"מה שקולך הפנימי אומר, זאת האמת שלך": פרידה מרס"ל עדי אלדור ז"ל
עדי אלדור היה "ילד אושר". כך מגדירה אותו אימו, רקפת, במילים פשוטות שמקפלות בתוכן עולם ומלואו. הוא היה הבן הבכור, זה שהיה "כל עולמה" מהרגע שנולד, האח הגדול הנערץ, והלוחם המצטיין ביחידת מגלן שמצא את מותו בקרב בחאן יונס ב-11 בפברואר 2024. בן 21 היה בנופלו, מותיר אחריו משפחה כואבת, חברים לחיים ויומן אישי אחד שחשף עומקים שלא הכירו.
1 / 4
ילדות של ספורט, צופים וים
עדי נולד בחיפה. מגיל צעיר בלט בנוכחותו הפיזית והאנרגטית. "גבוה, חסון, שרירי", מתארת רקפת. "הוא אהב לעשות כל ספורט, הוא היה טוב בכל ספורט שהוא נגע בו". אחיו, אורי, מספר על קשר בל ינתק: "מאוד קרובים, מאוד מגובשים, כל הזמן ביחד... אח גדול טיפוסי כזה שגם יורד עליך הרבה".
הציר המרכזי בחייו של עדי, מעבר למשפחה, היה תנועת הצופים. מבית הספר "הריאלי" ועד לשבט הצופים, עדי היה שם תמיד. "הוא בעיקר היה בצופים", נזכרת אמו. "ביסודי, בחטיבה ובתיכון". חברו הקרוב רועי הוכולוד, שליווה אותו מכיתה ז', מספר שהצופים היו עבורם "מין בית ספר, מין בית כאילו". שם עוצבה אישיותו כמי שמוקף תמיד בחברים, אוהב את הים, את הגלישה ואת החופש.
הפריחה ביחידת מגלן
השאיפה לשירות קרבי משמעותי הייתה טבועה בו. עדי התאמן בפרך עם חבריו בזחילות, ריצות בים, הכנה פיזית ומנטלית. המאמץ השתלם כשהתקבל ליחידת העילית מגלן. "הוא התקבל למגלן, הוא היה מאושר", אומרת רקפת. "בצבא הוא פרח. הוא הבין את החשיבות, הוא הבין את גודל האחריות".
במהלך השירות יצא לקורס חובשים קרביים, תפקיד שהוסיף רובד של בגרות לאופיו האנרגטי. מפקדו, ה', מספר על ההחלטה למנותו לסמל צוות: "היה בו משהו שנראה לי שיכול להתאים לתפקיד. הוא היה מאוד אחראי, מאוד בוגר. כסמל, הוא היה המאסף - דאג לזה שאין מישהו שנשאר מאחור".
גם בתוך המערכת הצבאית הנוקשה, עדי נשאר עדי. "הוא תמיד ידע להרים את המצב רוח", נזכר אורי. "לא משנה באיזו סיטואציה הכי שחורה בעולם.. תמיד ידע להגיד משהו שיגרום לכולם לצחוק". המפקד ה' מוסיף: "כשעדי נכנס לחדר, זה כבר לא אותו חדר שהיה מקודם. הוא מכניס אווירה של קלילות, של כיף".
השבת השחורה והלחימה בעזה
בבוקר השביעי באוקטובר, עדי היה בבית בחופשת שבת. בשעה 6:30 בבוקר, כשהדי הפיצוצים החלו להישמע, הוא כבר ידע מה עליו לעשות. "הוא מניח עלינו יד: 'אבא, אמא, הוקפצתי, אני זז'", משחזרת רקפת את הרגעים האחרונים של השגרה.
מפקדו התקשר והטיל עליו את המשימה לרכז את הצוות במהירות. עדי ביצע זאת "בצורה מדהימה", ותוך זמן קצר מצא את עצמו בקרבות הבלימה הקשים בכפר עזה. לאחר מכן, נכנס עם יחידתו לחאן יונס, שם לחמו במשך חודשיים בתנאים קשים. "עבדו מאוד קשה, לא אכלו, שעות ארוכות של לחימה", מספר אורי. עדי וצוותו היו תמיד בחוד החנית, בנקודות שטרם טוהרו.
שבוע וחצי לפני שנפל, יצא עדי להפוגה קצרה בבית. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר", אומרת אמו. בביקור הזה, עדי העדיף את השקט, את החברים ואת המשפחה. כשסבו שאל אם הוא זקוק לעזרה, עדי הרגיע אותו בחיוך: "סבא אל תדאג, הכל טוב, אנחנו הצוות הכי מיומן... לא יקרה שום דבר, כולם יחזרו בשלום".
הקרב האחרון והיומן שנשאר
ב-11 בפברואר 2024, במהלך פעילות מבצעית בחאן יונס, כבשו עדי וצוותו מבנה. במהלך המעבר לשהיית לילה, נורו לעברם טילי RPG. "עדי ואלון קליינמן רצו ראשונים לחדר כדי לעזור לכבות שריפה שפרצה", מספר אורי על גבורת אחיו. טיל נוסף פגע בתקרה, ועדי נהרג במקום מההדף. הוא היה אמור להשתחרר שבועיים בלבד לאחר מכן.
הבשורה המרה הגיעה למשפחה בערב. "חיכו לנו ליד השער", משחזרת רקפת בכאב. "אתה לא מסוגל לקבל כזה דבר".
לאחר נפילתו, גילתה המשפחה אוצר קטן: יומן אישי שעדי כתב "מהבטן". "לאף אחד לא היה מושג", אומרת אמו. "הוא כתב דברים שלא דמיינתי שהוא יכול לכתוב". בעמוד הראשון של היומן רשם עדי משפט שהפך לצוואתו הבלתי כתובה: "מה שקולך הפנימי אומר, זאת האמת שלך".
הגעגוע והמורשת
ההחמצה קורעת את הלב. חברו רועי מדבר על השלב שבו החבורה מתחילה את החיים האמיתיים - טיולים, לימודים, זוגיות - ועדי איננו. אך מורשתו של עדי, מורשת של שמחה, אחריות וחברות אמיצה, ממשיכה להדהד.
"תחיה את החיים ותהנה מהם ותעשה דברים שאתה אוהב, ותהיה עם אנשים שאתה אוהב", מסכם מפקדו את השיעור שלמד מעדי. עבור משפחתו וחבריו, עדי אלדור יישאר תמיד אותו "ילד אושר", המאסף שדואג שאיש לא יישאר מאחור, הלוחם שקולו הפנימי הוליך אותו תמיד בדרך האמת.
רס"ל עדי אלדור ז"ל, יחידת מגלן, נפל בתאריך 11.2.2024, בן 21 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
רס"ל
עדי אלדור
