום. אבל הטבע היפה מחפה על כל זה, יש לי בבוסתן הרבה ארטישוק, חרשוף ונשאר שומר. גם כל השתילים החדשים של העגבניות מתחילים להתעורר.
אז מה יהיה?
לא הייתה לנו בכלל מחשבה לעזוב, החיים שלנו הם פה במתת, בבוסתן, יש בו נחמה. באופן אישי אני לא רואה שחורות, ואני יודע שכשזה ייגמר יהיה בצפון רנסנס לא נורמלי והרבה צעירים ירצו לעבור לגור בצפון. אני אופטימי ומאמין שזה ייגמר בקרוב, ונוכל לחזור לבשל ולארח. ישראלים מתגייסים כשצריך ואני מאמין שאנשים ירצו להגיע לתמוך בעסקים בצפון, שהיו בלי פעילות כל החודש, כמו שקרה בפעמים קודמות אחרי שהסערה עברה.
ומה נבשל?
סלט מלפפונים מכל מיני סוגים ושקדים ירוקים
המצרכים:
חופן גדול של שקדים ירוקים, פרוסים דק (עדיף שקדים קטנים)
4-3 בעג'יר (מלון בוסר), חתוך לשמיניות
4-3 פקוס, קלוף וחתוך לרבעים לאורך
6-5 מלפפון בייבי, חתוך לרבעים לאורך
5-4 שיני שום ירוק קלופות וכתושות
1 פלפל ירוק חריף, מגולען וקצוץ דק
1 כוס יוגורט עיזים
1/3 כוס שמן זית (עדיף סורי)
חופן עלי נענע, מופרדים
1 כף גרידת לימון
מעט לימון סחוט
מלח לפי הטעם
אופן ההכנה:
מערבבים את השום עם היוגורט, גרידת הלימון והפלפל הירוק החריף. מתבלים במלח.
מערבבים את כל המלפפונים, השקדים הירוקים, הפקוס והבעג'יר, מתבלים במלח, שמן זית ומעט לימון סחוט.
יוצקים מעל או מתחת לירקות את היוגורט המתובל, מפזרים עלי נענע, מתבלים בשמן זית מלמעלה, ומגישים.
"לא חשבנו לרגע לעזוב, ובכל מקרה אין איפה להתחבא"
מיכאל גרטופסקי, ביסטרו וניה, חיפה
ימי מלחמה:
כשפרצה המלחמה סגרנו את הדלתות של ביסטרו וניה, ופתחנו מחדש רק אחרי שלושה שבועות של הדממה. התחלנו בחזרה מצומצמת של פעילות - מרביעי עד שבת, ולאט-לאט אנחנו חוזרים לשגרה ולומדים אותה מחדש.
חיפה היא עיר שנמצאת בחזית הלחימה, היא מותקפת מלבנון וגם מותקפת מאיראן. בתקופה כזאת קשה מאוד לקיים מסעדה. קודם כל, אין היענות גדולה של הקהל כי אנשים חוששים לצאת לבלות, וזה מובן. חוץ מזה גם אין מצב רוח לבילויים, ואנשים חרדים מכל הטרלול הזה מסביב. הפתיחה של המסעדה אחרי שלושה שבועות בכפוף להגבלות הייתה כמו ריפוי בעיסוק לטובת כולם. זה בעיקר היה בשביל לנשום ובשביל שהעובדים יחזרו לתפקד ולהרוויח כסף, ושהאמיצים מבין הלקוחות יבואו לבלות. במתכונת הזאת אנחנו ממשיכים עד עכשיו.
עם הפסקת האש הנוכחית יש משמעותית פחות אזעקות, אבל עדיין אין תנועה ערה ברחובות ואין תחושת יום העצמאות כמו שאני רואה שיש בתל-אביב. חיפה היא עיר שבמהות שלה קצת יותר מנומנמת מהמרכז.
כשפרצה המלחמה הייתי בחו"ל עם אשתי, ונתקענו עד שזכינו לטיסת חילוץ אחרי שבועיים. עם הילדים הייתה לנו תרגולת מהפעם הקודמת, אז יחסית זה עבר סביר, ללא דרמות. מאז שחזרתי לא עשיתי יותר מדי, רוב היום אני בבית, בשבי ציון, באווירה משפחתית. נהריה, בצת ומושב לימן מופגזים, ואצלנו יש שגרה של לקום כמה פעמים בלילה וללכת לממ"ד.
