"אמא, אני מוכן למלחמה": הלוחם עידו עובדיה ז"ל לא הפסיק לשאוף הכי גבוה שאפשר
כשאומרים על מישהו שהוא "מלח הארץ", הכוונה היא בדיוק לנער כמו עידו עובדיה. סמל עידו עובדיה, לוחם בחטיבת גבעתי, נפל ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד (31.10.2023) במהלך הקרבות העזים בצפון רצועת עזה. בן 19 היה בנופלו, נער שכל חייו היו שילוב נדיר של שקט מופנם ועוצמה של עשייה, של חלומות על מהירות במסלולי הפורמולה ושל מסירות אין קץ להגנת המולדת. עידו הוא בנם הבכור של יפעת לוטה ועופר. אח גדול ליערה ולעמית.
1 / 4
"ילד של מעשים, לא של מילים"
עבור הוריו, עופר ויפעת, עידו היה התגשמות של כל התקוות. "עידו הוא הבן הבכור שלנו", מספר אביו עופר בגעגוע. "וכמו שאתם יודעים, בן בכור זו התרגשות מאוד מאוד גדולה". יפעת, אמו, נזכרת בילד מקסים ומדהים, שהקרין רוגע ושקט נפשי על כל סביבתו. למרות המופנמות הטבעית שלו, היה לו קסם אישי שאפשר לו לתקשר בקלות עם מגוון רחב של אנשים.
בנערותו, עידו היה פעיל מאוד. הוא השתתף בחוגי ג'ודו, כדורסל וטניס, אך התשוקה האמיתית שלו הייתה נהיגה. הוא עשה רישיון נהיגה ברגע שהגיל אפשר זאת, וחלם להיות נהג פורמולה 1, ענף ספורט אותו ליווה באדיקות כצופה מושבע.
אחותו, יערה, מתארת קשר אמיץ של אחים שגדלו יחד באותם מוסדות חינוך, מהיסודי ועד התיכון. "היינו מאוד קרובים. היינו רצים, מציקים אחד לשני... מתכסחים כמו אחים, אבל הוא היה בשבילי הכל". חבריו מספרים כי בהתחלה היה קשה לפענח את אופיו השקט, אך ככל שהכירו אותו הבינו שעידו הוא ילד שמרגישים אותו במעשים שלו, לא במילים.
המוטו: הצלחה דרך התמדה
עידו לא האמין בקיצורי דרך. "אצלו הנושא של ההצלחה היה המוטו", אומר עופר. "כל דבר שהוא עשה, הוא התמיד בו והוא הצליח". דוגמה מובהקת לכך הייתה בלימודיו. כתלמיד חכם ומצטיין, עידו סירב להשלים עם ההחלטה לשבץ אותו ב-4 יחידות לימוד במתמטיקה. הוא למד בנחישות לאורך כל הקיץ, עבר את בחינת המעבר וסיים את הבגרות בציון 90 ב-5 יחידות.
הנחישות הזו ליוותה אותו גם לקראת הגיוס. שנתיים לפני שהתגייס, החל עידו בהכנה פיזית ומנטלית מפרכת. הוא התאמן ארבעה-חמישה פעמים בשבוע באימונים קשים במיוחד. "הוא היה חוזר הביתה מכוסה בחול, כאילו שמו עליו שק, אבל תמיד עם חיוך על הפנים", נזכרת יערה. "הוא הרגיש שהאימונים האלה עושים לו את היום".
כשהגיע הרגע, התגייס לחטיבת גבעתי והיה גאה בכך מאוד. שאיפותיו הגבוהות לא נתנו לו לנוח; הוא לא הסתפק בתפקידו כלוחם, אלא ביקש ויצא לקורס קלעים, קורס נהיגת סוואנה, וערב המלחמה הוכשר כ"קטלן" – הלוחם האחראי על המערכת היורה מתוך הנמ"ר (נגמ"ש מרכבה).
"אמא, אני מוכן למלחמה"
ב-7 באוקטובר, עידו היה בבית ב"רגילה". האזעקות וההקפצה תפסו אותו דרוך. "זו פעם ראשונה שראיתי אותו ככה", מספרת יפעת, "מהרגע שאמרו לו לעלות על מדים, לא הספקתי להסתובב והוא כבר היה מוכן לצאת".
לפני הכניסה הקרקעית, בשיחות האחרונות עם משפחתו, שידר עידו עוצמה ושליחות. אביו ביקש ממנו לא לפחד, ועידו, בקולו הבוטח, הבטיח שיהיה חזק. לאמו אמר את המשפט שנחקק בליבה לעד: "אמא, אל תדאגי. אני מוכן למלחמה".
עידו היה בנמ"ר הראשון שנכנס לרצועת עזה. במשך חמישה ימים היה הכלי שלו בחוד החנית, מוביל את הכוחות קדימה. ב-31 באוקטובר, במהלך פעילות מבצעית כשהנמ"ר היה בעמדה קדמית וחשופה, נפגע הכלי ועידו נפל בקרב.
הבשורה המרה הגיעה לבית המשפחה ב-9 בערב. יערה נזכרת בדפיקה על הדלת: "זו לא הייתה דפיקה רגילה. את יודעת שמשהו לא טוב עומד להיכנס. ראיתי שלושה קצינים שותקים, והתחלתי לצרוח. הבנתי הכל".
מורשת של המשכיות ונתינה
מותו של עידו הכה בהלם את השכונה, בה נהרגו עוד שניים מחבריו ללימודים באותה תקופה. כיום, עידו קבור ביניהם, בברית דמים של רעים.
עבור יערה, הנצחתו של עידו הפכה למשימת חיים. היא התגייסה להיות מדריכת חי"ר בגבעתי, אותה חטיבה בה שירת אחיה. "אני מרגישה משמעותית כשאני מסמיכה לוחמים. אני מקווה שהוא גאה בי. אמרתי לו את זה בהלוויה".
חבריו של עידו, כ-30 צעירים שנותרו קשורים למשפחה, נושאים את שמו לכל מקום. בטיולים שלהם אחרי הצבא ברחבי העולם, הם מדביקים מדבקות עם שמו של עידו, מוודאים שזכרו יאיר בכל פינה.
"העולם הפסיד ילד שעוד לא ראה שום דבר, שכל הטוב שבו היה עדיין בתוכו", אומר אביו עופר בכאב, אך גם בתקווה. המשפחה מקדישה את חייה להנצחה ערכית וציונית. "האדמה הזו חשובה לנו. המסר שלנו לכולם הוא לא להתייאש, לא לפחד ולהמשיך קדימה, בדיוק כפי שעידו עשה".
יהי זכרו ברוך.
סמל
עידו עובדיה