"אומרים שמלאכים מגיעים לזמן קצוב"
סמ"ר סהר סודאי ז"ל מחטיבת גבעתי, בנם של מירב ויוסי ואח תאום לשחר, נפל ב-26 במאי 2024 כשהוא בן 20 בנופלו. סהר ז"ל נהרג בפעילות מבצעית במהלך מלחמת 'חרבות ברזל' בצפון רצועת עזה שמטרתה: חילוץ שלוש גופות חטופים.
1 / 7
"סהר היה מלאך. ילד שהסב הרבה נחת. אוהב אדם, אכפתי, ילד מאוד מיוחד – ויותר מדי שקט", מספרים בגעגוע הוריו ומתארים ילד מצחיק וכובש, שכבר מגיל קטן היה "המבוגר האחראי בסביבה".
ואפילו כילד, אימו מירב מספרת שתמיד אפשר לפנות אליו ולקבל דעה אמיתית. "סהר היה חבר אמת והוא יצר המון חברים טובים סביבו. הוא פשוט הוכיח לנו כל פעם שבדרך שלו הוא מצליח, בשקט שלו, בצניעות שלו - הוא מצליח ומגיע הכי טוב שאפשר", היא מספרת.
אחותו התאומה של סהר ז"ל, שחר סודאי, משתפת בקשר המיוחד שהיה ביניהם, קשר שרק אחים תאומים יוכלו להבין: "כשאתה אח תאום זה אחרת. עוברים כל שלב בחיים באותו הזמן, אם זה גן, בית ספר, ימי הולדת וחגים. זה קשר מאוד קרוב ועמוק".
"פשוט לעשות"
"במהלך הלימודים הוא סיים את מגמת הנדסת תוכנה – בהצטיינות יתרה", מספר בגאווה יוסי, אביו של סהר ז"ל. וכדרכו, גם בסיום לימודיו ובמהלך הצבא – סהר עשה את הדברים על הצד הטוב ביותר.
"סהר היה אח מאוד תומך, מכיל, מקבל", מספרת אחותו בכאב, "גם אם היינו רבים אחד עם השני אז הוא תמיד היה דואג שאני אצא גם מרוצה בסיום הריב שלנו. שזה גם משהו שתמיד אפיין אותו", היא אומרת.
וכשהוריו אומרים "שקט מדי", הם מתכוונים לדברים הרבים שעשה סהר בענווה יוצאת דופן. אימו נזכרת בסיפור מילדותו: "היה לנו שכן שחלה בסרטן. סהר היה בן 15 ואותו הילד היה בן תשע. סהר הלך ללמד אותו, להכין איתו שיעורים. הוא עשה את זה בשקט ולא דיבר על זה יותר מידי".
כך גם בצבא. כשהוריו הגיעו לטקס בסיום ההכשרה, הם גילו שבנם מצטיין פלוגתי. "כשהיינו בדרך לטקס החברים שלו באו אלינו ושיבחו אותו ו"איזה ילד יש לכם" וככה לידו והוא כולו נבוך ואדום ואתם יודעים שהוא המצטיין", נזכרת אימו, "אמרנו: "סהר, למה אתה לא מספר"?
לאחר נפילתו, נחשפו בפני המשפחה עוד שלל סיפורים שלא הכירו. "כשניסיתי להבין, לברר אם המקרה הזה נכון כי שמעתי על זה מהחדשות אף אחד לא ידע", מספרת שחר אחותו, "גם החברים הכי קרובים שלו לא ידעו על זה, וזה מאוד הפתיע אותי. אני ידעתי שזה סהר, שזה הבן אדם שהוא, תמיד עושה טוב לאחרים, אבל לא ידעתי שאני אשמע עכשיו סיפורים חדשים שלא ידעתי עליהם".
שחר מוסיפה ואומרת כי "הוא עשה את הכל בשקט. הוא היה עם ענווה, אמפתי, הוא הסתכל על האחר וראו את זה בכל דבר שהוא עשה ובכל סיפור ששמענו".
"עכשיו זה הזמן שלי לתרום למדינה"
לפני הגיוס, בפני סהר היו פתוחות כל האפשרויות. אימו קיוותה שאולי, בגלל היותו תלמיד מצטיין, הוא יבחר ללכת ללימודים ולא ילך לשירות קרבי. "הוא אמר לי "אימא, אל תדאגי אני אלמד - אבל עכשיו זה הזמן שלי לתרום למדינה". הוא ממש היה בטוח בדרך שלו", היא מספרת בדמעות.