הצפון ואנחנו:
לא חשבנו אפילו לרגע לעזוב, ובכל מקרה אין איפה להתחבא. אנשים שלא גרים בצפון שואלים כל הזמן איך אנחנו עוברים את זה, ואני עונה שאנחנו גרים פה וטוב לנו פה. אם הייתי גר בקריית-שמונה אין סיכוי שהייתי חוזר לשם, בטח שלא במסגרת משפחתית שבה אתה מרגיש כמו ברווז במטווח. המצב ביש בכל המדינה, פה יש גם את החזית הצפונית של חיזבאללה, אבל זה מה שיש.
אז מה יהיה?
אני לא יודע מה יהיה. חיפה תחזור לעצמה, היא העיר השלישית בגודלה בישראל, זה ייקח קצת זמן אבל זה מוכר מסבבי לחימה קודמים. בנוגע לצפון, אני חושב שייקח עוד הרבה זמן לשקם אותו כי דברים עוד לא נרגעו, עדיין יש אזעקות, יירוטים ונפילות. עד שלא יהיה הסכם מוצק שיוכיח את עצמו לאורך זמן, אנשים לא ימהרו לנפוש בצפון, וזו בעיה כי זה אזור שמושפע מתיירות פנים. ייקח זמן עד שלתיירים תהיה פה תחושת ביטחון. בשביל שהצפון יחזור לעצמו ועסקים ישרדו, אפשר ונכון לבוא לקראת בעלי העסקים ולעודד תיירות פנים.
ומה נבשל?
מנטי (כיסון מאודה במילוי בשר)
מצרכים:
לבצק:
360 גרם קמח 00
144 גרם קמח דורום 10 גרם מלח
100 מ"ל מים
3 ביצים
למילוי:
1/2 ק"ג בשר צלעות קצוץ דק
100 גרם ליה של טלה קצוצה לקוביות
1/2 ק"ג בצל לבן קצוץ דק
מלח, פלפל שחור
אופן ההכנה:
הכנת הבצק:
במעבד מזון מערבבים את כל מרכיבי הבצק עד קבלת בצק אחיד. מעבירים למשטח עבודה ולשים קלות עד קבלת בצק אחיד וגמיש. עוטפים בניילון נצמד ומעבירים למקרר למשך שעה.
הכנת המילוי:
בקערה גדולה מערבבים את הבצל הקצוץ עם מעט מלח ופלפל. לשים את הבצל כמה דקות עד שהוא מתחיל להגיר נוזלים. מניחים למנוחה של כ-20 דקות.
מוסיפים את הבשר הקצוץ לבצל עם הנוזלים שהשתחררו, מתבלים במלח ופלפל ולשים היטב עד קבלת תערובת אחידה. נותנים למילוי מנוחה במקרר של כ-20 דקות.
הרכבת המנטי:
מרדדים את הבצק במערוך או במכונת פסטה לעלה בעובי בינוני (לא דק מדי). קורצים בעזרת כוס עיגולים בקוטר 8 ס"מ בערך. במרכז כל עיגול מניחים כמות מהמילוי ומעל מעט ליה. מרטיבים קלות את שולי הבצק ומקפלים לצורת מנטי, תוך הקפדה על אטימה טובה בשביל שהנוזלים לא ישתחררו החוצה. אם לא מסתדר לכם לקפל לצורת מנטי קלאסי – קפלו לאיזו צורה שבא לכם.
אידוי:
משמנים את הכיסונים בשמן זית ומסדרים בסלסילת אידוי או במסננת שאותה תניחו מעל סיר עם מים. מאדים מעל מים רותחים כ-40 דקות, עד שהבצק רך והמילוי מוכן לחלוטין.
ויניגרט שיפקה
המצרכים:
200 מ"ל מים של שיפקות
2 לימונים טריים, סחוטים למיץ
1 כף שטוחה בצל סגול קצוץ
חופן קטן של עשבים קצוצים (נענע, אורגנו, פטרוזיליה, כוסברה)
1 כפית שום כתוש
קורט מלח
אופן ההכנה:
מערבבים היטב את כל המצרכים.
מוזגים על כל כיסון מעט נוזל ומגישים.
