השילוב בין נוסטלגיה לאוכל מתעורר בדרך כלל רק סביב זיכרונות מהבית. לא משנה אם ההורים שלנו ידעו לבשל כמו שפים או הסתבכו עם תה וחביתה - ממרחק השנים כנראה שנתגעגע לפחות לחלק ממה שלעסנו כילדים או מתבגרים. מצד שני, מתישהו בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 אנשים פה התחילו לאכול גם בחוץ, וביחד עם ההמצאה החדשה שנקראה "קניון" - החלו לצוץ גם בתי אוכל שהם חלק מרשת גדולה יותר - רובן מקומיות, ומקצתן של הגויים.
אז המטרה המוצהרת שלי הייתה לדגום שוב כמה כאלה, אבל היא הושגה באופן חלקי בלבד. בדמיוני, היום שלי היה אמור להתחיל עם סופגנייה מזוגגת של דאנקן דונאטס, להמשיך עם פיצה של סבארו ורביולי של ספגטים, אבל לא באופן שימלא אותי מדי לקראת חזה העוף של ננדוס. בפועל, מצאתי רק ארבעה יעדים קולינריים של רשתות שפועלות בינינו 35 שנה ויותר, וארבעה תרחישים די שונים של מה שקרה להן במרוצת השנים. למעשה רוב הרשתות שסימנתי אותן מראש, התבררו ככאלה שסגרו זה מכבר את הסניף האחרון שלהן בישראל. בקיצור, אני לא בטוח שאני מבין לגמרי מה זה רטרו-שיק, אבל קבלו את הניסיון שלי לקצת רטרו-ביס.
סיפור חמוץ–מתוק: פיקנסין
קומת האוכל בקניון עזריאלי תל-אביב בחופש הגדול. נכון שאתם כבר יכולים לראות את זה? או יותר נכון, לשמוע את זה? נדמה שכמעט כל המסעדות כאן עסוקות עכשיו, והדברים אמורים גם לגבי פיקנסין. למעשה, אני כמעט מפספס את המסעדה עצמה כי התור האופקי הסתיר לי את שורת המגשים המתפקעת מתבשילים שמאחורי הוויטרינה השקופה.
במבט ראשון זה נראה מתיש ומבולגן, אבל בעוד פחות משלוש דקות כבר יהיה לי ביד מגש עמוס משלי, אחרי שכבר שילמתי. מסוג הדברים שאפשריים במסעדות שבהן האוכל למעשה כבר מוכן, ורק צריך לבחור מה בא לך היום.
זה אולי המקום להבהיר שהמטבח האהוב עליי בפער הוא תאילנדי, ובאופן כללי אני כמעט תמיד אעדיף מנות מהצד הזה של העולם על פני כל דבר אחר. שזה מעולה - כי למרות הסיומת בשם הרשת, פיקנסין לא באמת מגבילה את עצמה למטבח ספציפי מאוד מיבשת אסיה, ונראה שיש פה ערבוב מכוון של כמה מטבחים שונים.
ככל שהצלחתי לברר, גיליתי שכיום פועלים בעצם שני סניפים רשמיים בלבד של הרשת הזאת - כאן, בתל-אביב, ובקניון עזריאלי מודיעין. אני חושב שגם בשיאה, הרשת לא הגיעה ליותר מכמה סניפים בודדים. אבל יש מצב שכל המידע הזה מבולגן אצלי בראש כי בשלב מסוים לא היה רחוב או קניון בישראל שלא הציע בדיוק את הדיל של פיקנסין: מנה בשרית, על בסיס וריאציה כלשהי של אורז או נודלס, עם כמה רטבים אסייתיים קלאסיים, בכמות גדולה ובמחיר סביר מאוד. למעשה, אני חושב שהתחום כולו נרגע יחסית מהרגע שהמסעדנים הישראלים פשוט מיצו את כל הוורסיות האפשריות של סין/סיני/צ'יינה בשם העסק. פשוט כל האפשרויות הטובות כבר נתפסו.
