סמ"ר בנימין (בני) בלאי נפל בשבת שמחת תורה: "אני אוהב אתכם"
"הוא צדיק... בשעה שבע ומשהו הוא נהרג ביום שבת, בשביעי לאוקטובר". אומרת אימו. סמ"ר בנימין (בני) בלאי לוחם חיל הלוגיסטיקה בן 20 נפל בשבת שמחת תורה במהלך מתקפת ה־7 באוקטובר. הוריו מספרים על ילד שהגיע כמתנה, היה אור בבית, דאג למשפחתו ולסביבתו - וגם ברגעיו האחרונים אמר להם: "אני אוהב אתכם". לוחם חיל הלוגיסטיקה בני בלאי בן ה-20 נפל בשבת שמחת תורה. הוריו מספרים על ילד שהגיע כמתנה, היה אור בבית, דאג לכולם וגם ברגעיו האחרונים חשב קודם על משפחתו.
1 / 9
ילד שהגיע כמתנה והביא אור לבית
סמ"ר בנימין (בני) בלאי ז"ל הגיע לעולם אחרי שתי בנות. "כל מה שעניין אותי זה ילד שקיבלתי במתנה", מספרת אמו, וויזרו (אביבה) בלאי. "הוא היה ילד מקסים, מלא אור, חייכן. פשוט חלום כזה - ילד חלום".
מאז שנולד, לדבריה, הביא איתו אהבה וחיבור. "הוא היה אור לבית. ילד מחייך כל הזמן".
תמיד שם בשביל כולם
בנימין, שכונה בפי כולם בני, נולד ב - 3 ביוני 2003, בנם של אביבה ופנטה בלאי. במשפחה מספרים כי מהרגע הראשון היה ילד אהוב במיוחד. "לא היה תינוק כמוהו", אומרת אימו. "אחד הילדים הכי מבריקים, הכי יפים, ילד מתוק".
הוא גדל בבית חם, מוקף אחיות ואחים, ילד שמתחבר עם כולם. "הוא היה הכל בשבילנו", אומרת האם. "עם אחיות, עם אחים, מצחיק אותם, מדבר איתם, צוחק איתם, עוזר להם. תמיד שם". גם כשהיה קטן ונפגע או נעקץ, היא נזכרת, הוא היה דווקא זה שמרגיע. אפילו שכואב לו, היה אומר לנו, תירגעו, אני בסדר. זה היה הילד – מרגיע".
בני אהב ללמוד. הוא אהב מתמטיקה, עברית וציור, והיה אוהב לצייר. "המורות היו מתות עליו", מספרת האם, ומוסיפה כי מורה שלימדה אותו בכיתות א' - ב' ממשיכה עד היום להנציח אותו. "היא אמרה שתעשה לו הנצחה, והיא באמת עושה מעל ומעבר".
כבר מגיל צעיר, מספרת המשפחה, היה ברור שבני חושב על אחרים. "בנימין תמיד דאג לעשות טוב", אומרת האם. "בעיקר להורים שגידלו אותו". הוא היה אומר להם, "אתם מספיק עבדתם, מספיק עשיתם בשביל הילדים. מעכשיו אני אדאג לכם". בעיניה, זו הייתה עדות לאדם שהוא הופך להיות עצמאי, חרוץ, כזה שעומד במה שהוא אומר. אביו מספר שהיה אדם חרוץ, "הוא? אם שם מטרה - הוא חייב לבצע".
בני גם ידע ליהנות. הוא טייל, יצא לחו"ל עם חברים ועם בת הזוג שלו, עבד וחסך כסף, וניצל אותו כדי לחוות. "עשה בכסף שחסך, נהנה", מספר האב.
לוחם חיל הלוגיסטיקה עם לב גדול
בצה"ל שירת כלוחם בחיל הלוגיסטיקה. הוא שימש כנהג ועבר בין כמה מוצבים, ובתקופה האחרונה שירת באזור כיסופים. גם שם, מספרים הוריו, הוא היה אותו בני. "יש כל מיני סיפורים", אומרת האם. "הוא היה נכנס למטבח, מכין אוכל, מצחיק את כולם".
השירות שלו היה במתכונת של שבוע בבית ושבוע בצבא. בשבועות שהיה בבית, עבד במאפייה. "כל יום שישי היה מביא לנו חלות", מספרת האם. מאז שנפל, המשפחה בחרה להמשיך את המנהג בדרך אחרת. "מעכשיו זו ההנצחה שלנו", אמרה אחת האחיות. "אנחנו מכינים חלות בבית, לא קונים".