"במקום שהכל יתסוס אנחנו במצב עצוב. אבל אני אופטימי"
יוסי הייב, מסעדת רוז', רמת הגולן
ימי מלחמה:
המסעדה סגורה מאז שהתחילה הלחימה האחרונה עם איראן. החודש האחרון היה קשה, ועדיין קשה, אנחנו בתוך אזעקות והדים של פיצוצים. לא פשוט להיות פה עם שני ילדים קטנים, בני 11 ותשע, קשוח מאוד. היינו כמעט שנתיים מפונים, התפנינו לנוף-הגליל וחזרנו לצפון ביוני האחרון. בחודש האחרון העברתי את הזמן הרבה במקלט, למזלי יש לי מקלט בבית, מתחת לסלון, ומהיום הראשון של המלחמה ירדנו לשם ומאז ישנים שם יחד. את רוב הזמן אנחנו מעבירים במקלט בבית, ומדי פעם יוצאים להפוגות.
כשהתחיל עם כלביא סגרנו את המסעדה, ומיד כשהכל הסתיים פתחנו וחזרנו לתפוסה מדהימה. המסעדה הייתה במומנטום מטורף, בפיק, היה ביקוש מטורף, הייתה רשימת המתנה למסעדה, והעברנו כאן בחודשים האחרונים סופי שבוע מלאים והיו תגובות טובות, אבל אז ברגע אחד הכל נסגר ונגמר. זה מבאס, במיוחד כי הפכנו להיות פנינה קולינרית בצפון והיו מגיעים אלינו מחיפה ותל-אביב לחוות את הקולינריה שיש פה ואת המלון שהמסעדה נמצאת בו.
זו כבר פעם רביעית שאני פותח את המסעדה מחדש, ובכל פעם כזאת אני צריך ללמד מההתחלה עובדים חדשים, כי עובדים שהיו קודם כבר עזבו. זה קשוח. במהלך החודש הזה נסעתי למסעדה כמה פעמים, ושובר את הלב לראות מה קורה שם. הייתי רגיל להגיע בבוקר ולראות את כל האורחים אוכלים ארוחת בוקר, ואת המטבח שתוסס ואת הטבחים מתכוננים לערב ומטפלים בגינה, ואז בסרוויס של הערב יש אנרגיות וכולם אוכלים ואנחנו יוצאים לקהל. פתאום לראות את כל זה שומם, זה צורם. המטבח שקט, אין רעש של מחבתות, אין קולות של סרוויס. כל הרעש הזה התחלף בשקט שממש מבאס.
הצפון ואנחנו:
המחשבה לעזוב חוזרת בכל סיטואציה כזאת של מלחמה. אחרי שחזרנו הבטיחו שיהיה בסדר, ואז התחילה המלחמה הראשונה עם איראן. המחשבות האלה צצות בראש, ואז שוכחים מהן כי אתה עסוק בעבודה ובמה שאתה אוהב ותשומת הלב שלך הולכת לעשייה. אבל אז שוב התחילה מלחמה עם איראן, והמחשבות האלה חוזרות לסדר היום. אני שואל את עצמי מה יהיה? זה יקרה שוב? אני חושב שזו מחשבה לגיטימית לעזוב את הצפון לאור כל זה, רק שהבעיה היא שאני מחובר מאוד לאדמה, אני מגדל כאן ירקות עם אבא שלי, והשקט והירוק של הצפון פשוט מהפנטים. אחד הדברים שמחזיקים אותי זה השטח המטורף שיש כאן.
אז מה יהיה?
אנחנו מנסים לחשוב איך לחזור לפעילות. אני יודע שלעוד עסקים בגולן קשה והעבודה לא חזרה. הרבה עסקים מדשדשים. נסעתי היום והסתכלתי על הפריחה, על האביב ועל היופי שיש כאן, וזה מטורף שאנחנו נמצאים במצב כזה. במקום שכל האזור יתסוס, אנחנו במצב עצוב. אבל אחרי הכל אני אופטימי, אני יודע שהעצב והיגון יתחלפו בשמחה ונתחיל לארח אנשים כמו לפני המלחמה.
ומה נבשל?
טעמייה (פלאפל מצרי)
המצרכים:
500 גרם פול חום גדול, מושרה 24 שעות בקערת מים
200 גרם פול ירוק, קצוץ טרי
צרור פטרוזיליה
צרור עלי חוביזה
צרור עלי כוסברה
צרור בצל ירוק
2 בצלים בגודל בינוני, קצוצים לקוביות
5-4 שיני שום ירוק, כולל מעט מהגבעול
1 פלפל חריף ירוק (שימו כמה שאוהבים)
מלח
2 כפות לימון כבוש (לא חייבים)
1כפית סודה לשתייה
אופן ההכנה:
שמים בקערה פול מושרה, פול טרי, פטרוזיליה, כוסברה, בצל ירוק, חוביזה, בצל לבן, שום ירוק, חריף ולימון כבוש. מערבבים היטב.
