עד שלא אמרו לי שהגעתי לגיל הפנסיה בכלל לא חשבתי על זה /
"במרץ אהיה בן 67. אני עדיין נושם ובועט, אבל לפתוח מקומות חדשים בגיל כזה זה רק אם יש קבוצה טובה לידי וכשיש על מי להישען. אני מבקש ממש ששום אדם לא יציע לי יותר שום פרויקטים, בשמי ובשם סיגל, אשתי. יש לי עוד להעביר את דיקסי דירה, לפתוח עוד שלושה סניפים של פיצי עד סוף השנה, בנווה גן, במגדלי ToHA ובעזריאלי. ואני גם פותח בינואר הקרוב את המסעדה במלון בירושלים. אז מבחינת פרויקטים אני סבבה".
אתה מרגיש לפעמים בן 67?
"כשיש לך מסעדות ואתה מוקף בצעירים ובצעירות והעולם שלהם נוכח בעסקים שלך ובחיים שלך, אתה לא יכול להרגיש מבוגר. המוח עושה איזון ואני מגיע למוח שלהם אבל עם הניסיון של איש בן 67. זה קורה ואני לא ער לזה אפילו ואני לא חושב על זה. עד שלא אמרו לי שהגעתי לגיל פנסיה לא חשבתי על זה. אני לא חושב על זה ואין לי מחשבות בכיוון של פנסיה. כן יש לי מחשבות על טיול, אולי לגור חודשיים בקיוטו כי היא עשתה לי טוב, גם האוכל, גם הנוף, גם האנשים. שם הצלחתי להתנתק לגמרי. ואז אולי גם יוון. בא לי טיול של כמה חודשים עם סיגל. אבל זה בטח לא יקרה, זה חלום ולחלום מותר".
לא המצאתי כלום אבל הוכחתי שגם זקנים יכולים לעשות טיקטוק /
"התחלתי לצלם לרשתות סרטונים שלי מבשל בבית. לא רציתי את זה, ישבו עליי ובסוף הסכמתי בתנאי אחד: בלי עריכה. אם נופל לי משהו אני מרים, אם נשפך משהו מנגבים. משוחרר. פתאום החתול קופץ על השיש לבדוק מה מתבשל, הבן שלי עובר וטועם מהסיר. אבל הפסקתי עם זה כי זה דורש תחזוקה, זו התחייבות. מה שמצחיק הוא שהפסקתי בדיוק כשהתחלתי ליהנות. אנשים עפו על זה. לא המצאתי כלום אבל הוכחתי שגם זקנים יכולים לעשות טיקטוק. אני יכול להבין כמה קשה עובדים היום בלוגרים ואיזו מחויבות זה לתחזק את זה. אם שבועיים אתה לא מעלה כלום אז זהו, נעלמת".
פתחנו את מסעדת קרן בתשלומים /
"כשפתחתי את קרן עם אירית שנקר היינו לבד, לא קבוצה ולא כלום. באנו עם כל התום בנשמה והתפתחנו בתוך השוק שבו הרמה עלתה והדרישות עלו עם הזמן, ואנחנו התאמנו את עצמנו למה שקורה. פתחנו את מסעדת קרן בתשלומים, נתנו צ'קים דחויים. היה בחוץ שלט עם השם 'קרן' ולא היה לנו כסף להחליף את השלט אז השארנו את השם (על שם קרן הנדלר-קרמרמן, מראשונות המסעדניות בארץ ומי שהקימה לימים את פרויקט ליליות לשילוב בני נוער בסיכון במקצועות המטבח, ת"ג). היום בשביל לפתוח מסעדה צריך יועץ לכל דבר: יועץ נגישות, יועץ תקשורת, יועץ איכות סביבה, יח"צ. הכי חשוב זה שותפים עם גב כלכלי".