מסעדת פיקנסין בניינטיז
(צילום: שאול גולן)
טוב, אבל כנראה שפיקנסין היא בהחלט מאבות המזון של הז'אנר הזה. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבתחילת דרכה היה מדובר בעצם במעין זרוע של חברת פיקנטי: כשלעצמה אחד הסיפורים הקולינריים-עסקיים הכי מדהימים שמדינת ישראל ניפקה אי פעם, בחסות איש העסקים משה בדש, שבאמצע האייטיז הקים מיזם קולינרי שאיתגר את שוק האוכל והקמעונאות כאן ברמה שקשה להפריז בה.
אני הולך על הדיל הכי מפנק: 2 עיקריות + 2 תוספות + מנה ראשונה + שתייה = 76 שקל. זה נשמע כמו מספיק אוכל כדי להשביע לפחות שני סינים עם או בלי כינור גדול, אבל בשם העיתונות אני חייב לנסות ולטעום את הקלאסיקות הגדולות. אתם יודעים, עוף חמוץ-מתוק, נודלס וירקות, כנפיים ברוטב צ'ילי מתקתק, אורז תאילנדי מוקפץ וכמובן - הרוטב המפורסם מפעם בגוני ורוד צועק. אה, ואגרול קטן בצד, בנוהל.
בשלב מסוים בארוחה אני מבין שכל הטעמים כבר די מתערבבים לי. הצ'ילי מהכנפיים, ביחד עם החמוץ-מתוק של העוף ואיזו מליחות של סויה ומה שזה לא יהיה שמכיל הרוטב הוורוד. אבל אני מבין עוד דבר אחד: כל הטררם הזה עובד לי. זה עדיין ממלא את ההבטחה הראשונית שעומדת בבסיסה של הרשת הזאת, ושל כל אלה שבאו בעקבותיה - להאכיל אותך בלי יותר מדי בלבולי מוח, ואז לשלוח אותך לדרכך שמח ושבע.
נכון, במקור הייתה לרשת הזאת גם הבטחה בדמות מחירים מצחיקים ממש (בדש עצמו סיפר פעם שבהתחלה מכר מנה סינית זוגית ב-9.90 שקלים), אבל כנראה שב-2026 אין באמת היתכנות כלכלית לגימיקים כאלה. אז מצד אחד, כנראה שהיום יש בתל-אביב יותר בתי עסק שמוכרים ראמן מפונפן מבתי-עסק שמוכרים אוכל אסייתי בפורמט של פיקנסין. אבל מצד שני, התור שמצאתי בעזריאלי הוכיח לי שהקסם לא פג. בקיצור, ממש כמו העוף שאכלתי, גם זה קצת עניין של חמוץ-מתוק.
דרך מנחם בגין 132, קניון עזריאלי תל-אביב
בשלב מסוים לא היה קניון שלא הציע את הדיל של פיקנסין. למעשה, אני חושב שהתחום נרגע יחסית רק מהרגע שהמסעדנים הישראלים פשוט מיצו את כל הוורסיות האפשריות של סין/סיני/צ'יינה בשם העסק
מלצרית בבית הקפה קפולסקי
(צילום: שאול גולן)
בין היער השחור לנתניה: קפולסקי
זה הולך להישמע לכם מוזר, אבל כילד, קצת פחדתי מסניפים של קפולסקי. ליתר דיוק, מסניף אחד כזה, מצליח ומפורסם שפעל באמצע רחוב ויצמן בגבעתיים, שבשנות ה-80 וה-90 חלפתי על פניו לפחות פעמיים ביום. אבל ממש לפתוח את הדלת ולהיכנס פנימה? מעולם לא הרהבתי עוז. אני חושב שזה הרבה בגלל האוכלוסייה שבדרך כלל ישבה שם: מבוגרים עד קשישים חמורי סבר, שהיו תמצית מייצגת של המבוגרים עד קשישים חמורי הסבר שייצגו באותן שנים את רוב אוכלוסיית גבעתיים.
