הכדורגלן הגיבור שעזב קריירה בינלאומית והגן על כפר עזה ממחבלים
כשרס"ל אמיר פישר ז"ל התחיל ללכת, הצעדים שלו לא היו חששניים או איטיים. בעוד רוב הילדים מגששים בקושי את צעדיהם הראשונים בעולם, אמיר לא היסס לרגע, אלא ישר התחיל לרוץ. "אמיר התחיל ללכת, בעצם לא התחיל ללכת, (אלא) התחיל לרוץ, בגיל 11 חודשים. והיה קשה מאוד לעצור אותו", נזכר אביו, שרון. בנם של סיגל ושרון ואח לאור, נולד ביום כ"ז באלול תשס"א (14.9.2001) בנס ציונה.
1 / 4
בשביעי באוקטובר, אמיר ז"ל יצא באומץ לשטח בכפר עזה והצליח לפגוע במחבלים בכניסה לקיבוץ. הוא נפל עקב מארב מחבלים בזמן טיהור בתים.
אהבתו הראשונה של אמיר ז"ל הייתה לכדורגל - משחק בו הצטיין. כשהיה בן שש, אביו שרון קיבל הצעת עבודה ברומניה. המשפחה הצטרפה, ואמיר למד בבית ספר אמריקאי. בהמשך, קיבל האב הצעת עבודה נוספת, והם נסעו לגאנה שבאפריקה.
לאורך שנותיו המוקדמות אמיר לא הפסיק להתאמן בכדורגל ובמהירות ובנחישות הפך לשחקן מבוקש. "אמיר פיתח את עצמו מאוד בתחום הכדורגל", מספר שרון. "בין כיתה י' לכיתה יא' הוא יצא למחנה כדורגל של כחודש בארצות הברית, באקדמיה לספורט שנקראת IMG בפלורידה. כשהוא חוזר הביתה מהמחנה, אנחנו מקבלים טלפונים - 'אנחנו רוצים את הילד אצלנו, אנחנו רוצים לפתח אותו בתחום הכדורגל'".
אמיר החליט לעלות רמה ולאתגר את עצמו וניגש למבחנים בקבוצות רבות ברחבי אירופה. "הוא נוסע למבחנים בספרד, נוסע למבחנים באנגליה", נזכר שרון. "אנחנו נוסעים איתו לצ'כיה, למבחנים האלה, אנחנו נמצאים שם 10 ימים. שבוע אחרי זה אנחנו מקבלים טלפון, הוא התקבל. ב-1 ביוני היה נשף סיום של כיתה י"ב בגאנה, ב-2 ביוני כבר עולה על מטוס ומתייצב בצ'כיה. הוא משחק שם קרוב ל-10 חודשים".
אמיר היה שחקן פעיל בקבוצות בגאנה, וחלומו הגדול היה להיות שחקן מקצועי. הוא מצא סוכן ובעזרתו הגיע לפראג, שם שיחק עשרה חודשים בקבוצת הנוער של מועדון "בוהמיאנס", והיה על סף חתימת חוזה בקבוצה מהליגה הצ'כית.
אמיר החליט לשים בצד את חלום הכדורגל, כדי להגשים חלום אחר - להתגייס לצה"ל. "בפברואר הוא מגיע אלינו לגאנה, ואומר, 'מה תגידו אם אני ארצה להתגייס?'", נזכר שרון. "אמיר אמר - 'תמיד חשבתי שבשביל להיות ישראלי זה מה שאני צריך לעשות, להתגייס לצבא'. זו הייתה החלטה שהוא קיבל עם עצמו, שאי אפשר היה, כמו עם הכדורגל, אי אפשר היה למנוע ממנו לעשות את זה".
במהלך חופשת סמסטר בישראל, הוא הגיע למסיבת בית בה סיפר על קורותיו ברחבי העולם. ליאור שיין, שהגיעה גם היא למסיבה, הקשיבה לו ולא האמינה. גם היא גרה ברומניה בעבר. "אני שמעתי 'רומניה', וישר נדלקה לי נורה", נזכרת ליאור בחיוך. "ואז אמרתי לו, 'מה, איזה רומניה? גם אני גרתי שם. משפחת שיין, אולי אתה מכיר?'. הוא אמר לי שהוא שמע את השם, אבל הוא לא זוכר. הוא שאל את אמא שלו, והיא אמרה, 'ברור!'. שאלתי את אחותי, ואז היא רשמה לי, 'ליאור, לא להאמין לכל גבר שמתחיל איתך במסיבה'". כך החל סיפור האהבה ביניהם.
