סמ"ר עדי דנן נפל בקרב: "אני אוהב אותך יותר"
ב־31 באוקטובר, באמצע הלחימה בצפון רצועת עזה, נעצר כלי משוריין לכמה רגעים. בתוך דקות, שגרת הקרב התפרקה באחת. פגיעת נ"ט בכלי גבתה את חייהם של 11 לוחמים - בהם סמ"ר עדי דנן, בן 20. בביתו, הרגע הזה עוד לא קיבל שם, רק תחושה שמשהו בלתי הפיך קרה. מכאן ואילך, הסיפור של עדי מסופר לא דרך השעות והדקות – אלא דרך האנשים שהשאיר מאחור. אחותו התאומה, בני משפחתו וחבריו מספרים על ילד מגונן, מנהיג טבעי, כזה שתמיד היה שם - גם ברגעים האחרונים.
1 / 4
אח, מגן, חצי שני
סמ"ר עדי דנן ז"ל ואחותו התאומה לינוי עשו הכול יחד. "מהילדות אכלנו, צחקנו, ישנו ביחד תמיד", היא מספרת. הקשר ביניהם היה כזה שלא דרש הסברים. "הוא תמיד היה האח המגונן. אם קרה לי משהו, הוא בא ומגן עליי. הדמות שבאה ומושיעה אותי בכל סיטואציה".
כשהייתה חוזרת מבית הספר בוכה, עדי היה הראשון לגשת. "מי עשה לך את זה? מה קרה? הכול בסדר?".
שקד זאוי, בן דוד וחבר קרוב מספר שהם גדלו כמו שני חצאים של אותו סיפור, "היינו עושים הכל אותו דבר חופשות משפחתיות, תחרויות קטנות של אחים, מי יותר טוב ומי יותר מוצלח. תחרותיות כזאת, כמו של שני אחים קטנים”.
ילד שקט, לב גדול
עדי נולד ב - 8 באוקטובר 2003. בבית הספר היסודי היה ילד אהוב על המורים, שקדן, שקט, לא עושה בעיות. "הפוך ממני", אומר אורי יוסף, חברו הקרוב של עדי ז"ל, "אבל תמיד היה בינינו מכנה משותף, לשחק בהפסקות, לעשות שטויות כיפיות".
עם השנים הוא השתנה, גם במראה וגם באופי, אבל נשאר אותו עדי. חברים מספרים שהיה אדם שקל להיפתח אליו. "כל דבר שהיה לי במהלך החיים הוא נתן לי מקום להרגיש בנוח, לספר לו הכול", אומר חברו אורי יוסף. עדי ידע גם להגיד את האמת כשצריך, גם לתמוך, וגם לכוון. "אם הוא מצליח אני מצליח", מתאר אורי את הגישה שלו. ניקו ניקולדזה חבר של עדי מספר ש"בזכותו יש לו בגרות, הוא תמך בי בלימודים".
כריזמה, ביטחון וחברות
החברים זוכרים רגעים קטנים שמספרים הכול. יציאה למועדון, שתי בחורות, ועדי - עם ביטחון וכריזמה פשוט ניגש, כובש, כמו שהיה עושה עם כולם. "הוא ידע לגרום לאנשים להתאהב בו בשנייה", מספר חברו אורי יוסף. "מצד אחד צחוק והומור, מצד שני רצינות ויכולת לקחת אחריות".
הדרך לגבעתי
במסיבת הגיוס קצת הפחידו אותו. "גבעתי זה לא צחוק", אמרו לו. האמת? החלום הראשוני שלו היה בכלל מג"ב - "נטו בגלל המדים", הוא צחק. "אני אהיה חתיך על המדים". אבל מאחורי ההומור היה גם חשש אמיתי, הפחד שלא להצליח.
ובכל זאת, הוא כבש יעד אחרי יעד. אחותו מספרת כי, "ביולי 2023 סיים קורס מ"כים. הוא רצה להיות מפקד, להיות כתף תומכת לחיילים שלו והתחביב שלו היה לספר אז הוא גם סיפר אותם ונגע להם בלבבות".
"הוא היה קשוח כשצריך, אבל גם חבר", מספרים חבריו.