איכשהו, אף שהדבר עומד בסתירה מוחלטת לאוכל שהגישו שם, קפולסקי תמיד נתפסה אצלי כמין מוסד קולינרי כבד ורציני מדי. כאילו עוגת היער השחור שתמיד הציבו בוויטרינה שם הייתה יציאה לטיול אמיתי ביער שחור כלשהו, בלילה בלי ירח, והרוגלעך המזוגגים שלהם כאילו ביקשו ממני ללפף אותם בעצמי לפני הביס הראשון. אולי זה סתם כי שם הרשת עצמו נשמע כמו כל השכנים האלה מהבניין שלי ברחוב כצנלסון הסמוך, שתמיד חשדו בי כשהוצאתי דברים מתיבת הדואר שלנו, על אף שגרנו שם כבר איזה מאה שנה.
הסניף האחרון של רשת קפולסקי נמצא כיום בנתניה. אם זה מפתיע אתכם תדעו שזה כנראה מפתיע גם את הרשת עצמה, כי כשגלשתי מבעוד מועד לאתר המושקע שלהם, חיכתה לי שם קטגוריה בשם "סניפי הרשת" - ברבים. מצד שני, אולי זה הגיוני כשמביאים בחשבון שמדובר במפלצת קולינרית שבשלב מסוים הפעילה פה משהו כמו 50 סניפים, והשורשים שלה הולכים אחורה עד 1934. הכל בזכות האחים עקיבא וזליג קפולסקי, נצר למשפחת קונדיטורים מפוארת שעלתה ארצה מליטא כדי להמתיק קצת את החיים של העם היושב לקפה ועוגה בציון.
תצוגת אופנה עם איבונה קרוגליאק בקפולסקי
(צילום: עדי אדר)
בערך סביב המילניום השלישי הדברים החלו להשתנות עבור הרשת. עוד ועוד רשתות קפה מקומיות קמו, והחלו להפעיל סניפים בכל פינה. ופתאום המכובדות והמסורת של קפולסקי הרגישו קצת עייפות ואפורות מדי. אז כיום הסניף היחיד שפועל הוא בעצם קונדיטוריה שבה כבר אי-אפשר להזמין משהו מוקרם מהמטבח כמו פעם, אבל כן אפשר לקנות מאפים, עוגות ועוגיות הביתה, וגם לשבת ולנשנש קצת במקום עצמו.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה הפלייליסט. בדיוק כמו שדמיינתי שבטח ניגנו בסניף ההוא בגבעתיים, גם כאן התנגנה ברקע מוזיקה קלאסית נעימה, שביחד עם המזגן האימתני העמידה אנטיתזה רצינית לחום של נתניה באוגוסט שהשתולל בחוץ. הדרך לקופה מתפתלת בין מגשים גדולים ומזמינים של מאפים (חלביים או פרווה), מדפים גדושים בלחמים ועוגיות ארוזות וכמובן - המקררים המתבקשים עם העוגות המושקעות. אני מדבר גם על עוגות פס מלבניות, וגם על דברים שהיו הופכים אתכם למסמר הערב אם הייתם נכנסים עם אחד מהם לארוחה שאליה הוזמנתם.
אחרי שהתגברתי על הדחף להזמין נס קפה, רק בשם הנוסטלגיה והכבוד למקום, הלכתי כרגיל על הפוך קטן ולצידו ערמה יפה של מאפים מתוקים. חצי מהשולחנות שמסביבי היו מאוכלסים בצורה די מגוונת: צעיר חובש כיפה שנראה בהפסקת צהריים, אמא ובתה הפעוטה וזוג מבוגר שנראה מיודד עם הצוות במקום. בכלל, צריך לומר שמבחינה עיצובית ורעיונית, המקום לגמרי מתכתב עם בתי-קפה מודרניים וחדשים לחלוטין, ואלמלא הלוגו המוכר בכל מקום ‑ בחיים לא הייתי חושב שמדובר בשריד אחרון של רשת בת 92 שנה.
