"אני תכף צריכה לחזור הביתה לבת שלי״, אומרת לי ברנדי ג׳ין בשלב הזה בערב שבו האלכוהול והפחמימות מתערבבים יחד לכדי הדבר החמקמק הזה שנקרא אושר. היא בדיוק סיימה להסתובב בין שולחנות הסועדים כשהיא מבצעת ליפסינג לשיר ״בי מיי בייבי״ של הרונטס, לבושה במחוך זהוב, חצאית מקסי מטאלית ושפע של נוצות. הנאמבר רשם הצלחה. אחרי הכל, לא מפסיקים לאכול מנות כמו ״אוקטופוס בלהבות״, ״מסע עמוק אל תוך ראשו של הלוקוס״ ו״פיצ׳י כואב מפלפל שחור״ בשביל הופעה בינונית. תכף תשיל מעליה ברנדי את המחוך, הנוצות והאיפור הכבד ותעבור למדי ב׳ של הורות טרייה לתינוקת בת שבעה חודשים. ״מה לעשות״, היא צוחקת רגע לפני שהיא עולה לנאמבר אחרון למשמרת זו, פאתה מתוקתקת למשעי, ״אצל איל שני יש מלכת דראג שצריכה להניק״.
כבר שנתיים שגילה וננסי - הקרויה על שם גילה גולדשטיין וננסי שניידר, מחלוצות המאבק לנראות ולזכויות הקהילה הטרנסית בישראל ואיקונות להטב”קיות - היא נווה מדבר. מקום שמציע הרבה מעבר לאוכל של השף המוכר. כאן מצלחתים, לצד הפוקאצ׳ה, את התרבות הקווירית שנדחקה לשוליים ולמרתפים תמיד, וביתר שאת תחת כהונתה של הממשלה הנוכחית. כשמחוץ לכותלי המקום הכנסת בדיוק סגרה מושב בבליץ חקיקה שכלל את חוק צמצום סמכויות היועצת המשפטית, הקפאת מעצרים לחרדים עריקים, חוק יסוד: לימוד תורה, הפרדה מגדרית באקדמיה וחוק קרעי לרפורמה בתקשורת - לא ברור אם מדובר במוצג ארכיוני של ישראל הישנה או דווקא בחזון עתידני. ימים יגידו. בינתיים, המלצר עם חולצת הבטן מגיש לנו ״כרשה מבושלת במיצים של עצמה״. היא לא לבד, הכרשה.
״כשרועי בא אליי וסיפר לי על הרעיון לגילה וננסי הייתה לי תמונה גרפית מאוד פשוטה״, מספר איל שני למחרת; ״כל מה שצריך זה להעביר אותם מהקצה למרכז ולהרים אותה מהאנדרגראונד לבמה הכי יפה בעיר״.
״היינו המון שנים מתחת לאדמה, הקהילה, הקווירים, הטרנסיות״, אומר איתן טל, צלם אופנה ושותף במקום מתוך קבוצת הפאג; ״והמקום הזה לא יושב רק על מלכות דראג, אלא על כל הטיפוסים הליליים שלנו. המיקום שלו בתוך גן החשמל הוא לא סתם. יש לקהילה היסטוריה עם המקום הזה, שלא לדבר על גילה ועל ננסי שעשו כסף מהגן הזה. כמה לקוחות היו לגילה בגן החשמל, קנתה מזה בתים״.
״אנחנו והקבוצה של איל באים מאותו מקום - לעשות לאנשים סחרור״, פוסק רועי רז, במאי פרסומות ושותף מקבוצת הליין הקווירי, ״בזמן שיש את הסרוויס והקסם של מה שאיל שני וחבורתו יודעים לעשות אנחנו מביאים את הדנ״א של הלילה. מלכת דראג עומדת במרכז ונותנת אסקפיזם אמיתי״.
שני: ״היא נותנת גם לעצמה אסקפיזם״.
