"למות בשביל ישראל זה קדוש": ראובן עלה מצרפת ונפל למען הארץ שאהב
עבור דבורה ופבריס אסולין, בנם ראובן היה תמיד סוג של נס שקשה להסביר במילים. כבר בחדר הלידה, כשמבקרים הגיעו לראות את הרך הנולד, המילה הראשונה שיצאה להם מהפה הייתה "מלאך". הוא היה תינוק יפה תואר, רגוע באופן יוצא דופן, כזה שכמעט ולא בכה. אבל מתחת לשקט הזה, הסתתרה כבר אז נפש של מגן.
1 / 4
"כבר כשהיה קטן, כמו חייל קטן, הוא היה מתערב ברגע שמישהו הרים את הקול", מספרת אמו דבורה בגעגוע. "אם בעלי או מישהו אחר היו מדברים בקול רם, הוא היה בא ושואל: 'למה אתה צועק?'. הייתה לו יכולת טבעית להרגיע כל מתח, להוריד את הלהבות". אביו, פבריס, מוסיף בחיוך מריר: "אני באמת מחפש אצלו חסרונות, כי זה לא נורמלי שיהיו רק מעלות. הוא היה ילד שכל הורה מאחל לעצמו. מעולם לא היו ריבים, מעולם לא היו בעיות".
מצרפת לרעננה: המסע להפיכה לישראלי
בגיל 10 עזב ראובן את צרפת ועלה עם משפחתו לישראל. המעבר, שעלול להיות טראומטי עבור ילדים רבים, עבר עליו בטבעיות מופלאה. בעוד הוריו נאבקו עם השעות השונות ועם פערי התרבות, ראובן "נחת" ישר לתוך המציאות הישראלית. דבורה נזכרת ביום אחד שבו איחרה לאסוף אותו מבית הספר כי הייתה באולפן: "פתאום ראיתי אותו נכנס הביתה לבד עם חבר. בצרפת זה לא היה קורה. באותו רגע הבנתי - הוא גדל. הוא מצא את המקום שלו כאן מהיום הראשון".
ככל שגדל, הזהות הישראלית שלו הלכה והעמיקה. ברעננה, עיר עם קהילה צרפתית גדולה, הוא יכול היה להישאר ב"בועה", אבל ראובן בחר אחרת. בצבא הוא נחשף לישראלים מכל הסוגים, והשינוי היה ויזואלי ומהותי כאחד. "במוצאי שבת הוא היה יוצא עם האחים שלו לתל אביב, שותה בירה ונועל סנדלים", מספר אביו בחיוך. "ראיתי את הבן שלי הופך מצרפתי לישראלי לגמרי. אין דבר יותר ישראלי מבירה וסנדלים במוצאי שבת".
הדיסקרטיות הייתה סימן ההיכר שלו. את חברתו אווה הכיר בגיל 14.5, ואימו גילתה על הקשר רק חצי שנה לאחר מכן, דרך צד שלישי. "הוא לא שפט אנשים ולא דיבר רע על אף אחד", היא אומרת. "אפילו כשאני הייתי אומרת מילה מיותרת, הוא היה משתיק אותי בעדינות. הוא היה בן 14 עם בגרות של אדם מבוגר".
"לעשות צבא בלי נשק זה לא צבא"
כשניגש ראובן למיונים לצה"ל, היה לו ברור דבר אחד: הוא יהיה לוחם. כשניסו לשבץ אותו לתפקידים טכניים יותר בחיל הים, הוא אמר "לא תודה". הוא חיפש את השטח, את החיכוך, את האחריות הישירה על ביטחון המדינה. בסוף דצמבר 2022 הוא התגייס לחטיבת גבעתי.
"הוא אמר שלעשות צבא בלי נשק זה לא לעשות צבא", משחזר פבריס. ראובן לא ויתר לעצמו גם כשזה היה קשה פיזית או מנטלית. באוגוסט 2023 הוא עלה לקו הראשון שלו בשכם, ומאז לא הביט לאחור. ואז הגיע השבעה באוקטובר. כמו בכל בית בישראל, החרדה השתלטה על משפחת אסולין. ההורים, מתוך דאגה עמוקה, ניסו למנוע ממנו ללכת. "סגרנו לו את הדלת בשבעה באוקטובר, כל כך פחדנו", הם מספרים. אבל ראובן לא יכול היה להישאר בבית. "הוא אמר לי: 'אני לא רוצה להשאיר את האחים שלי (לנשק), אני לא רוצה לתת לאחרים להילחם בשבילי'. כשראינו כמה זה בוער בו, לקחתי את הרכב והסעתי אותו".
היום הנורא בכרם שלום
ב-5 במאי 2024, ביום ראשון, הוריו ידעו שראובן נמצא בשמירה באזור כרם שלום, מחוץ לרצועת עזה. המחשבה שדווקא שם, בתוך תחומי ישראל, הסכנה גדולה - לא חלפה בראשם. "לא דאגתי כי הוא לא היה בתוך עזה", אומרת דבורה. "בשבילי, כשהוא בישראל, הוא בטוח".
אבל החדשות החלו לזרום על מטח פצמ"רים כבד לעבר אזור הכינוס בכרם שלום. דבורה ניסתה להתקשר, אך לא הייתה תשובה. הטלפון מהרופא, שביקש ממנה להגיע למשרדו מיד, בישר את הרע מכל. ראובן נפל מפגיעה ישירה של טיל יחד עם חברו ליחידה. הוא היה בן 19 בלבד.
באחת משיחותיהם האחרונות, נוכח האבדות הרבות סביבו, שאל אותו אביו: "אתה יודע שאתה יכול למות?". התשובה של ראובן הייתה חדה, נטולת היסוס, וסיכמה את כל הווייתו מאז עלה לארץ: "למות בשביל ישראל זה קדוש".
המורשת: חיוך שבור אך גאה
כיום, בבית משפחת אסולין ברעננה, הכאב נוכח בכל פינה, אך לצדו יש גם חיים. בתם של דבורה ופבריס עומדת ללדת, והשמחה מתערבבת בעצב הבלתי נתפס. "האושר כבר לא שלם", אומר פבריס בכנות. "יש רגעים שמחים, אבל זה לא אותו דבר".
דבורה מספרת כי אם הייתה יכולה לכתוב לראובן הודעה אחרונה, היא הייתה כותבת לו "אני גאה בך. אני גאה במה שהוא הפך להיות, בילד שבחר בדרך שלו, גם אם היא הייתה הקשה ביותר".
ראובן מרק מרדכי אסולין הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה. הוא הותיר אחריו הורים, אחים, חברה אוהבת, וסיפור על נער צרפתי שהתאהב בישראל עד כדי כך, שהחליט להפקיד את חייו בידיה.
סמ"ר ראובן מרק מרדכי אסולין, חטיבת גבעתי, נפל ביום כ"ז בניסן תשפ"ד, 5.5.2024, בן 19 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
ראובן מרק מרדכי אסולין