"הייתי בן 40 כשאבא נפטר. במקביל אמא חלתה בסרטן והייתי צריך לטפל בו וגם ללכת איתה להקרנות. עד היום אני מסתובב עם תחושת אשמה. הייתי בן מסור ועדיין מנקרת בי התחושה שאולי הייתי יכול לעשות משהו טוב יותר"
במסעדה שלי אני גם מנקה אבק בסמרטוט /
"פתחתי מסעדה חדשה בדיזנגוף 99 פינת פרישמן בתל-אביב, וזו פעם ראשונה בחיים שאני נכנס למרכז העיר. תמיד העדפתי את השוליים, אהבתי להכניס את הראש לתוך הקונכייה ואת השקט. דיזנגוף הוא רחוב אייקוני, והתלבטתי רבות אם להיכנס לפרויקט הזה או לא. ובסוף לפני שש שנים חתמנו חוזה. המסעדה ממוקמת במלון של ישרוטל, ומה ששיכנע אותי בסוף הוא השותפות איתם ועם האדריכלים של המקום, שעיצבו גם את יפו-תל-אביב וגם את מרים וגם מסעדות בעולם, ברנוביץ'-קרוננברג. יש לי ניסיון מדהים עם כל המעורבים, אני אוהב לעבוד בחברתם ואני מרגיש שאני בקבוצה מנצחת.
"קשה לפתוח מסעדות גדולות. את המסעדות הגדולות פותחות קבוצות, והצעירים פותחים מקומות קטנים. כשאין לחץ כלכלי יש חופש יצירה, ויש מקומות קטנים שעושים אוכל ומתאימים אותו לדור הצעיר. לבר-יין שפתחתי בחצר של יפו-תל-אביב מגיעים מלא צעירים וגם כל השכנים מביצרון ומסביב וגם אנשי עסקים מהבניין יורדים לכוס יין בחצר. היום יזמים של בנייני משרדים וגם של מרכזי קניות, ובטח שגם יזמים של מלונות, הבינו שאחד ממוקדי המשיכה לנדל"ן שלהם הוא מסעדה ובשביל להביא שפים הם צריכים להשקיע, וזה מה שהם עושים. פתאום רואים שפים מעולים גם בקניונים, ומה שקורה בביג הוא ההוכחה הכי טובה.
"כשפותחים מסעדה תמיד חוששים, לא משנה מה הניסיון שלך, אתה לא יכול לבוא עם יוהרה. אני משרת בנשמתי, אני אוהב להגיש, לבשל ולראות אנשים שמחים ומרוצים. אם יש אדונים ומשרתים אז אני משרת, ותודה לאל שזה ככה. בשום גלגול שלי אני לא רואה את עצמי יושב ושמצחצחים לי את הנעליים, אבל אני כן רואה את עצמי עושה את זה לאחרים, אם צריך.
השף חיים כהן
(צילום: איליה מלניקוב)
"היום ניקיתי במסעדה אבק בסמרטוט, וסיגל מארחת ומגישה. אנשים אומרים לי כל הכבוד על זה שאשתי ואני עובדים, מנקים ומפנים, אז אני תמיד עונה שאנחנו ילדים של עוזרות בית. גם אמא של סיגל שברה את הגב בבישולים, ניקיונות וקיפולי כביסה. שתיהן היו נשים מדהימות. כשאמא לא הרגישה טוב אבא היה חוזר מהעבודה בבניין עם גב שבור, והולך להחליף אותה בניקיון ברחוב הירקון. זה לא היה מוזר, זה הכי טבעי. אז מדברים איתי על לתת שירות במסעדה ולהאכיל אנשים? זה קל".
ומה בכל זאת קשה?
"לפתוח מסעדה בתקופה הזאת זה הדבר הכי קשה מבחינת מתן שירות, וזה לא רק העניין שאין עובדים. יש הרבה חבר'ה צעירים אחרי צבא שעושים מילואים וחוזרים לעבודה אחרי שחוו חוויות קשות. אני לא יודע מה הם ראו במלחמה הזאת, אבל הם על הקשקש. מסעדות הן סימן לחיים ומקום בילוי, אבל אין לדעת מה האנשים סביבנו סוחבים איתם, גם הלקוחות. אני נתקל המון באנשים עם סבלנות קצרה, כאלה שכועסים מהר, נעלבים מהר. הייתה לקוחה שהתעצבנה כי היא הזמינה מקום בפנים ובטעות רשמו אותם בחוץ. היא כעסה ועלתה לחדר. עליתי אליה, דפקתי בדלת של החדר וביקשתי להתפייס. אמרתי לה 'בואי נתחיל מההתחלה, לא חבל?' והיא ירדה והכל הסתדר".