איל שני: "נלחמנו נגד עיר שלמה. הפעילו עלינו לחצים. הצוות הפסיק לבוא מרוב פחד. זרקו עלינו עגבניות והבנו שזה רציני, שהם יהרגו אותנו. פחדתי. כתבו לי 'אל תגיע לברלין, זו תהיה הפעם האחרונה שלך'"
נכון, כי בסוף הקהילה הקווירית, בפרט טרנסג׳נדריות, מתקשה בדברים טריוויאליים לרובנו, כמו למצוא מקום עבודה. שני: ״נכון. אז אמרנו נביא להם פרנסה מסודרת עם רואה חשבון. אבל גם פחדנו שזה יהיה דיסני. אני לא יכול לסדר לך את החיים כמלכת דראג, כקוויר, ואז להביא קהל של מציצנים שיסתכלו עלייך. זה משהו שאנחנו כבני אדם לא יכולים לעשות. זה נראה נורא, זה כאילו פתחנו קרקס״.
איך באמת שולטים בזה?
שני: ״אני חושב שגילינו משהו מרתק. כי זה יותר מורכב. כל מי שמגיע לפה מודד את הגובה שלו ביחס למטר של מה שקורה פה. אני בחור סטרייט, ככה יצא בחיים. בראש ניסיתי כל מיני דברים, לא הלך. כשאני מגיע למקום כזה אני לא יכול להיות עם כל המחשבות המקדימות שחשבתי על החיים שלי. אני מסתכל עליהם ומודד אותם מחדש. זו כבר לא מציצנות אלא התנסות מול עולם הרבה יותר רחב, רווי כאב, רווי סבל, שאנחנו, אלה שמקובעים בתוך הצורה הג'נדרית שלנו, מרגישים פתאום דלים מול זה. כאילו, אולי לא התרחבנו. אני חושב שזה מה שגילה וננסי עושה לאנשים״.
כלומר גם הסיסג'נדר צריך לבחון את הגבולות של עצמו.
רז: ״אנחנו מדברים על שחרור שנותן לגיטימציה לכל אחד לחיות בצורה יותר משוחררת. אסור שזה יהיה משויך לנטייה מינית. אני לא שולט בסיבה שאדם נכנס למקום הזה, אני לא בא לחנך אף אחד, אבל אני רוצה להאמין שאנחנו מצליחים להנחיל לאנשים את החזון שלנו״.
אמירה תורתי, מנהלת המקום שכמלכת דראג מכונה "צמרת", מפרקת את החזון לפרקטיקה: ״כשבן אדם נכנס לפה הוא מקבל הצצה וקבלת פנים חמה לעולם המטורף הזה. ואז הוא מחויב להסיר את המגננות שלו בדלת. המקום הוא לא רק פרפורמנס, הוא מפגש. בסוף, המלכה לא רק מופיעה, היא מגיעה לשולחן שלך, מארחת אותך ברגע הכי אינטימי עם האוכל, תנגב לך את הטחינה שנזלה לך. ואז פתאום יורדות המגננות. אחת המלכות שלנו סיפרה לי שלפני כמה ימים נכנסו לפה חבורת בנים והיא הרגישה שצוחקים עליה. ואז היא ניגשה אליהם, דיברה איתם, החומות נשברו. ואז היא אמרה להם, אתם רואים? בהתחלה צחקתם עליי ועכשיו אתם צוחקים איתי. איזה כיף זה, השתנה להם העולם, הם הכירו בן אדם שונה מהם אבל כל כך דומה להם״.
אני מניחה שיש פה גם חוויות אחרות.
שני: ״יש. אני ראיתי כמה פעמים שמלכה נוגעת באיזה גבר והגבר מתחשמל כי זה מרעיד לו את הכל. את מרגישה שהוא לא יכול לשאת את זה. אני חושב שבאותו רגע פתחנו בבן אדם הזה תהליך שלא יעזוב אותו. לאן הוא יגיע, לא יודע, אבל זה לא יעזוב אותו״.
הוא יגיע למסעדה שוב?
אמירה: ״לא. וזה גם בסדר. שמעי, עבדתי בעולם המסעדנות לפני שהגעתי לכאן אבל מעולם לא הרגשתי בטוחה כמו פה. כאן אני לא צריכה לפחד לתקן אורח שפונה אליי בצורה שאני לא מרגישה איתה בנוח. עבדתי כבר במקום שבו היה קשה לשבור את השבלונה לזוז. התחלתי לעבוד שם בתור בן ועברתי את התהליך בתוך מקום העבודה, אבל כל הזמן הרגשתי כוח שמתנגד אליי. פה נתנו לי תנופה לפרוח אישית ומקצועית״.