טוחנים את המסה במעבד מזון או במטחנת בשר, עד לקבלת משחה אחידה וחלקה.
מתבלים את המסה בסודה לשתייה, מכסים ונותנים למסה לנוח במקרר כשעה. לא להוסיף מלח בשלב הזה, כי מלח יגרום לנוזלים לצאת החוצה מהמסה וככה הפלאפל יהיה פחות עסיסי.
מוציאים מהמקרר, יוצקים שמן ניטרלי (קנולה למשל) למחבת עמוקה ומדליקים את הלהבה.
מתבלים במלח ומתקנים תיבול. אפשר להוסיף כמון וזרעי כוסברה, אבל אני מעדיף לתת לירק לתבל את המסה.
מערבבים היטב ויוצקים כדורים בגודל של פלאפל. מטגנים בשמן החם עד שהכדורים זהובים ויפים. שימו לב - השמן צריך להיות חם אבל לא חם מדי ובטח לא רותח, כי אנחנו רוצים שהכדורים יתבשלו גם מבפנים ולא יישרפו מבחוץ.
כדאי להגיש עם שמנת חמוצה, תטבילה ורסק עגבניות מגורר.
"העסק כבר היה סגור פעמיים, ואנחנו אפילו עוד לא פתוחים שנה"
עדן דור, ריה בר יין, דגניה א
ימי מלחמה:
ביום שפתחתי את ריה התחילה המתקפה האיראנית הקודמת, אז העסק שלי כבר היה סגור פעמיים בגלל המלחמה, ואנחנו אפילו עוד לא פתוחים שנה. בטוטאל המקום היה סגור במשך חודש וחצי בגלל מלחמות, זה תסכול ענק. במתקפה האחרונה הייתי בשוק כי בפעם הראשונה היו אמורים להיות לי אירועים גדולים, והרגשתי שהצלחתי להתקדם ולהשתפר ופתאום הכל בוטל ונהרס, זו תחושה מתסכלת בטירוף.
בפעם הקודמת ריה הייתה סגורה במשך שבועיים, והפעם במשך עשרה ימים. לא ידעתי אם לפתוח, מתי לפתוח ומה יהיה. גם כשכבר פתחתי אז פתחתי רק קצת. אנשים מפחדים לצאת מהבית, וכשאומרים בחדשות שהיום לבנון עומדת לתקוף אז אין נפש חיה באותו ערב בבר, ואני מבינה שפתחתי סתם. אנשים מזמינים מקומות ומבטלים או אפילו לא מתקשרים לבטל, כי זה כאילו ברור מאליו שלא יגיעו בערב כזה.
אבל פתאום היו גם ימים שלא הייתה פה מלחמה בכלל. אחרי חודש אנשים כבר רוצים לצאת, ורוב המקומות באזור סגורים. היו ימים שפתחתי ולא הגיע אף אחד, והיה יום חמישי אחד שהיינו בשוק מכמות האנשים שהגיעה ולא היינו ערוכים לזה בכלל. גם עכשיו המצב עוד לא ברור. מצד אחד האחיות שלי חוזרות ללימודים, ומצד שני הייתי ברמת הגולן אתמול והרגשתי שאני באזור מלחמה.
הצפון ואנחנו:
הרבה חושבים לעזוב את הצפון וגם את הארץ, ולי המלחמה דווקא חיזקה את הרצון להישאר כאן. אנחנו עכשיו בעונה מדהימה, בתקופה יפה, יש פה רק ירוק, טבע ופרחים, אז לא עברה לי המחשבה לזוז מפה. אני מודה שזה שיח שהקיף אותי מאוד לאחרונה וזה עירער אותי לרגע, אבל קשה לי לחשוב לעזוב את הצפון. וגם אם אעזוב, אז לאן? למקום אחר שבו הארץ מופצצת? אני מרגישה שבמלחמה הזאת כולם חוטפים, בכל דרך שהיא.
אז מה יהיה?
