אופק ארביב עזר לכולם עד הרגע האחרון, בו הציל את חיי חבריו ב"נובה"
סמ"ר אופק ארביב ז"ל היה אדם שדואג לכולם. הוא לא היה יכול לשאת חוסר צדק או מצוקה אצל אחרים. הוא תמיד ראה את כולם מסביבו: את מי שאין לו, את מי שזקוק למילה טובה, לעזרה או ליד מכוונת. הוא נרצח על ידי מחבלים כשהלך לרקוד במסיבת ה"נובה". לפני מותו הספיק להתקשר לחבר שנמצא במסיבה ולהזהיר אותו, ובנוסף הציל את חייהן של שתי ידידות שלו. הוא היה בן 21, חודש בלבד לפני השחרור שלו מתפקידו בחיל הרגלים.
1 / 4
אופק, בנם של אילנה ונסים, נולד בירושלים. אח צעיר לשניר, משי ובר. לאחר שהוריו נפרדו, התגורר עם אימו ועם אחותו בר. אימו נישאה שוב, והבנות של בן זוגה, טל ושחר, היו עבורו אחיות לכל דבר.
אופק היה ילד מלא בדאגה לאנשים שאהב. לא הפסיק לדאוג להוריו ולהביע את הערכתו ואהבתו. "הוא כל הזמן דאג לאבא שלו, הוא כל הזמן דאג לי", נזכרת אמו של אופק ז"ל, אילנה. "הוא היה מביא לי את הפרחים הכי יפים לשבת. הייתי אומרת לו, 'אופקי, תשמור את הכסף. אני לא רוצה, אתה חייל, אין לך'. הוא אמר, 'מאמו, פרח מביאים לפרח'".
אופק לא יכל לשאת מצוקה של אחרים והיה רץ לסייע, גם במקומות בהם אחרים היו אולי מפנים את המבט. "הוא ישב לאכול במסעדה בבת ים, וראה אמא וילדה מבקשות כסף", נזכר נסים. "הוא ארגן לה תוך שעתיים - שלוש קרוב לשמונה אלף שקל. הוא גם שילם לה את חשבון החשמל. עד עכשיו אנחנו משתדלים להמשיך לקיים את זה. היה בינינו קשר מאוד מיוחד, בגלל זה מאוד קשה הפרידה ממנו".
כבד כילד ניחן אופק בכישורי מנהיגות. אחותו, בר לבנה ארביב, מספרת שכילד היה תמיד שם לב לילדים שצריכים חיזוק או עזרה. הוא השתמש בפופולריות שלו לחיוב, כדי לסייע לילדים החלשים. "אופק היה סוג של מגנט", נזכרת בר. "בכל מסגרת שהוא היה, הוא היה תמיד המנהיג החיובי. תמיד היה החבר המקובל, הבחור שכולם רצו להיות לידו, ותמיד הוא השתמש בכוח שלו לטובה. הוא תמיד דאג וראה את הילדים שעושים עליהם חרם, או שאין להם כל כך חברים, להכניס אותם. וזהו, והוא חבר שלי עכשיו, אף אחד לא מתקרב אליו".
במהלך לימודיו בתיכון הכיר את ארין שלמדה עימו, והם התאהבו. אף שכעבור שנתיים החליטו להפרד, הם נותרו חברים טובים והסכימו באופן בלתי שגרתי שבגיל עשרים וארבע, אחרי שיטיילו ויתחילו את מסלול חייהם, ישובו לזוגיות ויינשאו. ארין כתבה: "אופק שלי, המשפט 'מלח הארץ' כתוב עליך – גבר אמיתי, קרן שמש של אור. כל מקום שאתה נכנס אליו, אתה מביא רק שמחה עם החיוך היפה שלך והאף הקטן. כמה זיכרונות יש לי ממך, אופק, כמה רגעים שהפכת אותי לבחורה הכי מאושרת בעולם. אני חורטת אותם בלב שלי לנצח, כי עכשיו אני נשארת עם הזיכרונות האלה לבד".