ליאור מספרת שלמרות שהיה חזק פיזית, אמיר היה אדם עדין. "תמיד ידע להראות כמה הוא אוהב", היא מספרת. "עם כל זה שהיה לוחם והיה מסיבי וגדול, היה לו לב ממש רך והוא היה בן אדם רגיש".
ביניים: "חברות ענקית עם אהבה גדולה ואמונה"
בסוף פברואר 2020, חזר אמיר לישראל במסגרת גרעין "צבר" של הצופים, ויחד עם הגרעין עבר את כל השלבים בדרכו לגיוס – צו ראשון, אולפן ללימודי עברית ואימונים לגיבושים. במסגרת הגרעין שובץ בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה.
את אותה הנחישות המיוחדת שאפיינה אותו בכל הקשור לאהבתו לכדורגל, הוא יישם גם במהלך הקריירה הצבאית שלו. לאורך כל הדרך הוא לא ויתר, הציב לעצמו מטרות והגיע בדיוק לאן שרצה. "בדצמבר 2020, אמיר מתגייס ליחידת שלדג", נזכר אביו. "אחרי שנה וחודשיים, באחד הניווטים אמיר מתעלף, הוא מודח משלדג. חוזר לבקו"ם. בבקו"ם הוא אומר להם, 'אני רוצה רק דובדבן'".
ש', חבר צוות של אמיר ז"ל, לא ישכח את היום שבו אמיר הצטרף לצוות שלהם. "אנחנו מקבלים הודעה מהמפק"ץ, אומר לנו שאמור להיכנס אלינו לצוות לוחם חדש", הוא מספר. "ואנחנו מבסוטים, כי מבחינתנו שלדג זה… עוד בחור שיכול לסחוב על הגב הרבה ציוד", הוא צוחק. "הוא לא היה חייב לצאת למסכם הזה אבל התעקש מאד".
מהר מאד הפך אמיר לחבר של כולם בצוות 40, וזכה לכינוי פיש. ש' מתאר את הקשר ביניהם כ"חברות ענקית כזו, עם אהבה גדולה ועם אמונה. משהו מאוד אמיתי ויפה".
א', חבר צוות נוסף, נזכר גם הוא בשבוע הקשה שבו הצטרף אמיר אל הצוות שלהם, שם רקם חברויות מיוחדות. "הוא הגיע לשבוע הכי קשה", מדגיש א', "לקח המון דברים עליו וחייך כל השבוע הזה. ככה הכרתי את אמיר. ככה הוא נכנס אלינו לצוות וללב".
תקופת השירות ביחידה הייתה המאושרת בחייו, והחברים לצוות היו לו כאחים. הוא אהב את התפקיד וראה ביחידה את מרכז חייו. לכן סירב לממש את זכויותיו כחייל בודד ולקבל חופשות ארוכות, וגם החליט להמשיך ולשרת כלוחם בקבע. "בשבת הראשונה שהוא יוצא הוא אומר לנו, "אם בשלדג היו לי חברים, פה יש לי אחים", נזכר אביו.
"הוא אצלי בלב"
הכל השתנה ב-7 באוקטובר. אמיר סגר עם הצוות שבת בבסיס. המפק"ץ התקשר ואמר להם שכנראה מדובר בחדירה של מחבלים. ליאור נזכרת בשיחתם האחרונה. "הוא התקשר אליי בשמונה ואמר לי, 'אני לא יכול לדבר, אנחנו חייבים לעלות על ציוד', והוא ממש אמר לי 'אני אוהב אותך' וניתק. ואמרתי לו גם, 'אני אוהבת אותך, תשמור על עצמך', וניתקנו, זו הייתה… השיחה האחרונה שלנו".
אמיר והמפקד שלו עברו בית אחרי בית בעזה, כדי להודיע שהצבא נמצא במקום, ולבקש מכולם להישאר בתוך הממ"דים. אמיר נהרג במארב של מחבלים משני הצדדים.
