המילים האחרונות של שי: "אל תפסיקו לחיות, אני אוהב אתכם"
סמ"ר שי ארווס ז"ל, לוחם חטיבת גבעתי, נפל באסון הנמ"ר, ב-31 באוקטובר 2023 שבו נהרגו 11 חיילים צעירים והוא בן 20 בנופלו. שי היה הבן הצעיר במשפחה עם חמישה בנים – אח לחן, אור, רן וטל ובנם של זהבה ורפאל. הוא נולד וגדל בחולון, ילד של אור, נתינה ואהבה לאדם ולמדינה.
1 / 10
"שי הוא הבן הקטן, בן הזקונים", מספר רפאל ארווס, אביו של שי ז"ל, "נתנו לו את שמו 'שי' כי כשנולד, חבל הטבור הסתובב סביב צווארו. ש"י זה ראשי תיבות של 'שמע ישראל'". זהבה, אימו, מוסיפה בעיניים בורקות: "הוא היה ילד טוב, ילד צנוע", מספרת עליו בעיניים בורקות זהבה אימו, "הוא היה ילד טוב וצנוע, אוהב אנשים, אוהב את המדינה. הוא היה זה שמאחד את כולם במשפחה. איפה שיש ריב - הוא היה זה שמביא שלום".
ילד שכולו טוב
שי גדל להיות נער חייכן, תלמיד מצטיין ובעל לב ענק. בלימודיו בתיכון השתתף שי במגמת ביו-רפואה וסיים עם תעודת בגרות בהצטיינות. ומעבר להשקעה הרבה בלימודים, הוריו מספרים כי בזמנו הפנוי היה מתנדב עם ניצולי שואה וצבע להם את הבית, "היה אופה להם עוגות", נזכרת אימו ומוסיפה כי "הוא גם התנדב עם ילדים מוגבלים והוא היה מתנדב גם במד"א".
וכך, בפשטות, גם בהיותו ילד – כשראה מישהי, לאו דווקא מבוגרת, הולכת ברחוב עם סלים – הוא היה הראשון לעזור ועשה את הכל באהבה. "עם חיוך ובנתינה אינסופית", אומרת אימו.
ובאותו שקט פנימי, שי עבד בזמן התיכון כדי לא להכביד על הוריו. "הוא היה גם תוך כדי שהוא לומד הוא גם היה עובד בשביל לא לבקש מאיתנו", מספרת זהבה ואביו מוסיף את ההערכה העצומה של שי לדברים בחייו. "הוא היה מאוד מתבייש לבקש כסף. הוא היה עומד לידי והיה אומר: "אבא, רק אם יש לך כסף, אם אתה יכול להביא לי".
דרך של משמעות
לפני גיוסו לצה"ל, שי החליט ללכת לתנועת 'אחריי', תנועה שמכינה צעירים לשירות משמעותי. בצבא בלט עם אותה רוח טובה. לצד המשמעת והאחריות הרבה כלוחם בחטיבת גבעתי, הוא לא ויתר על החלום הקטן שלו – להיות קונדיטור.
"הוא היה אופה עוגות לכל הצוות", מספרת אימו, "בלילה המפקד שלו אומר לו, "שי, לך לישון, תנוח". אבל לא", אומרת אימו זהבה, "הוא צריך שיהיה להם מתוק ביום שישי, שהם יאכלו ועוגות וייהנו".
גם כשחזר הביתה לחופשות הקצרות, לא נח. חודש וחצי לפני שנפל, משפחת ארווס חיתנה את הבן הרביעי, טל. "הוא הגיע רק בסך הכול ליומיים", נזכרת זהבה אימו, "ורץ איתי לארגן, כי זה היה יום לפני ראש השנה, שלא יחסר שום דבר, והכול רץ, ולא הסתכל על העייפות, ככה זה גם בכל דבר, הוא אף פעם לא ידע להגיד לא".