שני: ״המקום הזה נפתח מתחושה פנימית הישרדותית, מהתחושה שהאוויר כאן נהיה צר ומחניק. למדתי שאם אנחנו באים עם הכוונה הראשונה שלנו לתת להם במה בהופעה במרכז אז אנחנו בעצם מבודדים אותם וגורמים להם למצוקה. הדבר הוא לערבב אותם בכל מישורי החיים של המסעדה הזו. הן המארחות שלנו, הן המלצריות שלנו, הן הטבחיות שלנו, הן המנהלות שלנו״.
רז: ״אין ספק שהמדינה חווה שנים לא פשוטות בלהיות ליברלית, וזה עוד יותר מחדד את הנחיצות של המקום הזה וכמה הוא חוף מבטחים מכל הבחינות. אני מרגיש שאנחנו מייצרים פה משהו שהמדינה צריכה אפילו יותר מתמיד״.
דתיים מגיעים?
שני: ״אנשים באים, שמים את הכיפה בכיסים ואז נכנסים״.
רז: ״המקום לא כשר, אז אנשים לא באים מטעמי כשרות, הכל טוב״.
אמירה: ״יש מסורתיים-לייט שבאים ועושים להם אופציות כשרות. אז זה לא פוגש אותם במובן המגדרי, הקהילה הגאה, זה לא יושב על זה. אין פה את ההתנגשויות שיש בחוץ״.
רז: ״מצד שני, קייטלין ג'נר הייתה פה ערב לפני תחילת המלחמה״.
אמירה: ״שש שעות אחרי זה התחילו האזעקות, ברחו להתחבא בממ״ד שבחדר מלכות״.
טל: ״היא נהנתה נורא״.
חבר הקהילה הגאה אמיר אוחנה ישב פה?
אמירה: ״לא. גם פוליטיקאים אחרים לא היו פה״.
שני: ״הליכוד הכריז ש-70 אחוז מהחברים במפלגה תומכים בקהילה הגאה. זה הפך לסוג של אקססורי. מין צמיד כזה שאת מתקשטת בו כדי להראות ליברליזם במקום שאין אותו. אם אוחנה היה מוכן להגיע לפה? אני לא בטוח שהאיש הזה עשוי מאומץ לב. הוא צריך להיות אמיץ כדי לבוא כי זה לתמוך בזה בצורה אקטיבית. בכנסת הוא אומר ׳למרות שאני גיי אני בחור נחמד׳. אבל זה קל״.
איתן טל: "היינו המון שנים מתחת לאדמה, הקהילה, הקווירים, הטרנסיות. המיקום בגן החשמל הוא לא סתם. יש לקהילה היסטוריה עם המקום, כמה לקוחות היו לגילה בגן החשמל, קנתה מזה בתים"
מה היית אומר לו אם היה מגיע?
שני: ״הייתי נותן לו נשיקה על הקרחת ואומר לו ׳איזה מלך אתה׳״.
אמירה: ״מאוד נשמח לארח אותו״.
באמת?
שני: ״תמורת אהדה מקבלים כאן כל אחד״.
רז: ״על דלתנו חרוט המשפט של גילה גולדשטיין - ׳הייתי מי שרציתי, עכשיו תורכם להיות׳. אם אני לא אעמוד באסנס המקורי של זה אהיה צבוע ברמות״.
מה עוד למדתם במקום הזה?
רז: ״שלשים תחת הוצאות מסעדה הוצאות של מלכות דראג זה מאוד יקר. להכניס לתקציב 10,000 שקלים על גרביונים זה לא משהו שחשבתי שיקרה״.
איל, אתה עלית על הדראג בשנתיים האלה?
שני: ״בערב הפתיחה של המסעדה שרתי ׳מיי וויי׳ של פרנק סינטרה בשמלה ורודה, ככה יצאתי מהמטבח״.
רז: ״הבאנו מאפרת, צילמנו את הדבר הזה ואיל התבאס. אמר שהוא לא יפה מספיק. צילמנו שוב אחרי שבוע״.
שני: ״זה עשה לי מפח נפש. אלוהים, אם הייתי נולדת אישה, ככה הייתי נראית?״
טל: ״בפעם השנייה כבר שמנו לו ציצי״.