"עכשיו צריך לתת את הפוש האחרון, להרים את כולם"
אופק האמין שאסור לוותר, לא משנה כמה קשה. הוא האמין שחשוב לעבוד קשה כדי להצליח. אופק עשה כל שביכולתו כדי להתקדם אל עבר קריירה משמעותית בצה"ל. בסיום התיכון, אופק הצטרף למכינה הקדם צבאית החצי-שנתית "ירוחם" עם שניים מחבריו הטובים. בתקופה זו במיוחד, הפגין ופיתח יכולת מנהיגות, כריזמה, עוצמה ושאפתנות, השפיע לטובה על חבריו ודירבן אותם להתמיד. אופק קיווה שההשתתפות במכינה תסייע לו להתמיין ליחידה מובחרת בצבא ולאחר מכן להתקדם לקצונה.
במכתב לעצמו כתב אופק: "אני מאמין ומאחל לעצמי שאגיע למקומות טובים רק בדרך של עבודה קשה והתמדה ודבקות במטרה. בכל חיל ומקום ותפקיד שאהיה, אני אתן כל מה שאפשר והכי טוב, לא משנה כמה קשה וכמה באסה. בעבודה קשה מגיעים לתוצאות טובות. לא משנה כמה קשה, זה לא סיבה לוותר. תוכיח לעצמך מי אתה באמת. תמיד תישאר נאמן לעצמך".
ביום 4.4.2021 התגייס אופק לצה"ל ושובץ בגדוד "פתן" (101) של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים. הוא שמח לשרת את המדינה וחש שההגנה עליה היא זכות. עם גיוסו נפתחה קבוצת "ווטסאפ" משפחתית שנקראה "יומן מסע הטירונות של אופק", ובה תיעד את חוויותיו מדי יום בהקלטה.
מלבד זאת הכין לעצמו יומן אישי של הקלטות. בפעם האחרונה הקליט את עצמו בקיץ 2023 ובדבריו ניסה לעודד את עצמו לקראת המשך ההכשרה בצבא. "אתה זוכר למה אתה פה. זו זכות. את העוצמה, את הכוח, למה ציפית, למה חיכית, מה רצית לעשות – אתה לא שוכח את זה ... לא לוותר. גם עכשיו שהכי קשה ... עכשיו צריך לתת את ה'פוש' האחרון, להרים את כולם ... יאללה ארביב, תן בראש". בדיעבד, ראתה משפחתו בדבריו מעין צוואה.
"לא יכול לדבר, יורים עליי"
בערב שלפני מסיבת ה"נובה", יצא אופק מארוחת חג משפחתית אצל סבתו ונסע עם חברות וחברים למסיבת הטבע שהתקיימה ליד קיבוץ רעים, הסמוך לרצועת עזה. הוא ציפה בכיליון עיניים למסיבה ודיבר עליה רבות.
אופק הגיע אל עולם המסיבות בעקבות אחיו, שניר ארגמן מימון. "אני זוכר שהוא היה כוכב שם, ועפו עליו", נזכר שניר. "היה לי כיף לבוא לראות, לשמור, לתת לו את המקום שלו, לפרוח, לעוף, להכיר אנשים, להסתכל מהצד, כמו אח גדול".
שניר היה אמור להצטרף לאחיו ולהגיע איתו לרקוד במסיבת ה"נובה", אבל לא הרגיש טוב. "זו היתה מסיבת חפש"ש. שבוע אחרי זה היה אמור לצאת לחפש"ש, ואחרי פחות מחודש להשתחרר מהצבא", אומר שניר.
שניר מיהר להתקשר לאחיו ברגע ששמע בחדשות שקורה משהו בפסטיבל ה"נובה". אופק ענה לו, אמר שאלו רק כמה יירוטים והכל בסדר, שהם כבר בדרך לאוטו. כשהתחילו להגיע בטלגרם תמונות ו-וידיאו של המחבלים, הוא ענה ואמר רק שהוא לא יכול לדבר. הוא ענה ש"לא יכול לדבר. יורים עליי ביי ביי ביי, ניתק את הטלפון. ואז הטלפון התנתק", נזכר שניר.