מה שיהיה יהיה
אביו, פנטה בלאי, מספר כי דאג לו. "חשבתי שהאזור שם קצת יותר מסוכן", הוא אומר. היו אפשרויות אחרות, רחוקות יותר, אבל בני העדיף להישאר קרוב לבית. "כדי שיוכל לדאוג לנו, לעבוד ולראות אותנו". האב ביקש ממנו לעזוב, אך בני השיב בפשטות, "אבא, מה שיהיה יהיה. זו הבחירה שלו חוץ מלהצטער אני לא יכול לעשות כלום"
בחג האחרון היה בני בבית. ערב לפני חזרתו לצבא הוא עזר למשפחה לבנות את הסוכה. "כל דבר קטן אני זוכרת", אומרת האם. "כל חג שמגיע זה יושב לי מול הפנים". ביום שלישי, לפני שיצא, הוא ניגש אליה, נישק אותה והלך. "זאת הייתה הפעם האחרונה".
גם בתוך הבית, מספרים הוריו, בנימין היה דמות של יציבות ושקט. ילד שידע להכיל, להבין, ולעיתים אפילו להוביל את המבוגרים שסביבו. "הוא היה מרגיע אותנו", מספרת האם. "גם כשהיה כואב לו - הוא היה אומר לנו לא לדאוג". בעיניה, זו הייתה תכונה שחזרה על עצמה לאורך השנים, היכולת לשאת כאב בלי להעמיס אותו על אחרים.
הקשר שלו עם האחים והאחיות היה עמוק ומגונן. הוא רצה אח קטן, וכשנולד - הקשר ביניהם הפך למרכזי. "הוא השאיר אח בן עשר", אומרת האם, ומתקשה לעכל את המעגל שנפער. גם מול האחיות, בני היה נוכח תמיד - מדבר, מצחיק, עוזר, יושב איתן. "הוא היה הכל בשבילנו".
הדאגה שלו למשפחה לא הייתה הצהרתית אלא יומיומית. הוא חשב קדימה, תכנן, עבד קשה. "הוא היה קם בשלוש או ארבע לפנות בוקר", מספרת האם. "אם הוא שם לעצמו מטרה הוא חייב לבצע אותה". הוא חסך כסף, עבד במקביל לשירות הצבאי, ולא מתוך צורך בלבד - אלא מתוך תחושת אחריות. "מעכשיו אתם תהיו בידיים טובות", היה אומר להוריו.
רק אחרי נפילתו, מספרת האם, הבינה עד כמה בני נגע באנשים מחוץ למעגל הקרוב. "לא ידעתי עד כמה חברים אהבו אותו, עד כמה אנשים מבוגרים בסביבה אהבו אותו". הידיעה הזו, לדבריה, כואבת אבל גם מחזקת. "הוא היה כזה. פשוט ילד שעושה טוב".
האסון הגדול
"לא ציפינו שיקרה דבר כזה", מספר האב, בשבעה באוקטובר בבוקר, מספרת האם, הכול קרה בבת אחת. אזעקות, בלבול, ערפל. המשפחה, שומרת שבת, ניסתה ליצור קשר. בני ענה. "הוא סיפר שהם נכנסו לבונקר, שיש מחבלים סביבם", מספרת האם, "ושומעים קולות בערבית. הוא אמר לי, אני אוהב אתכם", היא משחזרת. "נזרקתי לרצפה ובכיתי". לאחר מכן, הוא כבר לא ענה.
ימים ארוכים עברו ללא מידע. בני המשפחה חיפשו בבתי חולים, ניסו כל כיוון אפשרי. "הייתה לנו תקווה", אומרת האם, "אולי הוא התחבא, אולי הוא איפשהו". רק ביום חמישי בערב הגיעו החיילים והודיעו.
בנימין נפל בשבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בן 20 בנופלו. הוא הובא למנוחות ביום שישי, לבקשת המשפחה.
לאחר מותו, מספרים הוריו כי הם נחשפו לעומק האהבה שהקיפה אותו. "לא ידעתי עד כמה אנשים אהבו אותו - חברים, מבוגרים, אנשים בסביבה. ידענו שהוא עוזר, אבל לא הבנתי עד כמה".
לדבריה של האם, "הנחמה הגדולה שלי היום היא נכדתה, אלמה, שנולדה חודשים ספורים לפני האסון. אני מרגישה שהוא שלח אותה", היא אומרת. "חבל שלא זכו לראות אותך". על בנו אומר האב פנטה בפשטות, "אני גאה בו. תמיד הייתי גאה בו הוא נלחם ועשה למען עם ישראל".
סמל בנימין (בני), בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
בנימין בלאי