אין לי אנרגיות להתעסק בטקס המשואות /
"היחסים עם אסף גרניט לא התערערו אחרי שהוא הדליק משואה, אנחנו מדי פעם שולחים הודעות אחד לשני ואני מקפיד לברך כשהוא זוכה בכוכב. אני חושב שזו התקשורת שמחפשת כותרות. לא נעלבתי מטקס המשואות, ולא חשבתי על זה עד שלא שלחו לי מיליון הודעות ושאלו 'איך יכול להיות שזה לא אתה, לא אהרוני ולא איל שני'. אבל בחרו באסף והכל בסדר. אין לי אנרגיות היום להתעסק בדברים האלה. פתחתי מסעדה ויש לי מטרה אחת כרגע: להפוך את המסעדה החדשה בדיזנגוף לדבר הכי מקסים שיש.
"היום סיגל ואני קמנו ברבע לשש, וברבע לשבע בבוקר כבר היינו במסעדה, תענוג. אז על מה נתווכח, על זה שאסף גרניט לא ראוי או למה הוא ולא אני? זה לא מעניין. אבל אם היו שואלים אותי, אז לדעתי שלום קדוש היה צריך להדליק. לא חשבתי שאנחנו צריכים להדליק משואה, קדוש היה צריך. לנו יש עוד זמן. אבל לשלום מגיע בזכות זה שהוא היה שף שפעל במטבח כשר, הכי רחוק מרובושון, אבל הוא ידע תמיד להביא לישראל את הגוורדיה של השפים המפורסמים בעולם, והוא זה ששם אותנו על מפת הקולינריה, על זה מגיע לו לדעתי משואה. גם אני וגם אסף, החיים עוד לפנינו, אפשר לחכות. אבל בסוף יצא שאסף הדליק משואה והכל טוב".
השף אסף גרניט
(צילום: גיא כושי ויריב פיין)
הדבר היחידי שאני רוצה לכתוב על המצבה שלי הוא "תודה רבה" /
"אם לא נדע להתחבר בחזרה, המדינה הזאת לא תוכל להתקיים. אני לא רוצה להתעסק בפוליטיקה, בקצוות ובשנאה. קשה להיות באמצע ולהקשיב לשני הצדדים, זה לא פשוט ואני מנסה להכיל את שניהם. אני תמיד מקשיב לצד השני, אני לעולם לא מתבצר בעמדה שלי. אין לי מספיק זמן לטינה ולשנאה, ואין לי מספיק זמן לחיות בשביל למשוך משקעים. אני מאחל לעצמי עוד 20 שנה בבריאות טובה. אני חותם על זה, ואחר כך שווייץ".
המתת חסד בשווייץ?
"כן, אבל אני לא חושב על שווייץ במובן של מתי אגיע לשם, אלא לא רוצה להגיע למצב שאבא ואמא שלי הגיעו אליו. היא סבלה מאוד ונלחמה כמו לביאה עד שקראה לי, ביקשה שלא אבכה ואמרה לי שאדאג לה לסיים את זה. היא לא הייתה מוכנה להיות סיעודית ומאותו רגע שהיא הידרדרה היא רצתה למות. גם אני לא רוצה להיות תלוי בילדים שלי שיהפכו למטפלים שלי, אני מראש פוטר אותם מזה. אני גם לא מחייב אותם לא לקדיש ולא לבקר בקבר. הדבר היחידי שאני רוצה הוא לכתוב על המצבה שלי 'תודה רבה'".
תודה למי?
"לעולם. תודה על החיים שלי, תודה על המשפחה המדהימה, תודה שהגשמתי את עצמי. עבדתי קשה והגעתי לאן שרציתי וזו ברכה, טוב שככה. אז תודה. אני שמח בחלקי, ואני עושה היום דברים שאני אוהב".