אביו מספר שהוא גאה במסירות המוחלטת של אמיר ז"ל. "אני מאוד גאה במה שהוא החליט לעשות. בזה שהוא החליט לוותר על קריירת כדורגל, בזה שהוא לא היה חייב בכלל לבוא ולהתגייס לצבא. ואנחנו תמיד אומרים שאם אמיר כנראה היה יודע שככה הוא ייהרג או ייפול, הוא כנראה היה עושה את זה עוד פעם".
אמיר חסר לכל חבריו, שמתגעגעים לעצותיו הטובות, לסבלנות המיוחדת שלו ולפרספקטיבה הייחודית שלו. "לי חסר הכי הרבה ההתייעצויות איתו", א' מסביר. "הרבה פעמים לפני שאני עושה משהו, אני שואל את עצמי מה הוא היה אומר לי. איך הוא היה עושה את זה, איך הוא היה ניגש לזה, כי באמת הכי אהבתי לקבל ממנו עצה לפני שאני עושה דברים".
ליאור מבהירה שההיעדר שלו לא אומר שהוא כבר לא נוכח בחייהם. "זה שהוא נהרג לא אומר שהוא נעלם", היא מסבירה. "הוא ממש אצלי בראש, הוא אצלי בלב, ואנחנו חושבים עליו כל יום ומדברים עליו כל יום. זה שאני כל כך קרובה למשפחה שלו זה גם לא הולך להשתנות, ואני ממש אוהבת את הקשר הזה שנוצר ואת ההמשכיות הזאת שאנחנו נותנים לו גם כשהוא לא פה פיזית".
א' וחבריו עוסקים בהנצחה ללא הפסקה. "נורא חשוב לי להנציח את אמיר", מדגיש א'. "מתי שאני יכול, שם הכל בצד. מבחינתי זה נותן לי אפילו עוד יותר אנרגיה ודרייב להמשיך".
בעקבות נפילתו של אמיר, הוריו עזבו את גאנה וחזרו לגור בישראל באופן קבוע. מאז הם פועלים יחד עם חבריו ובני המשפחה להנצחת זכרו בשלל דרכים, ומייצרים מסורות שמטרתן להנציח ולזכור את גבורתו של אמיר ז"ל.
"מאז ה-7 באוקטובר אנחנו עושים הרבה מאוד פעילויות הנצחה", מסביר שרון. "אנחנו עושים טורניר כדורגל שנתי באותו מגרש שאמיר היה משחק בו בסופי שבוע כשהוא היה יוצא הביתה. אנחנו עוברים ומנציחים את אמיר בכל דרך, אם זה בסרט שנעשה לזכרו והרצאות בבתי ספר ובמכינות שמספרים על אמיר ועל הגבורה שלו, וזה משהו שאנחנו דבקים בו כדי שהרבה אנשים יזכרו את אמיר ויכירו אותו וילמדו מי הוא היה".
ב-13 בספטמבר 2024, יום לפני ציון יום הולדתו העשרים ושלושה, נערך במגרש הכדורגל שבספורטק רעננה טורניר כדורגל לזכרו. מאות חברים, לוחמים ובני משפחה הגיעו לטורניר. השתתפו בו ארבע-עשרה קבוצות, בהן השחקנים לבשו חולצה עם המספר 10 והשם FISHER. המשפחה והחברים יהפכו את הטורניר למסורת, שתצוין ביום הולדתו של אמיר בכל שנה.
בנוסף להרצאות ולאירועים, פנתה המשפחה לחברת "טרמינל אקס" וביחד יצרו קולקציית חולצות שעליהן מודפסים הקעקועים של אמיר. לאמיר היו שישה קעקועים המסמלים את הקרבה והקשר למשפחה ואת חייו. החולצות, שעוצבו לזכרו בשיתוף משפחתו וחבריו, משמשות סמל לזכרו ולדמותו ומעבירות מסרים של אהבה ואחווה.
לזכרו של אמיר עוצבו מדבקות שחבריו מדביקים במרחב הציבורי בישראל ובעולם. על המדבקות כתובים משפטים המייצגים אותו: "תעוף הכי רחוק שאתה יכול"; "תרקוד כאילו העולם שר בשבילך"; "אתה תמיד תהיה מלך העולם, תמיד עם החיוך הכי מושלם".
יהי זכרו ברוך.
רס"ל
אמיר פישר