"נעלמה לנו בדקות": החברים של נועה מרציאנו ז"ל נפרדים מהצעירה שהייתה עבורם שיעור באופטימיות והכלה
בכל יום, רב"ט נועה מרציאנו הייתה פותחת את הפנקס שלה. זה לא היה יומן מבצעי וגם לא מחברת לימודים, אלא "פנקס תודה". שם, בכתב יד מוקפד, היא הנציחה את הרגעים הקטנים שהפכו את חייה למשמעותיים. "תודה על החברות שלי בצבא, תודה על זה שלמדתי בריצה... תודה על מיליון ואחד דברים", משחזר חברה הקרוב, רועי יום טוב. "היא ממש ידעה להכיר תודה. באמת".
1 / 4
הכרת התודה הזו, יחד עם חיוך ממכר ורצינות תהומית לכל משימה, היא המורשת שנועה הותירה אחריה. רב"ט נועה מרציאנו ז"ל, שנפלה ביום כ"ה בחשוון תשפ"ד (9.11.2023), הייתה הרבה מעבר לחיילת מצטיינת; היא הייתה הלב הפועם של חבריה ומשפחתה במודיעין. נועה היא ביתם של עדי ואבי. נולדה ביום כ"ח בתשרי תשס"ה (12.10.2004) במודיעין. אחות בכורה ליובל, הדר ואיתי.
הצחוק שהפך לממכר
הקשר של נועה עם חבריה נפרש על פני שנים ארוכות. דנה שיינין, חברתה הקרובה, מספרת על מסלול חיים משותף שהחל ביסודי והמשיך דרך תנועת המש"צים. "פשוט מהרגע שהתחלנו להיות ביחד, בטיולים ובחופשים, היינו אחת עם השנייה כי הכרנו הכי טוב", היא נזכרת. "נועה הייתה מצחיקה. מוזר להגיד 'הייתה', אבל היא הייתה מצחיקה".
נועה הייתה עולם ומלואו של תחומי עניין: מרפלקסולוגיה ועד קריאה ושירה. אך מעל הכל, בלטה היכולת שלה להשקיע את כל כולה בכל דבר שעשתה. "כל מסגרת שהיא הייתה בה, היא לקחה אותה הכי ברצינות שאפשר ואהבה להשקיע ב-100%", אומרת דנה. "והיה לה את הצחוק הכי ממכר וקורע, אי אפשר שלא לצחוק כשהיא צוחקת".
גם רועי, שהכיר אותה בכיתה ז', מתאר שילוב נדיר של אצילות ושלומיאליות חיננית: "הייתה לה ראייה מיוחדת של החיים. היא הייתה כל כך מנומסת, אבל גם כל כך מגושמת ומצחיקה בו-זמנית. היא הייתה נתקעת בחפצים ואז אומרת להם 'סליחה' מהרגל. היא ידעה איך לגרום לבנאדם להרגיש טוב".
"הכי 'צהובה' שיש"
כשנועה התגייסה לתפקיד תצפיתנית, היא לא ראתה בזה נטל, אלא שליחות. "היא הייתה הכי 'צהובה' שיש, יותר מכל בנאדם אחר שהכרתי", מחייכת דנה. "היא רצתה להגיע הכי גבוה שהיא יכולה, כיוונה לקצונה. היא לא עשתה דברים בקטע של דקדקנות מעיקה, אלא פשוט כי הייתה לה משימה והיא רצתה לעשות אותה על הצד הכי טוב. אין דבר כזה שלא".
רועי מוסיף כי נועה פרחה בצבא: "היא באמת מאוד אהבה את הצבא. הסיפורים שלה על ההכשרה, על החברות... היא רצתה להגיע מאוד גבוה". את פנקס התודה שלה היא המשיכה לטפח גם בתוך השירות המאתגר בחמ"ל, מקפידה להעריך את מה שאינו מובן מאליו.
התחושה המוקדמת והשיחה האחרונה
הימים האחרונים שלפני ה-7 באוקטובר היו רוויים ברגשות מעורבים. ביום האחרון שלהם יחד, נועה ורועי הלכו לעשות קעקוע ונסעו לגבעות של צור הדסה. שם, רגע לפני החזרה לבסיס, נועה אמרה משפט שנחרט ברועי: "'זה קטע שאתה מכיר מישהו כל כך הרבה זמן, וכאילו נגמר לכם על מה לדבר אבל זה בסדר, אני מרגישה בנוח, טוב לי'". אך לצד הרוגע, חלחל חשש. "הרגשנו ממנה איזה חשש לחזור לבסיס", משחזר רועי. "היא אמרה לאמא שלה וגם לנו: 'לא, בסוכות יהיה בלאגן, תהיו מוכנים, יהיה משהו'".
התחזית הקודרת התממשה בשבת בבוקר. בשעה 06:40 נועה התקשרה לרועי. "היא אומרת לי: 'רואים, נכנסים... שומעת יריות, טילים', הכל בלחץ", הוא מספר בכאב. "היא הייתה חדשה בחמ"ל. אמרתי לה 'אולי זה עוד סבב, חיל האוויר יגיע'. דיברנו עד שהיא אמרה 'טוב, אני צריכה ללכת'". זו הייתה הפעם האחרונה ששמעו את קולה. בהמשך היום, הסיוט הפך למציאות כשהופץ הסרטון מהמיגונית והודעת פרידה. "התקשרתי אליה 17 פעמים, עד שהשלכתי את הטלפון בעצבים", אומר רועי. "זה פשוט לא היה נתפס. היא פשוט נעלמה לנו בדקות".
הסוף המר והצוואה של נועה
במשך חודש ימים חבריה של נועה נאחזו בתקווה שהיא תחזור מהשבי. האמונה הזו התנפצה כשחמאס פרסם סרטון תעמולה אכזרי שבסופו נראתה גופתה. "ב-9 בבוקר אמא שלה התקשרה אליי ואמרה לי שנועה נרצחה, ושזה לא מזויף", משחזרת דנה. "הכל התנפץ בשנייה. אחרי חודש שהאמנתי באמונה שלמה שהיא תחזור, פתאום הכל קרס".
גם היום, זמן רב אחרי ההלוויה הקשה, החברים מסרבים לתת לאור של נועה לכבות. דנה שואבת כוח מהחיוך שהיה סימן ההיכר שלה: "אני לא מרשה לעצמי לשקוע, רק כי אני יודעת כמה בנפש שלה חיוך, אופטימיות ואהבה היו כל מה שהיא הייתה". רועי רואה בהנצחה של נועה צוואה אישית: "הכי חשוב שנזכור מנועה את ההכלה, את האכפתיות והסבלנות. אין אחד שפנה אליה ולא קיבל את העצה הכי טובה או הקשבה אמיתית. זה מה שאני מנסה לתת לאחרים עכשיו, רק בזכותה. לקחת ממנה קצת ולהעביר את זה הלאה".
רב"ט נועה מרציאנו הותירה אחריה פנקס מלא בתודה, חבורה כואבת אך גאה, ומסר אחד צלול: גם ברגעים הכי קשים, תמיד יש על מה להכיר תודה.
יהי זכרה ברוך.
רב"ט
נועה מרציאנו