יש לי רגשות אשם על הטיפול בהורים שלי /
"אבא שלי היה איש מופנם מאוד ומיוחד מאוד. הוא היה בן העדה נאש דידן, אלה אנשים שיש בהם תום והם גם שקטים מאוד. הוא גם היה טבעוני, ואני חושב שבכל קריית-שלום לא היה אז אפילו טבעוני אחד. הוא למד צילום והיה לו חדר קטן שבו פיתח תמונות. יש לי הרבה תמונות בתור ילד קטן, רק בזכותו. הכל מתועד. הוא עבד קשה בשנות הצנע, ונסע לאילת לעבוד בבניין. אני זוכר שהיינו נוסעים לבקר אותו שם. הוא היה אחד הפועלים האחרונים ב’סולל בונה’, אחרי זה כל היהודים עזבו והביאו במקומם ערבים, אבל הוא לא הסכים לעזוב. הוא קיבל אירוע מוחי קשה ששרף לו את המוח, והיה מוגבל פיזית. הוא לא הצליח לדבר ואני לא יודע אם בסוף הוא זיהה אותי או לא, עד כדי כך. אחד הרגעים הכי קשים היה כשהייתי קורא לו 'אבא' והמבט שלו היה חלול. הייתי בן 40 כשהוא נפטר. במקביל גם אמא חלתה בסרטן, והייתי צריך גם לטפל בו וגם ללכת איתה להקרנות. עד היום אני מסתובב עם תחושת אשמה שאולי לא טיפלתי בהם טוב מספיק. אולי הייתי יכול לעשות משהו אחר. הייתי בן מסור ועדיין מנקרת בי התחושה שאולי הייתי יכול לעשות משהו טוב יותר. הייתי ישן עם אמא בהוספיס, אבל יש לי הרבה נקיפות מצפון על התקופה שאבא היה חולה. היום בדיעבד אני אוהב אותו יותר ממה שאהבתי אותו אז, אני עוד מנסה להבין את זה. הוא היה איש מדהים שמיקסם את היכולות שלו בתנאים לא פשוטים. אני ממליץ לכל אחד להתפייס עם ההורים, בשבילך עצמך".
השף חיים כהן בילדותו, עם אביו אליעזר ז"ל
(צילום: אלבום משפחתי)
השף חיים כהן בילדותו, עם אימו מרים ז"ל
(צילום: אלבום משפחתי)
יש גם פעוטות שמעריצים אותי /
"כולם רוצים סלפי, גם לקוחות מבוגרים וגם לקוחות צעירים. אני לא יודע אם זה בגלל ‘שום, פלפל ושמן זית’ או בגלל ‘מאסטר שף’. ‘שום, פלפל ושמן זית’ הוקרנה בימי שישי בשעה הכי משפחתית שבה כל המשפחות בבית, וככה הפכתי לבן משפחה בסלון של כולם. אני נגיש, וטבעי לאנשים לגשת אליי בלי לחשוב אם זה מתאים או לא. אני מצטלם עם כל אחד, אבל חוץ מאשר כשאני יושב עם המשפחה במסעדות, כי הילדים העירו לי. מאז אם פונים אליי כשאני בארוחה משפחתית במסעדה אני אומר 'סליחה, לא היום'. חוץ מזה אני רגיש לכולם, אנשים אומרים לי 'אשתי חולה עליך', 'אמא שלי שרופה עליך', 'הבן שלי מעריץ אותך'. התארחתי ב’פרפר נחמד’ ומאז יש גם פעוטות שמעריצים אותי. אמהות חולות עליי וגם סבתות, כולם בטוחים שאני מהעדה שלהם. אמרו לי כבר שיש לי מבטא מרוקאי ועיראקים חושבים שאני עיראקי. כל זה רק מחמם לי את הלב".