אז כן, הקפה היה מעולה, המאפים טריים וטעימים בדיוק כפי שהייתם מצפים ממוסד קונדיטוריה מפואר שכזה, השירות היה מצוין והאווירה הכללית נעימה וקלילה. אה, ובהשוואה לקונדיטוריות דומות שאני מכיר, אני חושב שהתמחור פה גם מפרגן יותר לצרכן. מצד שני, כל הקטע של קפולסקי כפי שזכרתי אותו היה של בית-קפה עירוני שאליו נכנסים בהליכה מהרחוב, אבל לסניף האחרון של הרשת אין ממש סיכוי להגיע בצורה בלתי ממונעת. כשהוא כמעט חבוי באזור התעשייה של נתניה, בין בנייני משרדים לחניונים של חברות ליסינג, אני מניח שהוא נועד לשרת בעיקר את האנשים שעובדים באזור, או כאלה שנודדים אליו לטובת סידורים וכדומה. מצד שלישי, לגמרי עבר לי הפחד מפעם. אז ביחד עם כמה רוגלעך טעימים וקפה טוב - מה עוד בן-אדם יכול לבקש?
המלאכה 30, נתניה
קפולסקי תמיד נתפסה אצלי כמין מוסד קולינרי כבד ורציני. כאילו עוגת היער השחור בוויטרינה הייתה יציאה לטיול אמיתי ביער שחור כלשהו, בלילה בלי ירח, והרוגלעך המזוגגים כאילו ביקשו ממני ללפף אותם בעצמי
מלאווח וביצה בנאפיס
(צילום: מאיר פרטוש)
הכל ובגדול ודי בזול: נאפיס
טוב, אם כבר התכנסנו לטובת רטרו ונוסטלגיה, הנה משהו שכנראה רק אנשים מהדור שלי ודרומה עוד יזכרו: פעם זה היה נפוץ ומקובל שבניסיון לשרוף עוד שבוע מהחופש הגדול, פשוט נסעת לגור אצל בני הדודים שלך לאיזה שבוע ביולי-אוגוסט. אז זהו, שאצלי כל בני-הדודים היו גרים בראשון-לציון, מה שמסביר את הסיטואציה הבאה: 11 בלילה, אזור התעשייה הישן של העיר, אני ביחד עם שני בני-דודים וחבריהם ביציאה מאיזה אולם משחקי וידיאו (אין, הרטרו פה פשוט לא מפסיק), ועכשיו שוברים את הראש איך שוברים את הרעב. אחרי דיון קצרצר הוחלט ללכת לנאפיס. כשניסיתי להבין מה זה ולמה הולכים לשם, הסבירו לי שזה "נו, כמו נרגילה", והולכים לשם כי כולם הולכים לשם.
אני לא זוכר הרבה מהחוויה ההיא, אבל כן זוכר במעומעם שולחנות עץ כבדים, המון מאפים ממולאים בגבינה ורעש מטורף, כמצופה ממקום שמאכלס מספר תלת-ספרתי של צעירים, חלקם כאלה שניסו הלילה אלכוהול לראשונה בחייהם. פאסט-פורוורד איזה 35 שנה קדימה, נאפיס היא אולי הדוגמה הקולינרית המובהקת ביותר למותג שלא רק צלח את ממד הזמן, אלא המציא את עצמו מחדש כל הדרך להצלחה מסחררת.
ייאמר מיד: בשנים שחלפו מאז שהבילויים שלי כללו משחקי וידיאו, כבר הייתי מודע היטב לעובדה שבסניפים של נאפיס אפשר למצוא הרבה יותר מבצק חם עם גבינה בפנים. ידעתי גם שהסניפים המיושנים שזכרתי התחלפו בהיכלים מרשימים בהרבה, ולפי האתר הרשמי של הרשת, יש שבעה כאלה שפועלים כיום בישראל. אני ביקרתי בסניף בפתח-תקווה, וכנראה שלא אגזים אם אומר שמבחינת מטראז' זאת כנראה אחת המסעדות גדולות ביותר שביקרתי בהן בישראל.
