הלב של הפלוגה והאור של הבית: סיפורו של סמ"ר חיים סבח ז"ל
סמ"ר חיים סבח, לוחם בחיל הגנת הגבולות, נפל בקרב במלכיה שעל גבול הלבנון ביום ל' בניסן תשפ"ד (8.5.2024). חיים הוא בנם של מיכל ואברהם. ואח לירדן וחן. חיים, שהיה בן 20 בנופלו, היה דמות יוצאת דופן ששילבה עדינות נפש עם נחישות קרבית, נתינה אין-קץ ושמחת חיים מדבקת. סיפורו הוא סיפור על בחירה מתמדת באחר, על רעות עמוקה ועל אדם שבכל צומת בחייו בחר בדרך הקשה והערכית ביותר.
1 / 5
הילד שהביא אור למשפחה
ראשית חייו של חיים הייתה שזורה בשמחה משפחתית גדולה. אביו, אבי סבח, נזכר בימים הראשונים שבהם חיים מילא את הבית באור חדש: "כשחיים נולד היינו בדיוק במעבר בין דירה לדירה, גרנו בחולון, ובתקופה של המעבר היינו אצל הסבתא. מאז שהוא נולד הסבתא הייתה שומרת עליו".
אחותו, חן שר, מתארת את האפקט המיידי שהיה לתינוק החדש על המשפחה כולה: "הוא הביא אור והביא שמחה בבית. הוא הביא אושר, פתאום ההורים שלי חזרו לטיטולים ולכל העניינים של תינוק".
כבר כנער צעיר, חיים גילה צד מטפל ובוגר שהיה נדיר לבני גילו. אהבתו לילדים לא הייתה רק תחביב, אלא חלק מזהותו. אביו מספר בגאווה: "בחור בן 16 וחצי לוקח ילדים, שומר עליהם, בייביסיטר. והוא ממש אהב את זה, הוא היה מחכה לזה".
הקשר המיוחד בין חיים למורה שלו
במהלך שנות לימודיו, רקם חיים קשרים עמוקים שהפכו למשפחתיים. אבי שמעון, המורה שלו, מספר על קשר שחרג מזמן מהגבולות המקובלים של מורה ותלמיד: "זכיתי שחיים יראה בי יותר ממורה, חיים ראה בי אח גדול. חיים היה מתייעץ איתי על הכל ומשתף אותי בהכל, ואחרי שהוא נהרג גיליתי שבעצם גם אני הייתי משתף אותו בהכל. וזו הרגשה כל כך מיוחדת, שמישהו שההיכרות איתו היא בתור תלמיד, אבל האחריות והקרבה היא של אח".
המורה אבי היה גם עד לצמיחתו האישית של חיים ולזוגיות המשמעותית שלו, שהחלה בשיחת טלפון נרגשת מחופשה באילת: "חיים היה באילת בחופש הגדול, אז הוא מספר לי על מישהי שהוא פגש. ואז אמרתי לו: 'חיים, אז למה אתה מתקשר אליי? מה אתה מדבר איתי? לך תדבר איתה!'. ואז בטלפון הוא התקשר: 'אבי, יש לי את מספר הטלפון שלה'. וזה הוביל לקשר של זוגיות של שלוש וחצי שנים, זאת החברות המשמעותית הראשונה שלו".
הלוחם שלא ויתר: "אני לא הולך להיות ג'ובניק"
כשעמד חיים בפני הגיוס, ניצבה בפניו בחירה מורכבת. בשל נסיבות משפחתיות, ניתנה לו האפשרות לשרת קרוב לבית. חן אחותו מסבירה: "בגלל שיש לנו אחות עם צרכים מיוחדים, אז יש לנו אפשרות לוותר על הקרבי ולהיות כל יום בבית. חיים בחר שלא לוותר על הקרבי". אביו מוסיף כי ברגע שהחליט, לא היה דרך חזרה: "כשהוא החליט - הוא לקח החלטה וזהו. בסופו של דבר אמרתי לו: 'אוקיי, לאן אתה הולך לעשות?'. הוא אמר: 'אני הולך להתגייס'".