אני מעורערת כי אני חושבת על זה שאני בונה פה עסק, משקיעה את כל-כולי, משקיעה כסף, ואז עוד חודשיים שוב תהיה מלחמה ותשבית לי את המקום? אני משתדלת לשמור על אופטימיות אבל הפסימיות מחלחלת, מהקורונה דרך כל המבצעים הצבאיים ואז 7 באוקטובר והמלחמות. זה מרגיש שאנחנו עושים שני צעדים קדימה ועשרה אחורה. אני רוצה להאמין שיהיה טוב, אבל כרגע קצת קשה להיאחז בזה.
ומה נבשל?
חומוס
המצרכים (לשתי מנות)
2 כוסות גדולות של חומוס אורגני, מבושל עד לריכוך
1/2 כוס טחינה
3 שיני שום
סקוויז לימון
2-1 כפיות שמן זית
1 כפית מלח ים אטלנטי
להגשה:
1 כף גרגירי חומוס מבושלים, מומלץ חמים
1 כפית סחוג (חופן כוסברה, 3 פלפל ירוק חריף, שמן זית, מלח – טוחנים הכל יחד)
אופן ההכנה:
טוחנים הכל ביחד במיקסר או בבלנדר מוט, טועמים, מתקנים תיבול.
מעבירים את החומוס לצלחת, משאירים גומחה באמצע.
שמים בגומחה גרגירי חומוס חמים, שמים כפית סחוג, מזלפים מעט שמן זית ומגישים.
"החלטנו שלא משנה מה, לא סוגרים שוב"
תומר סויסה, תושה בייקרי, שמורת הטבע באכזיב; אולי פיצה, פארק המסילה באכזיב
ימי מלחמה:
פתחנו לפני עשר שנים את תושה, היינו חמש שנים בקיבוץ ראש הנקרה ובחמש השנים האחרונות אנחנו באכזיב. אני ממושב שומרה, שנמצא ממש על הגבול, ושחף, השותף שלי, מנהריה. הכרנו תוך כדי עבודה ופתחנו קונדיטוריה. משם גדלנו לבית קפה, צברנו קהל לקוחות גדול באזור ושם טוב. מאז הקורונה ולתוך המלחמה אנחנו בקשיים מטורפים, מתנהלים בתוך מציאות לא יציבה שבה צריך כל הזמן להיות גמיש ולהמציא את עצמך מחדש. הצפון מבוסס על הרבה תיירות, וכשהתיירות לא יציבה, קשה או נעלמת לגמרי, צריך להתמודד עם המצב בכל פעם מחדש, להיות יצירתיים ולפתח מנגנון הישרדותי כלשהו, אחרת לא תוכל להמשיך לקיים את העסק.
יומיים לאחר פרוץ מלחמת איראן השנייה פתחנו את אולי פיצה בפארק המסילה, ליד שמורת הטבע של אכזיב. היינו אמורים להיות בהרצה עד פסח, אבל השותף שלי נתקע בתאילנד, ומצאתי את עצמי מתפעל את תושה ואת אולי לבד. בינתיים גם תושה וגם הפיצה עובדות במתכונת מצומצמת של משלוחים וטייק-אוויי. המרחב המוגן הכי קרוב נמצא במרחק של דקה ריצה, וזה רחוק, אבל אין ברירה. אנחנו עובדים במתכונת חירום וזה מה יש, עם כל הסיכונים.
הצפון ואנחנו:
בהתחלה התלבטתי אם להמשיך להפעיל את העסק או לסגור עד שזה יעבור, והחלטתי שאני פותח ולא משנה גם אם אני מפסיד כסף. וזה מה שקורה, כי אם לא אפעיל את המקומות במתכונת הישרדותית אז לא יהיה לי לאן לחזור. הבנתי את זה בסבב הקודם, כשאחרי שנה וחצי של לחימה וחוסר ודאות החלטנו לצמצם הפסדים ולסגור. התחלנו במגעים עם רשת אחרת מהמרכז, אבל אחרי חצי שנה, כשלא מצאנו את מקומנו שם והחליטו על הפסקת אש, החלטנו לחזור לצפון ולשקם את העסק. באותו מקרה לקח לנו ארבעה חודשים לתקן את כל ההרס ולפתוח את תושה מחדש. באותו רגע החלטנו שלא משנה מה – לא סוגרים שוב. בתקופת השיפוץ התחיל פרויקט המסילה המנדטורית באכזיב ונולדה אופציה להתרחב ולפתוח עסק נוסף, ומכיוון שהחלטנו שנשארים בצפון ומתבססים כאן אז פתחנו פיצה, עסק המבוסס על בצק, מה שאנחנו יודעים לעשות בבייקרי. אנחנו מרגישים כמו עוגן של שפיות באזור. מעבר לגעגוע לצפון, הקהל החזיר אותנו.