שני: ״והתגריתי מעצמי. תביני שמלכה מתאפרת שלוש וחצי שעות בשביל נאמבר של חמש דקות. שלוש וחצי שעות כדי לשיר שיר אחד ולהימחק אחר כך״.
התבאסת להוריד את השמלה?
שני: ״כן, ריקנות פשטה בי״.
אמירה: ״מכירה את ההרגשה. בגלל זה אני לא מורידה את השמלה״.
× × ×
אבל לא הכל זהב ונצנצים. בספטמבר 2025, אחרי שתי דחיות בעקבות הפגנות פרו-פלסטיניות ואיומים על שני וצוותו, פתחה הקבוצה סניף של גילה וננסי בברלין. על פניו, בירת קוויר עולמית. בפועל - עגבניות הושלכו דווקא על מי שמייצגים את הצד הליברלי במפה הישראלית. בסיום שמונה חודשים דרמטיים, כבו האורות על ההרפתקה הברלינאית. ״נלחמנו נגד עיר שלמה״, משחזר שני, ״הפעילו לחצים איומים גם על המלכות וגם על הצוות להפסיק לעבוד אצלנו. הצוות הפסיק לבוא מרוב פחד. היו רגעים שעשו לנו מחסומי אדם ולא נתנו לאנשים להיכנס למקום. כמה ארגזים של עגבניות הוציאו עלינו, ולא כדי לבשל, אני חושב שהילטון עד היום מנוקד כמו הבית של ברבי. ביום שהתחלנו להפעיל את המטבח הייתה הפגנה גדולה אז יצאנו החוצה עם מגשים וחילקנו אוכל למפגינים. הם לקחו את האוכל והמשיכו לזרוק עגבניות. אז הבנו שזה משחק רציני. שהם יהרגו אותנו״.
מסעדת גילה וננסי בברלין. שמונה חודשים של הפגנות ואיומים
באמת?
״כן. אני הרגשתי מאוים על חיי. הבנתי שאני מטרה שיודעים את מיקומה, פחדתי. היו איומים מפורשים, כתבו לי ׳אל תגיע לברלין, זו תהיה הפעם האחרונה שלך׳״.
רז: ״דווקא מול המקום שהכי מראה ליברליות ופתיחות ישראלית ודווקא בברלין, ששם הקהילה הקווירית היא קיצונית, ובמקום להיות פתוחה ולנהל שיח, היא הפכה להיות מאוד חדגונית לגבינו. אני לא רוצה להרחיב על זה יותר מדי, אבל חבריי הטובים ביותר שחיים שם, אנשים שניגנו אצלי בפאג עשרות שנים, לא הסכימו לבוא לפתיחה של המסעדה מהפחד ממה שזה יעשה להם״.
שני: ״עשו עלינו כתבה ושלחו צלם. הייתי צריך ללכת איתו איזו דרך להצטלם והתחלנו לדבר. הוא בן 55, יליד ברלין, ואני שואל אותו ׳איך ברלין היום לעומת מה שאתה זוכר מילדותך?׳ הוא ענה ׳היא הייתה שקטה ומאוד נעימה. והיא לא עוד׳. שאלתי למה. אז הוא עונה לי בצורה הכי פשוטה ׳בגלל אנשים כמוך׳. נפגעתי. הוא כמו אמר לי לך, הרסת לי את העיר״.
רז: ״גם אני הייתי גמור. לא חשבתי שזה משהו שאצטרך להתמודד איתו״.
מה הוביל אתכם להחלטה לסגור?
רז: ״כי, סליחה על הקלישאה, אבל אנחנו באים ממקום של אהבה, וכשהמאבקים כל כך קשורים לשנאה זה משפיע עליך. במקום להתעסק בלבשל ובאירוח אנחנו מתעסקים בדראגיסטית שלא מוכנה לבוא ובצוות שמאיימים עליו ומפחד, וככה יום ביומו, חודש בחודשו. בסוף זה משפיע נפשית״.
