זו מסעדת המבורגרים באצבע הגליל, כקילומטר וחצי מגדר הגבול עם לבנון, שעוצבה כדיינר אמריקאי. בר מעץ כבד עם ברזי בירה וכיסאות גבוהים לאורכו, תאי ישיבה עם ספסלים מרופדים שיכולים להכיל 70 סועדים. בחוץ, מול כר הדשא הירוק וערוגות הפרחים, שעכשיו הם בשיא פריחתם הצבעונית, אפשר להושיב עוד כ-30 איש. לא קשה לדמיין את המקום הזה כשהוא הומה אדם, את רעש המוזיקה, הדיבורים וקרקוש הסכו"ם עם הצלחות, המלצריות שמרימות את קולן כדי שהברמן ישמע אותן, וברקע דנדון הפעמון בדלפק הפתוח למטבח המודיע שוב ושוב על מנות מוכנות שאפשר להוביל לשולחנות.
איל אלחנתי, בעל הבית, דמיין פה חיים. "לא משהו יוצא דופן", הוא אומר, "נורמליות". עד לפני אוקטובר 2023 זה לא היה מופרך. כביש 99 העולה מקריית-שמונה מזרחה אל צפון רמת הגולן הוא ציר עמוס מטיילים כשהמציאות נורמלית. חורף, קיץ, אביב, סתיו, התיירות כאן, בגליל העליון, לא משתנה לפי העונות. כששקט, הכביש תמיד מלא ויחד איתו חדרי האירוח והמסעדות. זו הייתה המחשבה שהובילה להקמת המתחם החדש בכניסה לקיבוץ דפנה, "דפנה'לה" שמו.
דורון מדינה, חבר הקיבוץ ומנהל המתחם המסחרי, מסמן בידו תנועת נסיקה כשהוא מדבר על הימים ההם, טרום המלחמה הבלתי נגמרת. "הקולינריה מראש פינה צפונה עד קצה רמת הגולן הייתה כל הזמן בעלייה, פרחה", הוא מסביר. "עוד ועוד מקומות חדשים נפתחו, בתי מאפה משובחים שמשכו אליהם קהל מכל הארץ, מסעדות מומלצות שהיית צריך להזמין אליהן תור מראש, מחלבות ויקבי בוטיק. האזור הזה היה בשיא. לא היה קשה לזהות את הפוטנציאל האדיר ואת המיקום של דפנה בתוך האזור המרהיב הזה".
אין מה לומר, המתחם יפהפה. מבנים נמוכים, מדשאה ושבילים ירוקים, פריחה צבעונית, ובכל מקום תמצאו ספסלי אבן מחופים עץ. הוא ממוקם בכניסה לקיבוץ, לצד הכביש שמוביל לכל הנחלים והאטרקציות באזור. עמדנו בכניסה ל"קלומפוס", הדיינר של אלחנתי, נושמים לריאות את האוויר הגלילי הטוב, אבל כמו בסצנה שלווה בסרט שנקטעת באחת בחריקה צורמנית מזרה אימה, לפתע שמענו רעש פיצוץ רחוק. "החזירו אותנו 30 שנה אחורה בבעיטת וולה", נאנח בעל הבית.
יותר מפחיד מהטילים
הסיפור של המתחם בכניסה לדפנה והמסעדה של אלחנתי לא יוצא דופן. לא בגליל העליון והגליל המערבי, באזורים הקרובים לגבול. מראש הנקרה במערב, עבור בשלומי והמושבים על הגבול, עד מטולה וקריית-שמונה, מאות רבות של עסקים קטנים, מסעדות ומתחמי אירוח שכבר שנתיים וחצי דוממים, שורדים-לא שורדים. זו מציאות שמי שלא חווה אותה, מי שלא גר כאן, בצפון הרחוק, יתקשה להבינה גם עם הרבה רצון טוב ורגישות. לך תבין בן אדם שהשקיע את כל חייו בעסק קטן שיפרנס אותו ואת משפחתו וכבר שנתיים וחצי המיזם הזה מת. עסק שאין לו פולס, לא דופק ולא נשימה, אפס עגול בעמודת ההכנסות.