ההורים שלי לא רצו שאהיה שחקן /
"כבר בבית הספר היסודי קיבלתי את התפקידים הכי טובים בהצגות בית ספר. הייתי ילד שמח מאוד, ילד חי ושובב. הוכחתי לעצמי שאני לא רע בתפקידים הראשיים בהצגות בית ספר וחלמתי להיות שחקן. כשעברתי לתיכון ורציתי ללמוד משחק ההורים אמרו 'תראה לנו שחקן שיש לו מה לאכול'. הם האמינו שאני צריך מקצוע בשביל לא לעבוד קשה כמוהם. במשפחות מזרחיות היה חשוב ללמוד מקצוע, בשביל לא להיות פועל שחור. את התיכון עזבתי בסוף כיתה י' ובמקרה נתקלתי במודעה שצריך פיקולו בבר בתל-אביב הקטנה ברחוב הירקון. עבדתי שם בפינוי שולחנות. אחרי שלושה חודשים עברתי לאפרופו ליד היכל התרבות, הייתי ברמן וצ'קר במטבח. עבדתי שם שנתיים וחצי ושם הכרתי את אירית שנקר, שהייתה מלצרית, ולימים הפכנו לשותפים במסעדת קרן. בימי שישי לפני הלחץ הייתי אוהב להבריק את החלון בכניסה לאפרופו, לאמא שלי היה חומר ניקוי מדהים לחלונות, היא נתנה לי אותו והייתי מבסוט. לא חשבתי אז שאהיה טבח. הנקודה שסימנה אותי כטבח הייתה ביס שאכלתי אצל שאול אברון - לחם רוסי עם חמאה ורוסטביף מדמם. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי בשר וחלב יחד, הגעתי ממטבח כשר לגמרי. לא אכלתי חלב ובשר יחד לפני כן. הייתי בטוח שהשמיים ייפלו, אבל זה היה טעים כל כך, אי-אפשר היה לחזור אחורה אחרי הביס הזה".
"התעורר אצלי חשד לטרום סוכרת וניצחתי את זה. אני לא מתנזר, אבל בגדול צימצמתי ב–90 אחוז את הסוכרים והלחם. אני רוצה גם להגיע למכון כושר בשביל לחזק את הגוף, בכל זאת אני צריך להכין אותו לישורת האחרונה של החיים"
חזיר זה סדין אדום /
"המסעדה בדיזנגוף 99 לא כשרה. כשהתחלתי לתכנן את התפריט למסעדה, רציתי להכניס אומלט סרטנים לארוחת בוקר. אבל אז אמרו לי שהכל מדהים רק אם אפשר בלי פירות ים, אז הורדתי את זה מיד בלי בעיה. בסוף הדבר הכי טוב שיצא ממרים, המסעדה הכשרה שלי שקרויה על שם אמא שלי, הוא שיושבים שם כל הצדדים ואוכלים יחד. נשים בשביס ליד תל-אביבים, וזה יפה. אני גם מגיש יין של ייננית דתייה מהממת. בכל אופן חזיר זה סדין אדום, אני לא אכניס חזיר למסעדות שלי ואין לי בעיה עם זה שאין לי בייקון בארוחת בוקר.
"הרבה צעירים התחילו לשמור שבת אחרי 7 באוקטובר, ואני חושב שיש התכנסות לתוך היהדות. הרוע מזכיר לנו שבעצם כולנו יהודים. בינואר אני פותח מסעדה כשרה בירושלים, ומרים היא גאווה שלי כי כל עם ישראל יושב שם, גם מי שאוכל כשר וגם מי שלא. זו אחת ההצלחות הגדולות שלי במסעדנות, החיבור בין שני הצדדים. יצרתי מקום שיכולים לשבת בו דתיים וחילונים יחד וזה מהמם".
אני לא במקרה בדיזנגוף /
“לפני שנה הכנסנו את רועי חדד שותף ליפו-תל-אביב, לדיקסי וגם למסעדה החדשה בדיזנגוף. הוא מכיר את הרחוב היטב, הוא איש של דיזנגוף. זה קרה כי רצינו עוד צלע ניהולית, ולרועי יש אנרגיה. הבר האסייתי שפתחנו מול המסעדה הוא הבייבי שלו, הוא גם למד בישול ויש לו ידיים טובות. מגיעים לבר מלא צעירים והוא פועל בינתיים רק שלושה ימים בשבוע, אנחנו בהרצה ועושים פיין טיונינג על הכל. המסעדה במלון היא מסעדה איטלקית שכרגע מגישה רק ארוחות בוקר, ובהמשך היא תיפתח גם לצהריים וערב. בחוץ יש חצר יפה על הרחוב ומול המסעדה פתחנו בר אסייתי”.