עדות נוספת לכך שאנחנו כבר מזמן לא בניינטיז, קיבלנו בדמות מסך הטלוויזיה שעטף את כל הצד הימני של השולחן שלנו ושמטרתו הייתה להנעים את זמננו עד הגעת האוכל או המלצר. כאילו כדי להרים למטרה שלשמה הגעתי, חלק מהתוכן על המסך היה פשוט ציטוטים מקבוצת הפייסבוק "סטטוסים משנות ה-90", והיו שם גם כל מיני משחקים וחידונים בסגנון דומה.
המלצר שלנו הגיע בתוך דקה, והניח לפנינו שני תפריטים בפורמט אייפד. עכשיו תראו, אני לגמרי מבין את היתרונות בתפריט דיגיטלי. אני יודע שאנשים רבים - במיוחד כאלה בגובה מטר ומטה, מה שנקרא ילדים - אוהבים נורא לדעת איך האוכל שלהם נראה עוד לפני שהוא מגיע. אבל משהו בשילוב בין מסך מגע לבין אוכל שתכף יהיה פה תמיד הרגיש לי מוזר, אם כי יכול להיות שזה סתם ה-OCD שלי שפתאום מתקומם.
דבר נוסף שאתם צריכים לדעת לגבי תפריט האוכל של נאפיס הוא שהוא מבצע ניסיון אמיתי להקיף את כל מנות האוכל הידועות לאדם, וגם שזה עובד להם נהדר. במילים פשוטות, האנשים שמאחורי רשת נאפיס החליטו להקשיב בעניין לכל האמונות המקובלות שלכם לגבי קו קולינרי מובהק ואחיד של מסעדות, להנהן בנימוס ולהוכיח לכם שאתם לא מבינים כלום. התפריט כאן כולל מנות מהמטבח האיטלקי, האסייתי, האמריקאי, הישראלי ואפילו העדתי. יש כאן בשר, דגים, סלטים, טוסטים, מטוגנים, מאודים, מבושלים ואפויים. תאורטית, אתם יכולים בקלות לשבת בשולחן אחד עם מישהו שלועס צ'וריסו, כשמסביבו מישהי שאוכלת ארוחת בוקר, מישהי שמרוקנת צלחת מרק רגל ומישהו שטוחן ספרינג רול וייטנאמי.
זה כאילו מייסדי הרשת פשוט החליטו לתמלל את הדיון שמתרחש בכל משפחה בת ארבע נפשות או יותר מרגע שמנסים להחליט לאן לצאת לאכול. במקום לחטוף מיגרנה כי אחד רוצה המבורגר, אחיו עם דודא לנודלס והבת שלך בכלל מכורה לסלמון - פשוט לוקחים אותם למקום שבו כולם ימצאו את מבוקשם, וחלאס בלגן.
מצד שני, ברור שהגיוון לבדו לא היה מספיק כאן. הרשת הזאת, שהתחילה את דרכה ב-1989, פיענחה עוד משהו בקשר לישראלים, ובזמן שעבר מאז עשתה לעצמה שם גם בכל מה שקשור למנות נדיבות ותמחור הוגן.
טוב, אבל עם כל הכבוד למסכים הדיגיטליים ולאפשרות לשלב בין רביולי בטטה לחומוס בשר, אני פה קודם כל בשביל הרטרו. אז מיד דיפדפתי לעמוד באייפד עם המאפים הממולאים, והזמנתי לי "נאפיס במילוי גבינה צהובה וזיתים". זה היה באותו עמוד עם "צ'יצ'ולינה - מלוואח עם רוטב פיצה וגבינה צהובה". כן, הנה שיחה משפחתית שעדיף יהיה לוותר עליה עד שיגיע האוכל: "אבא, מי זאת צ'יצ'ולינה ומה הפך אותה למפורסמת בכלל?".