ויש לך הלוואות שצריך להחזיר, הוצאות שוטפות של חיים כמו משכנתה וחשבון חשמל ומים שצריך לשלם, אוכל ובגדים לילדים, דברים בסיסיים. זו חרדה שמלווה אותך בכל רגע מהיום ועולה על הפחד מהרקטות והטילים של חיזבאללה. רקטה קוטלת באבחה אחת; חרדת הפרנסה ואי-הוודאות מכרסמות בך לאט-לאט, גורעות מבריאותך בכל יום שעובר, עוד קצת ועוד קצת.
הימים עכשיו הם קצה התקופה הכי יפה בצפון. רגע לפני חום הקיץ והחמסינים שיצהיבו וייבשו את הטבע, כשהנחלים עדיין שופעים מים אחרי מכת גשם יפה שהביא איתו חודש מארס. הגליל היה אמור להיות מפוצץ במטיילים.
אלחנתי הוא יזם מקומי. קיבוצניק עם חוש עסקי וטעם טוב באוכל. היו לו אלף מ"ר במתחם האוכל "גן הצפון" בכניסה לקיבוץ מעיין ברוך, שאותם חילק לשלוש מסעדות. הדיינר "קלומפוס", מסעדה איטלקית ומסעדה תאילנדית. בנוסף הוא החזיק בדפנה מעדנייה ואטליז ובסך הכל העסיק כ-140 עובדים.
כשהחברה לפיתוח הגליל של משקי הגליל העליון החליטה עם דפנה להקים את המתחם בכניסה לקיבוץ, הוא זיהה הזדמנות להתרחב. "התכנון היה להקים שלוחה ל'קלומפוס' ולתאילנדית, לקחת 200 מ"ר במתחם ולעצב אותם כמו סניפי האם", הוא אומר. "השקעה בסביבות ה-2-2.5 מיליון שקל ותוספת של כ-20 עובדים. זו הייתה התוכנית. וזו לא הייתה קפיצה מעל הפופיק כי באמת הייתה פה תנועה מדהימה. האזור הזה היה מלא גם במהלך השבוע וגם בסופי שבוע. שלא לדבר על תקופות החגים, שבהן היה פה פיצוץ של אנשים. היו לי כבר תוכניות מוכנות של מעצבת פנים, תוכניות למערכות חשמל, מים, למטבחים, כל מה שצריך כדי לקחת מבנה עירום ולהפוך אותו למסעדה".
מדינה, מנהל המתחם: "חתמנו חוזים עם עוד יזמים. פיצה טראק, חנות נעליים, גלידרייה, בית קפה, וניהלנו משא ומתן על עוד שני מבנים, כשהכוונה הייתה לפתוח לקראת חורף 2023. מועד מסירת המפתח לבעלי העסקים במתחם היה 8 באוקטובר 2023. באותו בוקר חיזבאללה התחיל לירות עלינו מלבנון".
אלחנתי: "איזו מכה. עזוב את זה שהייתי אמור להתחיל שיפוץ מהיסוד של המבנים במתחם החדש. זה נפל בבת אחת ונכנסנו להקפאה עמוקה. השאלה הייתה מה אני עושה עם המסעדות ב'גן הצפון'. העובדים יצאו מיידית לחל"ת, הסחורה הרקיבה, הכל הסריח. החודשים עברו והאזור כולו שומם, התושבים רובם התפנו. חוץ מהצבא אף אחד לא התקרב לאזור. המבנה ב'גן צפון' נפגע מרסיסים ובחורף הגג דלף. אל תשאל, הכל התמלא עובש. היה ברור שהעסקים שם גמורים".
יואל אורבוך הוא הבעלים של הפיצרייה במתחם החדש. יחד עם אשתו אביבה הם הפעילו בכניסה לדפנה במשך שנים פיצרייה בשם "קוקיה", וכשהחלה העבודה על הקמת המתחם החדש היא עברה לקיבוץ כפר גלעדי. בכניסה לדפנה החזיקו בני הזוג משאית מזון שפעלה כפיצרייה, שעכשיו היא חלק מהמתחם החדש.