מסעדת יפו תל אביב
(צילום: ירון ברנר)
לא משנה למי אני מצביע /
"אני לא אומר ולא מגלה לאף אחד. אני שומר על הפרטיות שלי בתחום הזה. גדלתי בבית שאבא ימני ליכודניק בדם, הוא היה מצביע ליכוד לא משנה מה. אמא הייתה מערך. לפני כל בחירות היו צעקות בבית ומריבות, חודש לפני הבחירות וחודש אחרי. צריך לבחור במי שאתה חושב שינהל את המדינה טוב יותר, והמדינה זקוקה לשיקום וריפוי. לא משנה למי אני מצביע, משנה מה אני עושה, וזה פותח מסעדות. אנשים באים למסעדה להתפרק, לשחרר ולעצור לנוח מהכאב, מהמצוקה ומהלחץ. במסעדה יש לך רגע זמן לשבת ולשנות אווירה. זה לא ישנה את המציאות אבל יעשה לך משהו בלב. זו השליחות של המסעדנים והשפים".
מה שקורה בכנסת נשאר בכנסת /
"בכנסת יש מאות עובדים מדהימים, חמים וטובים ואותם אני פוגש רוב הזמן, וגם הכי קל להאכיל אותם כי הם לא רוצים שיגוונו להם, זה לא כמו בקמפוס של ההייטק, ששם כל הזמן מבקשים לחדש ולחדש. במזנון הכנסת לא רוצים לחדש. יש בתפריט מנות שחוזרות על עצמן כי זה מה שהם רוצים לאכול - חזה עוף, שניצל ומנות כאלה. קוראים לזה מזנון, אבל זה כמו מסעדה שמאכילים בה 1,500-2,000 איש ביום. יש מזנון חלבי, מזנון בשרי ויש מזנון של ח"כים בנפרד. נבחרי הציבור שלנו אוהבים לאכול פלאפל וסלט קצוץ. זה לא משנה מה אני חושב פוליטית, אני נותן שם שירות לכולם, לא משנה מי ומה. יש גם מאחורי הקלעים של כל זה, אבל מה שקורה בכנסת נשאר בכנסת".
"צריך לבחור במי שאתה חושב שינהל את המדינה טוב יותר, והמדינה זקוקה לשיקום וריפוי. לא משנה למי אני מצביע, משנה מה אני עושה, וזה פותח מסעדות. אנשים באים למסעדה להתפרק. זאת השליחות שלנו"
כך ניצחתי את הטרום סוכרת /
"לפני כמה שנים התעורר אצלי חשד לטרום סוכרת וניצחתי את זה. בסוף הכל זה רק תזונה. הורדתי סוכרים, צימצמתי משמעותית לחם לבן ופחמימות, ובמילים אחרות למדתי לסתום את הפה, אבל לא לגמרי כי פעם בחודש אני אוכל את הפסטה שאני אוהב ומדי פעם גם לחם. אני לא מתנזר ממה שאני אוהב, אבל בגדול צימצמתי ב-90 אחוז את הסוכרים והלחם ואני לא מרגיש שוויתרתי על שום דבר. בקורונה הפסקתי לרוץ ואני מתכנן לחזור לזה. אני רוצה לשחות ולהגיע גם למכון כושר בשביל לחזק את הגוף, בכל זאת אני צריך להכין אותו לישורת האחרונה של החיים. אלא שבינתיים במקום להאט אני ממשיך לפתוח מסעדות ולתכנן תוכניות כאילו שאני בן 30".
