"במקום שבו צריך אותי, שם אני אהיה": סיפורו של סגן נוה אלעזר לקס ז"ל
במילים האחרונות שאמר לחברתו שני, בעודו עושה את דרכו דרומה אל תוך התופת של ה-7 באוקטובר, תמצת סגן נוה אלעזר לקס את תמצית חייו: "אני לא יודע איפה אהיה. במקום שבו צריך אותי, שם אני אהיה". המשפט הזה, שהפך מאז למורשתו המודפסת על סטיקרים בכל רחבי הארץ, לא היה רק הבטחה רגעית של לוחם, אלא דרך חיים של צעיר בן 21 שחי כל רגע בתחושת שליחות, משמעות ואהבת אדם.
1 / 5
נוה, קצין ביחידה מובחרת של חיל המודיעין שהצטרף ללחימה כחלק מכוח של סיירת מטכ"ל, נפל בקרב הגבורה בקיבוץ בארי. הוא הותיר אחריו משפחה אוהבת וחברים שראו בו מצפן מוסרי ומוזיקלי.
הילד שביקש להיות גדול
כבר מראשיתו, נוה היה ילד שמיהר אל החיים. "הוא היה ילד מאוד זריז", היא מספרת. "בגיל חודשיים וחצי הוא כבר התהפך, בארבעה וחצי חודשים זחל, ובגיל חצי שנה כבר נעמד. הוא נולד ואמר: 'אני גדול'".
הבגרות הזו ליוותה אותו לאורך כל הדרך. אחותו, ראשית, מתארת אח מגונן ודואג שהיה הכתובת הראשונה לכל התלבטות. "הוא ידע לגרום לבן אדם שמולו להרגיש הכי בנוח שיש", היא אומרת. "הייתי מגיעה אליו בסערת רגשות, והוא תמיד ידע לתת את התשובה הפשוטה שהייתי צריכה לשמוע כדי להתאפס ולהמשיך".
בין פסנתר לניווטים: נפש של אמן ולוחם
דמותו של נוה הייתה שילוב נדיר של רצינות תהומית ושובבות מדבקת. הראל מילוא, חברו, מספר על ימי הקורונה בלוד, כשנוה התייצב ראשון לחלק חבילות לקשישים ולתלות דגלי ישראל בצמתים. "זה מאוד הניע אותו - המשמעות, לעשות דברים", מספר הראל. "הוא עשה הרבה שטויות, אבל על כולן הוא ידע להגיד למה הוא עושה אותן. לא היית תופס אותו אומר 'לא חשבתי'".
לצד הרוח ההתנדבותית, נוה היה מחובר בכל נימי נפשו לאדמה ולהיסטוריה של ארץ ישראל. הוא חלק עם אביו אהבה לטיולים, לצמחים ולמורשת קרב. האהבה הגדולה שלו הייתה המוזיקה. נוה ניגן בתזמורת העירונית של לוד על קלרינט, למד מפוחית בעצמו, ובגיל 16 התקבל ללימודי פסנתר בבית הספר "רימון". "הוא ישב וניגן כל היום, הלך למבחנים והתקבל", מספרת ראשית. אמו מוסיפה כי כשניגן, כל גופו נע עם הצלילים: "זה היה המקום לנפש שלו".
הגשר שבין העולמות
אחד ההיבטים המיוחדים בדמותו של נוה היה האופן שבו בחר לעצב את זהותו הדתית. למרות שבחר בדרך חיים של "דתל"ש" (דתי לשעבר), הוא עשה זאת מתוך כבוד עמוק ואהבה למסורת ולמשפחתו. "הלוואי על כולם בן כזה", היה אביו נוהג לומר. בכל פעם שהגיע הביתה, חיפש את הכיפה כדי לכבד את הוריו, הצטרף לתפילות ליל שבת וישב לשולחן הסעודה.
אחותו נזכרת בשבתות המשותפות שלהם: "הוא היה יושב ומנגן שירי שבת בפסנתר. הוא התרגש מהחופש שלו, אבל גם מהשירים. זה לא היה בלגלוג, הוא פשוט היה מחובר למורשת בצורה שמתאימה לו". בערב שמחת תורה האחרון, הוא אמר לחברתו "אני דתי בשמחת תורה", ורקד עם ספרי התורה ואנשי בני עקיבא בלוד. "מי שראה אותו, ראה אור מיוחד על הפנים שלו בערב הזה", מספרת אמו.
הקרב האחרון בבארי
בבוקר השבעה באוקטובר, עם הישמע האזעקות הראשונות, נוה הבין מיד את גודל השעה. הוא יצר קשר עם מפקדו והצטרף לכוח שעלה על רכבים לכיוון עוטף עזה. בבארי, בשל הכשרתו כחובש, שובץ בתחילה בנקודת הטיפול בפצועים, אך כשראה את המפק"ץ שלו נכנס ללחימה, סירב להישאר מאחור. הוא ביקש החלפה ונכנס פנימה, אל לב הקיבוץ.
בשעה 13:20, כחלק מהכוח המשמעותי הראשון שחדר לקיבוץ, הגיע נוה לשכונות המערביות - זיתים וכרם. בעודו מחפה על חבריו בנסיון לדלג בין הבתים, נפתחה לעברם אש כבדה מבית משפחת הרן. נוה נפצע קשות מארבעה כדורים. חבריו לצוות, שראו בו סמכות רפואית ומנהיגותית, לא ויתרו עליו. תחת אש ומחבלים ששרצו מסביב, הם פינו אותו בידיהם וברגליהם לרכב הפינוי, אך בנקודת הטיפול הוא נפטר מפצעיו.
מורשת של נוכחות
"נוה לא היה צריך למות כדי שאנשים יילכו בדרכו", אומרת אמו עפרה בכאב מעורב בגאווה. "הוא היה ילד מבורך בכישרונות שעשה איתם המון למען אחרים". מאז נפילתו, המשפחה מוצפת בסיפורים - חלקם על מעשי קונדס ושובבות, וחלקם על מעשי חסד שקטים, על האנשים שראה והושיט להם יד כשאיש לא הסתכל.
סגן נוה אלעזר לקס חי את חייו כגשר: בין מוזיקה ללחימה, בין קודש לחול, בין לוד לעוטף. הוא היה שם עבור אחותו בסערת רגשות, עבור קשישי לוד בבידוד, ועבור תושבי בארי ברגעים הקשים ביותר. הוא תמיד היה, כפי שהבטיח, במקום שבו היו צריכים אותו.
סגן נוה אלעזר לקס, חיל המודיעין, נפל בתאריך 7.10.2023, בן 21 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סגן
נוה אלעזר לקס