חוץ מזה דגמנו גם סלט חלומי גדול, את פוקצ'ת הבית, ולקינוח - ברד פודינג. הכל היה טעים, נדיב ומזמין, ומנוגד ב-180 מעלות לחוויות שלי מהסניף בראשל"צ באחד הלילות של החופש הגדול ב-1990.
אז נכון שאני קצת מעקם פה את חוקי הפורמט (או הכתבה), כי להשוות בין נאפיס של היום לרשת בתחילת דרכה זה כמו להשוות בין הכיור שלכם באמבטיה לפארק מים, אבל זה בסדר ממש להתקדם בחיים. הנה, תראו אותי, גם אני כבר לא הולך לישון ביולי-אוגוסט אצל בני-דודים שלי.
הפסגות 9, פתח-תקווה
"נאפיס במילוי גבינה צהובה וזיתים" נמצא ליד "צ'יצ'ולינה - מלוואח עם רוטב פיצה וגבינה צהובה". כן, הנה שיחה משפחתית שעדיף יהיה לוותר עליה עד שיגיע האוכל: "אבא, מי זאת צ'יצ'ולינה ולמה היא מפורסמת?"
מק דויד בחיפה
(צילום: אלעד גרשגורן)
דוד אוהב אותך: מק דויד
הקלישאה מספרת שכל יום לומדים משהו חדש. אני לא בטוח שזה נכון, אבל כן בטוח שלא כל יום לומדים משהו חדש על משהו שקיים כמעט 50 שנה. אני למשל למדתי שרשת מק דויד נקראה ככה פשוט כי לאחד המייסדים קראו דוד, בעוד שהעברתי כמעט חיים שלמים תחת האמונה שלרשת קוראים בכלל מק דיוויד, על שמו של דיוויד כלשהו מארה"ב.
אני מניח שזו פשוט התודעה שלי כילד, שהלחימה לסיפור הזה נופך אמריקאי מתבקש. בכל זאת, מזללת המבורגרים, תחת לוגו של איש משופם עם כובע גדול בצבעי כחול-לבן-אדום, כולל פסים וכוכבים וכאלה.
הרזומה האישי שלי עם מק דויד לא עשיר במיוחד, אף שבשיא היו לרשת שנפתחה ב-1978 כמה עשרות סניפים בישראל. אני זוכר בבירור שאכלתי פעם או פעמיים בסניף האילתי, עוד כמה פעמים בסניף ברחוב פרישמן בתל-אביב, וזהו לדעתי. וכנראה שהייתי זוכר כי עדיין חקוקה בזיכרוני הפעם ההיא בגיל 12 שאכלתי בסניף של רשת וונדי'ס בחולון. כן, נו, וונדי'ס, עם ההמבורגרים המרובעים והלוגו של הילדה הג'ינג'ית עם הצמות והנמשים.
מה שכן, שום נופך אמריקאי לא תמצאו בסניף האחרון של מק דויד בישראל, שנמצא בשכונת נווה שאנן בחיפה. מה שכן תמצאו שם הוא בחור חביב להפליא שמתפעל את הסניף הקטנטן, וכשאני אומר מתפעל, אני מתכוון לזה במלוא מובן המילה. הוא זה שמעביר ניגוב זריז על אחד משלושת השולחנות הקטנים בכניסה, הוא זה שמושך עבורך אחורה את הכיסא, והוא אפילו זה שמזהיר אותך שלא לשבת בפינה ספציפית אחת כי מעליה חולפות לפעמים כמה יונים לא מחונכות, שעלולות לתבל לך את הארוחה מבלי שרצית. תכף הוא גם יכין ויארוז לי את האוכל.
מסך מגע דיגיטלי בוהק כמו במקדונלד'ס לא תמצאו כאן, אבל גם לא תצטרכו, כי כבר בכניסה הוא יציע לכם את אחת הארוחות הפופולריות יותר: ארוחת מק רגיל עם צ'יפס ושתייה ב-40, מק כפול ב-45, טריפל מק ב-50. לא ידעתי שעדיין אפשר למצוא בישראל ארוחה בשרית עם צ'יפס ושתייה ב-40 שקל, אבל כנראה שיש ימים שבהם אפשר ללמוד אפילו שני דברים חדשים.