ב-7 באוקטובר, שי ז"ל היה בביתו. הוא התקשר להוריו, שהיו בחופשה באילת, ואמר שמקפיצים אותם. "הוא נסע לצפון, לקח את הנשק שלו, והם ירדו לדרום", מספרת אימו ומוסיפה: "הם נלחמו בכפר עזה. הם הצילו 102 אזרחים".
במהלך המלחמה, המשפחה נרתמה לסייע ללוחמים. "היה לנו חמ"ל בוואטסאפ עם 420 הורים", משתפת זהבה, "מה שהם היו צריכים – תחתונים, מגבות, גרביים, בעלי היה נוסע לשטחי הכינוס, בזמן שנופלים טילים – ומביא".
שבוע לפני שנפל, התעקש שי שגם אימו תצטרף. "נסעתי יחד עם הבנים שלי והכנו ארוחה למאות חיילים". טל, אחיו, הוא ספר במקצועו. באותו היום בשטחי הכינוס הוא פתח עמדה וסיפר את שי ז"ל ואת כל חבריו – וזו הייתה התספורת האחרונה. "עד יומי האחרון אזכור את זה, את התספורת האחרונה", משתף אביו של שי ז"ל על אותה תנועת ראש שעשה שי שסימלה שזו הפעם האחרונה.
השיר של אימו
ובאופן טראגי שלא ניתן להסביר, ב-7.10.2020, כשלוש שנים לפני המלחמה, שי שינה את הסטטוס שלו בוואטסאפ וכתב: "משתי מילים אני פוחד – הראשונה היא 'שם' והשנייה 'נהרג'".
שי ז"ל וחבריו נלחמו ללא הפסקה. ב-27 באוקטובר הם נכנסו למבצע ברצועת עזה ונלחמו חמישה ימים וב-31 באוקטובר זה היום שדפקו על 11 דלתות. "זה היום שהגיעו כדי לומר לנו שהילדים שלנו לא יחזרו", משחזר אביו בכאב.
"בתשע בבוקר דפקו לי בדלת", נזכרת זהבה, "רפי ואני היינו בבית ובמשך שעה לא פתחתי את הדלת. צרחתי. אמרתי שיש טעות".
זמן קצר לפני הכניסה הקרקעית, כתב שי צוואה. בה הותיר מילים שמגלמות את דמותו:
"שתדעו כמה אני מתגעגע אליכם, אני אוהב אתכם,
והאמת ששמחתי לעשות את מה שאני עושה,
להציל אנשים, לשמור על המדינה,
כי זה משהו שתמיד רציתי, משהו שתמיד היה חלק ממני,
מאז שהייתי קטן.
ועכשיו הייתה לי הזדמנות לעשות זאת ולתת מעצמי גם למדינה הזאת.
אני יודע שזה יהיה קשה,
אבל אני רוצה שתמשיכו איך שאתם,
תמשיכו בחיים".
רפאל, אביו, מחזיק מאז את הדסקית של שי, זו שנמצאה מעוכה ומהולה בדם חבריו הגיבורים. “זו המזכרת היחידה שנותרה לי ממנו ואני סוחב אותה איתי”, הוא אומר בשקט.
זהבה מספרת כי מאז האובדן היא שואבת כוח ממשפחתה ומזיכרונותיו של שי. “שי מאוד חסר. אני מאופקת בגלל הילדים ובגלל בעלי ובגלל הנכדים. למרות שאני חזקה, אני מטופלת אצל פסיכולוגית וכתבנו יחד שיר על שי".
בשיר כתבה אימו:
"עדיין אני חושבת שתופיע בדלת,
הלב לא יכול להכיל,
תשמור עלינו מלמעלה,
ביום וגם בלילה – געגועים".
החלום של שי, לפתוח קונדיטוריה, לא יישכח. משפחתו מתכננת להקים על שמו קונדיטוריה קהילתית, שתשלב גם פעילות למען ניצולי שואה וקשישים. "אנחנו הולכים לבתי ספר כדי לתת לנוער שלנו פרופורציה לחיים, להעניק להם את השורשים – ששי רצה שימשיכו", אומרים הוריו.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
שי ארווס