אז מה יהיה?
השיקול שלנו להמשיך ולעבוד הוא שהבלאי מהים שייגרם למקום, והעובדים שילכו ולא יחזרו, זה יהיה הרבה יותר גרוע לעסק מאשר לעבוד בהפסד. אני יודע שזה לא עסקי, אבל זה אחרי הפקת לקחים, אני יודע מה מחכה לי אם אסגור. אנחנו בית הקפה הכי גדול שיש, יש לנו דונם וחצי של ישיבה, ולתחזק גינה בגודל כזה יחד עם הבלאי מהים זה לא פשוט. אם נסגור עכשיו, פשוט לא יהיה לנו לאן לחזור.
היו כאן עכשיו שמונה חודשים שבהם ראינו קצת אופק, התחלנו לחזור לשגרה, התושבים חזרו לבתים. נכון שגם הרבה צעירים עזבו והתיירות לא הגיעה, אבל הייתה תחושה של התאוששות והתחלה של שיקום, ועכשיו אנחנו שוב באותו בלגן, זה קשוח. מכל התקופה של הקורונה והסבבים של המלחמה, הפעם היה לי הכי קשה, בעיקר כי נשארתי לבד, בלי השותף, ולא ידעתי איך אקום מזה. בתחילת הלחימה בן דוד שלי, אור דמרי ז"ל, נהרג בלבנון, אז בכלל המציאות שלי התהפכה. היו שבועיים שבהם ממש לא הצלחתי להתרומם.
אני מנסה להיות אופטימי ולהרים את הראש, אבל מה שמעסיק אותי זה איך אני נערך לסבב הבא. אני יודע שזה לא כל כך אופטימי, אבל זה מה שעובר לי בראש. עוד לא החלטתי עם עצמי אם אני אופטימי או ריאליסטי. אני מבין שזו המציאות, ונערך לסבב הבא או להתקלה הבאה.
ומה נבשל?
פוקאצ'ה מדורה
הטעמים של על האש נכנסים לתוך בצק אחד רך ואוורירי. מניחים במרכז השולחן ופשוט קורעים ביד.
המצרכים:
לבצק:
1 ק"ג קמח פיצה
700 מ״ל מים
10 גרם שמרים יבשים
2 כפיות מלח
שמן זית
לתוספת:
2 בצלים קטנים חתוכים לרבעים
2 תפוחי אדמה בינוניים חתוכים גס
שמן זית
מלח גס
חופן עלי אזוב או אורגנו טרי
אופן ההכנה:
בקערת מיקסר מערבבים קמח ושמרים. מוסיפים כ-3/4 מכמות המים.
לשים ביד או במיקסר כעשר דקות עד התפתחות גלוטן, מוסיפים מלח. ממשיכים ללוש כדקה או שתיים, ואז מוסיפים בהדרגה את שארית המים ולשים עד לקבלת בצק רך ואלסטי.
מכסים ומתפיחים כשעה בטמפרטורת החדר.
בזמן ההתפחה מבשלים את תפוחי האדמה במים רותחים כעשר דקות עד ריכוך חלקי.
את הבצלים ותפוחי האדמה צולים על המנגל עד לקבלת חריכה עמוקה ועד שהם רכים. אם אין גריל, אפשר להשתמש במחבת חמה מאוד עד לקבלת צבע שחור יפה. שימו לב - ככל שתצרבו את הבצל חזק יותר, כך תקבלו עומק טעמים שמזכיר בשר על האש. מתבלים במעט מלח ושמן זית.
מעבירים את הבצק לתבנית משומנת ופותחים אותו בעדינות בעזרת הידיים. יוצרים גומות עמוקות עם האצבעות ודוחפים לתוכן את הבצל החרוך ותפוח האדמה.
מזלפים שמן זית, מפזרים מלח גס ועלי אזוב או אורגנו מלמעלה.
מתפיחים שוב את הבצק כשעה עד שעה וחצי, עד שמתקבל בצק אוורירי ומלא בועות.
אופים בתנור שחומם מראש ל-240-230 מעלות כ-15 דקות, עד שמתקבלים צבע זהוב עמוק וקראסט פריך.