בפרוץ המתקפה היה אופק בין הראשונים שהצליחו לברוח ברכב, תוך כדי שצילם את רגעי המנוסה. לאחר שיחתו עם שניר, הוא התקשר לחבר שנשאר על רחבת הריקודים, הזהיר אותו מפני המתרחש וכך הציל את חייו.
בשעה שבע בבוקר באזור צומת יד מרדכי נקלע לירי מחבלים עם שתי הידידות שהיו עימו ברכב. אופק הציל אותן ונפגע מקליע בבית החזה.
לאחר שהתנתקה השיחה עם אופק, שניר לא ויתר, ויחד עם בני המשפחה הם חיפשו אותו ברחבי השטח במשך ימים, תוך כדי שהלחימה נמשכת. "חיפשתי אותו ארבעה ימים בשטח, לא אבדתי תקווה", נזכר שניר.
משפחתו המשיכה לחכות לבשורות מבלי לאבד תקווה. "אני זוכרת שאני חיכיתי לו כל יום", מספרת אילנה. "במשך חמישה ימים לא שמענו כלום, עד שנסים הלך ומסרו בדיקות די.אן.איי. אז עלו על זה שאופק בין המתים".
"אתה לומד לחיות עם הפצע"
אופק השקיע רבות בתחביבים רבים. הוא אהב לטייל ויצא למסלול "שביל ישראל" עם חבריו בתיכון. הוא אהב לשבת בים, לצלם ולהתאגרף באגרוף תאילנדי. היה לו אופנוע שאהב מאד, והוא תכנן עם אביו רכיבה משותפת ברחבי הגלובוס. לשניים היה חלום נוסף – להיות בעלי אופנועי "הארלי דיווידסון".
כעת מתמודדת המשפחה עם האובדן העצום, ועם כל החלומות שנגדעו. נסים מספר שכעת הם מטיילים עם הדגל של אופק ברחבי העולם. "תכננו לטייל ביחד על אופנועים, לנסוע לאיטליה, למרוקו", הוא מסביר. "הייתי כבר באיטליה עם אחותו, לקחנו איתנו את הדגל שלו. ואנחנו לוקחים אותו לכל מקום".
גם בר מספרת שהאובדן נוכח בכל דקה. "הדבקנו סטיקרים והצטלמנו עם הדגל שלו, והוא היה איתנו בכל רגע, אבל גם חסר. אני חושבת שהכי כואב זה שהוא לא יהיה
בחתונה שלי. אני לא אכיר את הילדים שלו, והוא לא יכיר את שלי".
שניר מסביר שהבחירה בחיים היא חלק מהדרך שלהם לכבד את אופק ואת חייו מלאי הנתינה והאהבה. "אנחנו בחרנו בחיים ולא במוות, כי אופק אהב את החיים", הוא מדגיש. "כשאנחנו עושים שבתות ביחד, ואנחנו מעלים זיכרונות, אנחנו מרגישים אותו איתנו. מבחינת תאריך עבר שנתיים, בשבילי זה קרה אתמול. זה פצע שלא מגליד. אתה לומד לחיות עם הפצע".
"אני מרגישה שהוא חי בי", מחזקת בר. "משהו ממנו חי בי. אני ממשיכה לחיות את ה-לעשות טוב. אני ממשיכה לחיות את המשפט שלו: 'להרים את כולם, זו המשימה עכשיו'".
"אופק היה רוצה שנמשיך, אופק היה רוצה שנשמח", אומרת אילנה. "הם נתנו את החיים שלהם עבורנו. הם בטח לא היו רוצים שלא נעשה את החיים".
במלאת שלושים יום לנפילתו משפחתו ארגנה שיירת אופנועים לזכרו בטיילת בת ים. בערב יום הולדתו העשרים ושניים, בינואר 2024 נפגשו בני המשפחה לערב עם מוזיקה שאהב. לרגל האירוע שרה הזמרת עלמה זהר את השיר האהוב עליו – "שיר אהבה אינדיאני".
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
אופק ארביב