אמירה תורתי: "כשבן אדם נכנס לפה הוא מחויב להסיר את המגננות שלו בדלת. בסוף, המלכה לא רק מופיעה, היא מגיעה לשולחן שלך, מארחת אותך ברגע הכי אינטימי עם האוכל וגם תנגב לך את הטחינה שנזלה"
שני: ״יש עוד משהו שצריך להתנסות בו כדי להכיר אותו, וזו אנטישמיות שקטה. אחרי שזורקים עליך עגבניות, משתתקים. ואז פשוט עוברים מול החלל ומצביעים עליך. אומרים ׳זה של יהודים׳. ראיתי את זה אינסוף פעמים. פגשתי את הדבר הזה עם סאונד. יום אחד אני יושב ומעשן סיגריה עם השף שלי באחת בלילה, קור כלבים, החלון כולו אדים. אני רואה איזה זוג אמריקאים מגיעים, בני 35, נראים מיטב הניו-יורקרים, אצולה אינטליגנטית כזאת. הבחורה סקרנית, ניגשת לחלון ומסתכלת דרכו. הבחור בא מאחוריה, תופס אותה חזק בזרוע, מושך אותה ואני שומע אותו אומר ׳תעזבי, זה של יהודים׳. את מבינה את כל ההיסטוריה של העם היהודי באותו רגע, וזה הכל עלייך״.
זו חוויה שוברת.
שני: ״זה מפעיל לי גם את הגנים של היהודי השורד וגם את הגנים הגבריים, ואני אומר, אוקיי, נפרוץ עוד יותר חזק, נעשה עוד. האם יש בזה היגיון? או שכן או שלא״.
יש כעס על הדבר הזה? בסוף, השיח שלנו הוא על מה שקרה בברלין, אבל יש לך עוד מסעדות מעבר לים שמושפעות ממה שקורה בישראל וסביבה בשנים האלה.
שני: ״הממשלה סיבכה אותנו לדורות בעולם. כשיש זעם על ישראל בעולם, ואנחנו מכירים את זה לאורך כל דרכנו, הזעם הזה עולה ואחרי זה שוכך. ויש דרגה מסוימת של זעם שהופך מיד לאנטישמיות. אנטישמיות זו לא שנאה לישראל, זה התהליך הסופי של השנאה של ישראל. אנטישמיות היא כמו שד שיוצא מהבקבוק ואי-אפשר להחזיר אותו. בגלל זה מדברים על אנטישמיות ורואים אותה. ישראל תישכח בראש של האנשים, אבל האנטישמיות תמשיך ליצור את עצמה עוד הרבה מאוד זמן״.
איל שני, איתן טל (שני מימין), אמירה תורתי (לצידו של שני) ורועי רז (בחולצה תכלת מאחור). "הממשלה סיבכה אותנו לדורות. פה במסעדה אנחנו מוצאים נחמה"
אז מה עושים?
שני: ״מנסים לבנות עוד חדר ועוד חדר בתקווה שמישהו ישמע״.
רז: ״כניעה היא לא באופי שלנו״.
אז אתם אופטימיים?
רז: ״אני חייב להיות. יש לי ילדה בת ארבע וחצי. אם אני לא אהיה אופטימי, אללה יסתור״.
שני: ״אנחנו מסתגרים בעולמות קטנים שבהם אנחנו מנסים להרבות טוב. בתוך איזו אמונה בקריסטלים, שברגע שמייצרים קריסטל אחד טהור, מיד יהיה חיקוי של הסביבה. ככה נוצר העולם. האם זה אופטימי? אני לא חושב שזו אופטימיות. אני חושב שישראלים לא מבינים איך רואים אותנו, איך העולם רואה אותנו. לא כחלק מהקהילה האנושית, אנחנו מוקצים, מנודים, מבוזים. אני זוכר שבכיתה ד' לימדו אותי על מלחמת 100 השנים, ואז הייתה לי את ההארה הראשונה בחיים שלי. הבנתי ש-100 שנים זה ארבעה דורות. כלומר ארבעה דורות חיו תחת מלחמה, בסבל של מלחמה. אחרי זה נעלמה לי ההארה ושכחתי את הדבר הזה. כשהתחילו פה כל המלחמות חזר לי הדבר הזה והבנתי שאנחנו כבני אדם קורבנות של ההיסטוריה. יהיו תהליכי דחייה מאוד ארוכים כלפינו עכשיו בעולם, וזה יהיה נתח מאוד גדול ממשך חיינו. נולדנו לתקופה לא נכונה״.
אז לפחות שנשתה ונאכל משהו מול הופעת דראג.
שני: ״בטח. פה אנחנו מוצאים את הנחמה״.