יש שאומרים עליי שאני בוכה סדרתי, וזה נכון /
"’שום, פלפל ושמן זית’ היא אי של שפיות בשבילי, אני אוהב אותה מאז ומתמיד, אוהב לארח ולבשל עם האנשים וזה תמיד יוצר רגעים אינטימיים. מיקי קם ויהודה עדר התארחו אצלי, ומעולם לא נפגשנו מחוץ לאולפן. גיליתי שמיקי אישה מדהימה והם שרו יחד 'אהבה בת 20' והתחלתי לבכות. אני רגשן. יש שאומרים עליי בוכה סדרתי, וזה נכון. אני כמו פצע פתוח, המוזיקה נוגעת בי. מישהו אמר לי שאני נוסטלגי והוא צדק. נוסטלגיה היא מקום חם. זה המשפחה שלי שאיננה והסביבה שגדלתי בה. אני זוכר כמה התרגשתי כשגיליתי את הקרמשניט בקפולסקי או את הלחמנייה עם סלט הביצים ליד קולנוע מוגרבי או את הרגע שבו גיליתי במרתף באלנבי מסעדה יהודית עם כריך אווז וסלמי. הכל היה אז בתולי וחדש. היום קשה להתרגש מדברים חדשים".
ואת מי היית רוצה להאכיל?
"נורא בא לי להאכיל את פוליקר, שלא רוצה לבוא להתארח ב’שום, פלפל ושמן זית’. אני רוצה לבשל איתו ולעשות תוכנית יוונית. הפספוס שלי הוא מאיר ישראל, המתופף, שלא ידעתי שהוא יווני. הוא התארח אצלי בבית וקבענו שהוא בא לתוכנית ואז חודשיים לפני כן הוא נפטר".
ב”מאסטר שף” אין לנו דרמות גדולות /
"החודש מתחילים לצלם עונה חדשה של ‘מאסטר שף’ ובפעם הראשונה עם יוסי שטרית (בעל טור במוסף זה, ת”ג), זה יהיה מעניין. אצלנו יוסי יהיה הרבה יותר משוחרר להגיד מה שהוא רוצה, ויש לו מנעד קולינרי רחב - מהקציצות המרוקאיות של אמא שלו דרך אוכל גבוה ובאמצע הוא גם מבין באוכל להמונים. אני הבאתי אותו לתוכנית, עשינו יחד עם בנות הזוג שלנו פרסומת לאיקאה, והצעתי לו לבוא".
פשוט ככה על הסט?
"כן, כשנפגשנו באיקאה שאלתי אותו אם הוא יכול לראות את עצמו שופט איתנו בתוכנית, וזהו, השאר היסטוריה. אני חושב שבעונות האחרונות של ‘משחקי השף’ הייתה הרגשה של עייפות, שזה לא מתרומם. יוסי הוא אחלה תוספת לתוכנית, אבל אני לא חושב שתהיה דרמה גדולה. הדרמה הגדולה זה רושפלד וגרניט, נראה איך זה יסתדר. רושפלד הוא ליהוק מבריק וזה יכול לנער להם קצת את התוכנית ולעשות טוב. אני חושב שהמפגש הזה ביניהם יאתגר שם את כולם ויוסיף לתוכנית ביג טיים".
השף חיים כהן
(צילום: איליה מלניקוב)
איך היחסים אצלכם בין השופטים, אתם חברים?
"היחסים בין השופטים ב’מאסטר שף’ הם כמו היחסים בין זוג נשוי, כשהתשוקה נגמרת הם נפרדים אבל נשארים חברים טובים. כשהכל התחיל היינו צעירים, והנה, הגענו עד הלום. לכל אחד יש את הפינה שלו ואת האימפריה שלו. גם כשיש חילוקי דעות בין איל, רותי, ישראל ואני, עדיין יש לנו הערכה עצומה זה כלפי זה. כל אחד סוחב על הגב שלו הרבה מהקולינריה כאן. אהרוני היה הראשון שכתב ב’ידיעות אחרונות’ על מסעדות מהעולם והביא את הניחוח של חו"ל לארץ, הוא פתח את יין יאנג, את תפוח זהב ועוד מסעדות. בזמנו אני עשיתי את מסעדת קרן, איל עשה את אוקיינוס בירושלים ורותי את הקופי בר. אז אפשר להגיד עליי מה שרוצים, אבל אי-אפשר להתווכח עם הקבלות של איש מאיתנו".