מק דויד בחיפה
(צילום: אלעד גרשגורן)
ההמבורגרים, למקרה שתהיתם, הם תוצרת זוגלובק, במשקל 100 גרם, ומספרים לי פה שזה משהו שמייצרים במיוחד עבור הסניף הזה. מדובר בקציצה דקה אבל רחבה, שמגיעה עם סימן ההיכר של המבורגרים מהסוג הזה - טקסטורה משובצת קלות. די מדהים שפעם אלה היו כל ההמבורגרים שהכרנו - גם במזללות השונות, וגם במה שהחזקנו בפריזר הביתי. עד שמתישהו באמצע הניינטיז רשתות חדשות כמו אגאדיר החלו להציע המבורגר עבה, בשרני ועסיסי יותר, וביקשו שניתן לקציצות הבשר האלה הרבה יותר ריספקט.
מצחיק גם שבשנים האחרונות יש טרנד חזק של חזרה להמבורגרים דקים - מה שנקרא "סמאש" - ופתאום זה שוב בסדר לאהוב קציצות בעובי של המלפפון החמוץ שמעל.
הקציצה של מק דויד מקבלת שיזוף חזק על הפלנצ'ה, בסמוך לצ'יפסר שבדיוק מטגן לי ערמה יפה של צ'יפס, בזמן ששני חלקי לחמנייה נשלחים להשחמה זריזה בטוסטר קטן בצד. זה טוויסט נחמד כי מבחוץ נשמר החלק המתקתק והפריך ומבפנים המרקם של הצנים נותן קריספיות כיפית.
בתוך כמה דקות המגש שלי כבר מוכן. הצ'יפס החמימים והטעימים נשפכים מצידה האחד של שקית נייר רטרו בדיוק כמו פעם, וההמבורגר עצמו הוא העתק של כל ההמבורגרים שאכלתי ב-20 השנים הראשונות של חיי, בחוץ או בבית. בכלל, אני חושב שעבורי, הביקור במק דויד הוא הכי קרוב שיש לאוכל ילדות, הרבה בגלל שזה המון פעמים מה שאמא שלי הכינה בבית כשהיא ניסתה לשכנע אותי שזה "בדיוק כמו שמוכרים בחוץ". במבט לאחור היא יכלה להשקיע קצת יותר בלחמנייה והרטבים למשל, כי אני עד היום קצת מצולק מהסידור של המבורגר בפיתה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
בתוך כמה דקות המגש שלי כבר מוכן. הצ'יפס החמימים והטעימים נשפכים מצידה האחד של שקית נייר, וההמבורגר עצמו הוא העתק של כל ההמבורגרים שאכלתי ב–20 השנים הראשונות של חיי, בחוץ או בבית
אגב, נראה שהקהל במקום כאן הוא די קבוע. בחצי השעה שאני ישבתי שם באו והלכו - חלקם כדי לאסוף טייק-אוויי - אנשים שהבחור החביב שלנו קרא להם בשמם, ובאופן כללי אני כמעט משוכנע שאני אחד הבודדים השנה שנסע איזה 80-70 קילומטר לכל צד לטובת ההמבורגר פה.
מה שכן, בפעם הראשונה בסיבוב הרטרו שלי אפשר לומר שאכלתי במקום שאליו המקומיים מגיעים בדיוק כמו שהם - או ההורים שלהם - עשו לפני 40 שנה. סוף-סוף מוסד אוכל קטן בסביבה עירונית רגילה, כחלק ממרכז מסחרי סטנדרטי, ליד בנק, מאפייה, קופת-חולים, פיצוצייה, מכולת קטנה. נו, כמו פעם.
טרומפלדור 56, חיפה (התשלום במזומן או בביט)