אלחנתי: "נדיר לראות יחד גם פריחות, גם שלג בחרמון, גם זרימות בנחלים וגם מזג אוויר מצוין. אבל תראה, המלחמה נגמרה ועדיין ריק בחוץ. בקושי יש תנועה על הכביש"
"שנה לא עבדנו", הוא אומר. "עד הפסקת האש בנובמבר 2024. וגם אז רוב התושבים עדיין לא חזרו הביתה. וכשאין אנשים אין חיים. אני לא מדבר רק על תיירים, אלא גם על האוכלוסייה המקומית. בית הלל, דן, הגושרים, שאר ישוב, קריית-שמונה. אנחנו חיים על המקומיים לא פחות מאשר על התיירים. אז קודם כל לא הייתה כל כך עבודה. ואחרי שהעסק היה סגור לתקופה, אתה לא עובר מאפס פעילות לפעילות מלאה בבת אחת. אין שאלטר כזה שאיתו מדמימים עסק ואיתו מתניעים את העסק חזרה. אנשים צריכים לחזור ממילואים, סטודנטים של תל-חי שעבדו כאן בענף המסעדות ובתיירות היו צריכים לחזור לאזור. זה לא קרה כל כך מהר. לקח לאזור זמן לחזור לחיים אחרי הפסקת הלחימה בפעם הקודמת. אצלי 50 אחוז מהעובדים לא חזרו לגור בגליל העליון, והיו לי 20 עובדים".
הפסקת האש ההיא התניעה מחדש את העבודה על המתחם החדש. אלחנתי חיסל את עסקיו ב"גן הצפון" והחל לעבוד במרץ על שיפוץ המקום החדש. לקראת חגי תשרי ב-2025 התחיל המתחם לעבוד. מכללת תל-חי התכוננה לפתוח את שנת הלימודים באצבע הגליל וכ-5,000 סטודנטים שבו לאזור. אורבוך אומר שהעסק התניע לאט-לאט ועלה בהדרגה בהיקף הפעילות. אלחנתי מסביר שהיה לו מאוד קשה לגייס צוות חדש: "עוד פעם לחפש עובדי מטבח, מלצריות, ברמנים, מארחות, להכשיר אותם, ללמד את העבודה מאפס. זה כל כך מייגע, אין לך מושג. ובכל זאת התחלנו והעסק עבד לא רע. כולם עבדו פה יפה במתחם. בית הקפה, הגלידרייה, הפיצה של אורבוך. אצלי היית צריך להזמין מקום בסופי שבוע. וכל זה בשנת בצורת, כשמפלס המים בנחלים נמוך בטירוף ואין זרימה ובחרמון לא ירד שלג. יום אחד של סקי לא היה בחורף שעבר. ועדיין, הגיעו אנשים. הצלחנו לנשום, להחזיק את הראש מעל המים. הצוות שלי הלך והתגבש, מיום ליום הוא השתפשף והשתפר. בתחילת פברואר השנה כבר הייתי עם 60 עובדים והתחלתי להרגיש שאני מתייצב".
ועוד לא דיברנו על כסף
"קלומפוס" נקראת על שם נעוריה של ציפורה, סבתא של איילת, אשתו של אלחנתי. הסבתא ובעלה מאיר פייגלסון ז"ל היו ממקימי דפנה, שהוקם כיישוב חומה ומגדל מול כפרי לבנון. ב-1948 הם חפרו שוחות באדמה ולאחר קום המדינה בנו מקלטים. זקני הקיבוץ בגרו במקלטים, בדיוק כמו נכדיהם וניניהם הקטנים כיום.