סהר התגייס לחטיבת גבעתי ובתפקידו האחרון היה סמל מחלקת בני הישיבות. "הוא ממש למד את העולם הזה כדי להיות מפקד טוב עבורם", מספרת אימו, "הם סיפרו לנו אחרי זה שהם שמעו פעם שיחה שכמה זמן לתת להם עכשיו הפסקה והם שמעו את סהר מתעקש "לא הם צריכים לאכול, להתפלל ושיהיה להם מספיק זמן".
במהלך מלחמת 'חרבות ברזל', נשלחו סהר וחבריו למשימה בצפון רצועת עזה באזור ג'באליה. "המשימה שלהם הייתה להוציא שלוש גופות של חטופים", מתאר אביו, "סהר ממש התעקש לצאת למשימה הזאת למרות שהיה מ"כ אחר שהיה אמור לעשות את המשימה הזאת".
אביו מתאר: "ברגע שהם נכנסו אני התחלתי להילחץ, כאילו הרגשתי שזה הולך לבוא לי. פשוט הרגשתי".
אימו מספרת מצידה כי "המקום שרץ מחבלים וסהר, יחד עם כל החיילים שלו, הוא מיקם אותם כמו שצריך – וכך בעצם הציל את כולם", מספר אימו, "רק הוא זה שנפגע מטיל RPG והוא פשוט נהרג במקום".
ביום המקרה, שחר אחותו התאומה מתארת שהיא היא נכנסה לחדרה של אחיה, הסתכלה על התמונה שלו - ונעצרה. "נעצרתי איזה כמה שניות על התמונה", היא נזכרת, "והיה לי חיוך של גאווה, וזה משהו שבחיים לא קרה לי. בדיעבד רק הבנתי שהרגשתי את זה, שהרגשתי בפנים שמשהו קורה - וזה הקשר של תאומים".
"אין את העתיד שלנו ביחד"
את הבשורה הקשה הודיעו תחילה לשחר. "הודיעו לי ראשונה והרגשתי שאני יוצאת למין משימה כזאת של - איך הולכים להודיע להורים". מירב משתפת בסיטואציה המורכבת של ההודעה. "המנהלת שלי, הבן שלה גם היה בעזה באותו הזמן ובאו אליה. אז היא הייתה בטוחה שבאים אליה, להודיע לה, בבית הספר. זו הייתה סיטואציה לא פשוטה ואמרו לה שמחפשים אותי. אני לא הייתי בבית הספר".
בצהריים מרב הגיעה הביתה ושחר חיכתה ליד הבית ולא נכנסה, היא חיכתה שיודיעו לאמא שלה ורק לאחר מכן עלתה הביתה. "אלו דקות שאי אפשר לשכוח", משחזרת מרב בדמעות, "את המבט הזה של קצינת הנפגעים שמודיעה ואת הסיטואציה הקשה הזאת - שלא נראה יותר את סהר".
"הוא עשה את הדברים הכי טוב שהוא מבין", אומר אביו. "הוא שילם במחיר הכי כבד שיש, זה החיים. ואנחנו משלמים את זה כל יום". אימו מספרת על ההתמודדות: "זה ללכת ברחוב ולראות מה הוא מפספס ולראות ילדים שאולי קצת דומים לו".
והאובדן קשה מנשוא. מרגעים קטנים ויום-יומיים שמתחשק לספר ולשתף ועד התוכניות הגדולות לעתיד. "אחרי תקופה יחסית מאוד ארוכה, הרשיתי לעצמי להכיל את הסיטואציה בעצמי", משתפת שחר בדמעות, "להבין מה אני עוברת. אין את העתיד שלנו ביחד. לא נגדל עם משפחה וילדים ואני לא אהיה דודה. וזה קשה".
"ההנצחה – עבודה חדשה שמקלה על האובדן"
על ההנצחה מספרים ההורים כי "אני מנסה לעשות כל דבר שאני יכול בשביל שיזכרו את הילד שלי", אומר אביו ומסביר: "עשינו לסהר מצפה לזכרו באזור מודיעין, יזמנו גן כושר שהוא היה מתאמן בו לפני הצבא – גן לזכרו ולזכר חבר נוסף שהיה איתו". "ההנצחה זו סוג של עבודה חדשה שנוצרה", הוא אומר, "כי בעצם זה מה שנשאר לך".
חבריו של סהר, שרצה מאוד ותיכנן לטייל בעולם, מטיילים עכשיו עם דגלים של סהר ונושאים אותו בליבם. "אז הנשמה שלו אני מקווה איכשהו איתם", אומרת אימו בכאב, "אומרים שמלאכים באים לזמן קצוב - אז קיבלנו אותו רק ל-20 שנה".
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
סהר סודאי