"לא להוריד את הדגל לחצי התורן, מאמו": סיפורו של סמל אמיר לביא ז"ל
יש אנשים שנושאים איתם אור פנימי כל כך חזק, עד שגם כשהם אינם, השובל שהם מותירים אחריהם ממשיך להאיר את הדרך לאלו שנשארו. סמל אמיר לביא ז"ל, לוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, היה בדיוק אדם כזה. הוא היה בן 19 וחצי בנופלו בקרב במוצב סופה ב-7 באוקטובר 2023, אך המורשת שהותיר - של אמנות, רגישות, אומץ וחיבור עמוק לחיים - היא מורשת של אדם שחווה עולם ומלואו.
1 / 4
"ילד של נחת ומתוק מדבש"
עבור אמו, רחלי, אמיר היה המתנה לה חיכתה זמן רב. "חיכיתי לו הרבה זמן", היא נזכרת בגעגוע. "מתוק, עדין. כאילו היה פה משהו מהיום הראשון שמכוון אליי, היה כיף איתו. היה עונג צרוף, ילד של נחת ומתוק מדבש". אביו, אלעד, מספר על הילד שהפך אותם להורים צעירים וגילה מגיל מוקדם עולם פנימי עשיר ומרהיב: "אמיר היה ילד עם דמיון מאוד גדול, מאוד מפתח. מאוד אהב גיבורי על, מאוד-מאוד אהב קומיקס, והוא היה מצייר המון".
אמיר לא נזקק לרעש או לראוותנות כדי להיות מאושר. הוא מצא את עולמו בפרטים הקטנים והמדוייקים: במוזיקה שלו, באמנות, בגיטרות. הוא היה חוקר בנשמתו - כזה שלא מסתפק בידע שטחי, אלא מתעמק בכל נושא שסקרן אותו עד תום. "אהבתי אותו ולא הסתרתי ממנו שום דבר," אומרת רחלי, "הוא היה החבר הכי טוב שלי".
גם עבור אחותו תמר, אמיר היה עוגן. "אני זוכרת את אמיר כאח שאהב להגן עליי ואהב אותי", היא מספרת. "כשהייתי בת 12 הפכנו להיות החברים הכי טובים. אמיר ידע עליי הכל. יש דברים שבאמת הוא לקח איתו, שרק הוא יודע".
הנחישות שבשקט: הדרך לנח"ל
למרות עדינותו והנפש האמנותית שלו, אמיר היה נחוש בדעתו לשרת כלוחם בקו הראשון. הוא לא חיפש את יחידות העילית או את הילת הסיירות. הוא רצה את ה"עבודה השחורה", החשובה והבלתי מוערכת של הגדודים. כשגילה ששובץ לנח"ל, השמחה שלו הייתה כנה ומדבקת. אלעד נזכר איך אמיר היה עולה לאוטובוס, רואה חייל עם כומתה ירוקה, מתיישב לידו ומתחיל לשאול שאלות בסקרנות האופיינית לו.
השירות הצבאי הציב אותו במקומות המאתגרים ביותר. בתחילה בחווארה, שם חווה אירועים מפחידים במעצרים ופטרולים בשכם. רחלי, בדאגתה האימהית, לא הניחה לו לרגע: "לא היה מקום שלא הגעתי אליו, עד חווארה נסענו". כשהסתיים הקו ביהודה ושומרון והוא עבר למוצב סופה שבעוטף עזה, המשפחה נשמה לרווחה. "עזה מבחינתם הייתה לוקסוס", אומר אלעד בכאב של בדיעבד.
באותה תקופה זכה אמיר גם לטעום את טעמה של אהבה ראשונה. דרך חברתו הטובה קיו, הוא הכיר את יובל. "אהבה ראשונה כזאת של אמת", מספרת רחלי. "הוא דיבר עליה בלי סוף".
ההודעה האחרונה: "מאמו, אני אוהב אותך"
בשבת של ה-7 באוקטובר, משפחת לביא הייתה אמורה לבקר את אמיר במוצב. בשעה 6:30 בבוקר הגיעה ההודעה הראשונה: "אל תבואו, יש פצמ"רים, הדרך לא בטוחה". חצי שעה לאחר מכן, הגיעה ההודעה הקולית המצמררת שתישאר חקוקה בליבם לעד. בקול בטוח, ישיר, ללא פאניקה, אמר אמיר: "מאמו, נפצעתי. קיבלתי ירייה ברגל. אין מפה פינויים ואין פה חיל אוויר. אני אוהב אותך מאמו".
במשך שעות ארוכות של חוסר וודאות, המשפחה נאחזה בשביבי מידע. הם נסעו לסורוקה בתקווה למצוא אותו בין הפצועים, אך המציאות החלה להכות בהם. ביום ראשון נחשפו לסרטון בטלגרם שבו זיהו את אמיר, וביום שני בלילה הגיעה הבשורה הרשמית. "תמר המתוקה שפכה לי בקבוק רסקיו לכוס מים ברגע שהיא ראתה את המודיעים", משחזרת רחלי את רגע השבר.
הצוואה: חיים, לא מוות
אמיר, בבגרותו המדהימה, הכין את יקיריו ליום שאחרי מבלי שידעו. הוא השאיר אחריו פלייליסט שכינה "פלייליסט לוויה", אך אלעד מדגיש: "זה פלייליסט שבעיקר מדבר על חיים ולא על מוות". בשיחותיו האחרונות עם אמו, השביע אותה בבקשה יוצאת דופן: "לא להוריד את הדגל לחצי התורן, מאמו". הוא לא רצה אבל ושקיעה, אלא המשכיות ועוצמה. "זו וואחד צוואה", אומרת רחלי, "ואני מחויבת לקיים".
כיום, משפחת לביא הופכת את הכאב ליצירה. הם הקימו פסטיבלים המשלבים מוזיקה ואמנות - שתי השפות של אמיר - שכל הכנסותיהם נתרמות לעמותת "מיטיב" המסייעת ללוחמים בפוסט-טראומה. "הפסדנו בן אדם מדהים שפשוט ידע להפיץ טוב", אומרת תמר, שקעקעה על גופה ציור שצייר אמיר בכתב ידו.
אמיר הותיר אחריו "ערימות של ציורים", חברים שמבקרים בכל שבת והפכו לחלק מהמשפחה, ואור גדול שאינו כבה. "הגדולה שלו הייתה שהוא ידע לתת את הזמן האמיתי מול מי שהוא ישב", מסכם אלעד. ובכל יום, כשרחלי הולכת לבקר אותו, היא מרגישה אותו שם - מניח ראש, מזכיר לה לבחור בחיים, בדיוק כפי שביקש.
סמל אמיר לביא ז"ל מחטיבת הנח"ל נפל ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד 7.10.2023, בן 19.5 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סמל
אמיר לביא