האזעקות והחיבוק בדלת
בשבעה באוקטובר פילחו את השקט האזעקות. "שש וחצי בבוקר, נכנסנו לממ"ד", מספרת לינוי. עדי הביט בה ואמר: "יש משהו מוזר. כנראה קורה משהו גדול". המפקד התקשר, ביקש לאסוף את החיילים ועדי יצא מהבית. "הוא הביא לנו חיבוק אחרון בדלת".
לינוי אחותו מספרת שאת יום הולדתו ה־20 חגג בלחימה בכפר עזה. כמה ימים אחר כך התקשר. כשלינוי הביאה לו מתנה, הוא הבטיח: "אני אחזור". ב־26 באוקטובר התקשר שוב ודיבר עם חברו ניקו. "ראיתי שמשהו עבר עליו", הוא אמר. "אין צחוק, אין הומור". נפרדנו במשפטים פשוטים: "אני אוהב אותך". "אני אוהב אותך יותר".
גם בתוך המעגל החברתי הקרוב, עדי היה דמות של יציבות. חבריו מספרים שלא היה צריך הרבה מילים כדי להבין אותו – הנוכחות שלו הספיקה. "הוא היה מסוג האנשים שאתה מרגיש לידם בטוח", אומר חברו ניקו. "אם היה משהו הוא היה שם. ואם לא היה משהו הוא עדיין היה שם".
הקשר שלו עם בני הדודים והחברים הקרובים היה כמעט יומיומי. "היינו מדברים כל הזמן", מספר בן דודו שקד. "משתפים, מתייעצים, צוחקים". גם בתקופות עמוסות בצבא, עדי הקפיד לשמור על הקשר. הוא התקשר, שאל מה נשמע, התעניין באמת. “לא שיחות של נימוס”, מדגישים חבריו, “שיחות של אכפתיות”.
בתוך החבורה, עדי היה גם דמות מובילה. לא מתוך רעש או דומיננטיות, אלא מתוך ביטחון שקט. "הוא ידע להוביל בלי להרים קול", מספר אורי. "אנשים פשוט הקשיבו לו". כשהיה צריך לקבל החלטה הוא היה שם. כשהיה צריך לצחוק - הוא הראשון.
גם בתקופה האחרונה, מספרים החברים, הרגישו שמשהו בו התבגר. "הוא נהיה יותר רציני", אומר ניקו. "יותר ממוקד". ועדיין, בתוך כל זה, נשאר אותו עדי – זה שמוריד מתח, שמאיר רגעים, שמזכיר למה החברות הזו כל כך חזקה.
רק אחרי מותו, מבינים הקרובים עד כמה השפיע. "כל אחד מאיתנו מרגיש שחסר לו משהו אחר וזה אומר הכול".
ב -31 באוקטובר, בשעה 9:03 בבוקר, עדי ולוחמיו עצרו למנוחה בתוך נמ"ר. מטיל נ"ט שנורה ממבנה הרוס נפגע הכלי. הפגיעה במטאדור גרמה לפיצוץ, ומההדף נהרגו 11 לוחמים במקום.
לינו מגיעה הביתה והיא רואה שני מודיעים למטה, היא מתפללת "רק שזה לא אלי". היא עולה הביתה, מנשקת את אמא שלה, מספרת שבטלוויזיה היה פרסום על חיילים "ואז נשמעת דפיקה בדלת. אמא שלי מסתכלת בעינית - שלושה מודיעים. אנחנו לא יודעים מה מצבו של עדי", אמרו, "נישאר עד שנדע יותר". ניקו מספר שלינוי צלצלה אליו ואמרה לו במילים פשוטות, "ניקו, תבוא. הוא מת".
המכתב והמורשת
דביר, חברו של עדי הביא למשפחה הודעה ששלח לו עדי לפני שנכנס ללחימה. מכתב של תודה והוקרה להוריו - על הערכים, על העצמאות, על כך שמעולם לא החסירו ממנו דבר.
לדבר עליו בחיוך
החברים נושאים את הדסקית שלו, מספרים עליו בגאווה. "תמיד בזמן שצריך אותו – הוא היה שם" אומר ניקו. “וגם כשלא צריך הוא עדיין שם”. לינוי מבקשת דבר אחד, "כשאתם מדברים עליו תדברו עליו בחיוך. להאיר את השם שלו. כי זה מה שהוא היה". כך הם בוחרים לזכור את עדי: לא רק כלוחם שנפל, אלא כאח, חבר ומנהיג צעיר, כזה שהאור שלו ממשיך.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
עדי דנן