בבוקר שבת, 28 בפברואר, אלחנתי התעורר ושתה עם אשתו קפה אל מול הנוף הגלילי. זה לא נכתב לשם הקלישאה, זה באמת הנוף שנשקף מביתם. באותו בוקר צוות המטבח הגיע כרגיל ב-6:00 והתחיל להכין את קציצות ההמבורגרים. נתחים אחוריים, וייסבראטן וצ'ך, יחד עם שפונדרה עסיסית שנטחנים במקום ומכופכפים לקציצה במכונה ייעודית. 800 קציצות הם הכינו באותו בוקר בציפייה לתנועה ערה של מטיילים באזור. "אבל הייתה תנועת מטוסים חריגה בשמיים והייתה לי תחושה שמשהו לא טוב הולך לקרות", אומר אלחנתי.
ההתרעה שהתפרצה לטלפון שלו, זו שהודיעה על תחילת המלחמה, תפסה אותו על אחד משבילי הקיבוץ כשהוא בדרך למתחם. "אני לא יודע איך לתאר לך את ההרגשה", הוא מנסה לשחזר. "בבת אחת השמיים נופלים עליך. זה חודש לפני פסח, רגע לפני בוא האביב. אתה אמור לעבוד פגז. ובמארס ירד מלא גשם, אחרי ינואר ופברואר בלי גשם בכלל. פתאום הנחלים שוצפים ובחרמון יורד שלג. בפסח החרמון היה לבן לגמרי. רק מי שחי פה באזור יודע כמה זה נדיר לראות בפסח גם פריחות מדהימות, גם מלא שלג בחרמון, גם זרימות חזקות בנחלים וגם מזג אוויר מצוין. הישראלים היו אמורים לעוף על הגליל, לפקוק אותו. אבל הגיע הפסח הזה והיינו פה לבד. סגורים. ותראה, המלחמה נגמרה ועדיין ריק בחוץ. בקושי יש תנועה על הכביש".
אורבוך: "אין שאלטר שמתניע את העסק. אנשים צריכים לחזור ממילואים, סטודנטים צריכים להגיע. אחרי המלחמה הקודמת 50 אחוז מהעובדים לא חזרו לגליל העליון"
בכוונה לא דיברנו על כסף. על כך שאין עוד מתווה לעצמאים ולבעלי העסקים בגבול הצפון, שנפגעו ונסגרו במהלך המלחמה עם איראן וחידוש הלחימה עם חיזבאללה. גם לא על ההלוואות שצריך להחזיר ולא על התשלומים השוטפים. דיברנו רק על הקושי לחיות כך, באי-ודאות.
"אף אחד גם לא יודע כמה זמן תחזיק הפסקת האש", אומר אורבוך. "לא עם איראן ובטח לא עם חיזבאללה. הייתי סגור עכשיו חודש וחצי, 40 ומשהו יום שעברו עליי כמו שלושה חודשים. העסקים הקטנים באזור התרסקו. אני עובר בקריית-שמונה והלב שלי נשבר. הם לא רק השכנים שלנו. הם חברים שלנו, שותפים שלנו, אחים שלנו וגם לקוחות שלנו. הם מרוסקים, משוועים לעזרה ואין מי שרואה אותם. הממשלה הזו אשכרה לא רואה אותם. אנשים רק התחילו להתרומם מהסיבוב הקודם ובום, בא עוד סבב. זה כמו גוף שחוטף סרטן, מצליח להתגבר עליו ואז שוב הגידול חוזר ושוב צריך להתמודד ולהתגבר עליו. מי מבטיח לך שהפעם תצליח? כל פתיחה של הפיצרייה אחרי שהיא סגורה במשך תקופה זה אירוע. עוד פעם לגייס עובדים ועוד פעם להכשיר צוות חדש. אפילו למצוא מחדש את הבצק של הפיצה זה חתיכת אירוע".
אתה לא עובד עם מתכון?
"רואים שאין לך מושג. זה תהליך של חיפוש. להגיע לבצק שאתה רוצה לעבוד איתו, לדייק את הבצק, להרגיש בלישה שלו שזה הבצק שאתה מכיר ואוהב, הבצק שלך, זו הרגשה שרק מי שלש ומרדד בצק מכיר. זה אחד הדברים שאני אומר לעצמי, 'נגמרה לבינתיים המלחמה עם חיזבאללה, עכשיו לך תחפש שוב את הבצק שלך'".