גם בתוך המערכת הצבאית, חיים נותר נאמן לעצמו. כששובץ לתפקיד רס"פ, תפקיד לוגיסטי יותר, הוא חש שמשהו חסר. חן מספרת: " הוא רצה לחזור לתפקיד של הקרבי ולהיות עם החברים שלו כי הוא לא הרגיש מספיק סיפוק".
הנחישות שלו השפיעה אפילו על הקצינים סביבו, כפי שמעיד המורה אבי שמעון: "המפקד שלו, הקצין שאחראי, היה יחסית קצין צעיר וחדש שהגיע עכשיו. והמפקד הזה מצהיר וכל פעם, בכל טקס שהוא עולה לנאום: 'חיים שינה אותי בתור מפקד'".
הפסיכולוג של הגדוד: "יושב ומקשיב לצרות שלך"
חלומו של חיים לאחר השחרור היה ללמוד פסיכולוגיה, אך בפועל הוא עסק במקצוע הזה מדי יום בין חבריו לנשק. אביו אבי מספר: "חיים רצה ללמוד פסיכולוגיה, כשאני אומר לו: 'חיים, מה לך ולפסיכולוגיה? עזוב אותך. עד שתקבל את התואר השני, עד שתלמד את זה'. יש מישהו שהיה איתו בגדוד, קוראים לו ג'ובאני, והוא אומר: 'תשמע, אני ישבתי איתו בשמירה שלוש שעות. שלוש שעות הוא יושב איתי, אני מדבר והוא מקבל הכל'. ואני אומר, מזה אני מבין מי היה חיים".
אחותו חן מוסיפה כי היכולת הזו להכיל את האחר הייתה סימן ההיכר שלו בקרב כל החיילים: "החיילים סיפרו שהיה אפשר לדבר עם אותו בן אדם שעות על גבי שעות והוא היה יושב ומקשיב לך ולצרות שלך ולכל מה שעובר עליך, והיה מבין".
הקרב האחרון: "לשים את האחר במרכז"
ביום נפילתו, ה-8 במאי 2024, הפגין חיים את ערך הרעות בשיאו. "חיים קיבל משימה להיות במלכיה", משחזר אביו את השעות האחרונות. "בסביבות שתיים הוא שלח את החבר'ה לאכול ואמר להם: 'ברגע שמישהו מסיים, תבואו תחליפו אותי'. זה היה מיידי. הוא רץ לכיוון שלהם. פצמ"ר ראשון ירד, הוריד את הגנרטור במוצב. חיים רץ לכיוון. אומרים שהוא הלך לכיוון השני, הוא לא הלך לעמדת הגנה. אבל למעשה הוא הלך לכיוון החדר אוכל להזהיר את החברים שלו. ואז בדרך הוא קיבל את הפצמ"ר השני".
חן אחותו רואה בפעולה האחרונה הזו את תמצית אישיותו: "זה ערכים של לתת כבוד אחד לשני, זה לשים את האחר במרכז ולא אותך. גם הדרך שבה הוא נהרג - או שהוא היה נכנס למיגונית והוא היה איתנו היום, או שהוא היה הולך ומנסה להציל את החברים שלו כמו שהוא רץ לחדר אוכל".
האור שנשאר: "אהבה שהוא לא חיכה לקבל בחזרה"
חסרונו של חיים מורגש בכל פינה בבית ובבית הספר. המורה אבי שמעון מסכם את המורשת שהותיר אחריו: "מה שכן נשאר מחיים זה שמחת החיים. כי חיים היה נכנס לבית ומכניס אור לבית. עם חיוך, עם צעדי ריקוד, עם איזה בדיחה. חיים בסופו של דבר עזר לי להישאר המורה שאני והבן אדם שאני רוצה להיות עבור התלמידים שלי".
חן מבקשת לשמר את המהות העמוקה ביותר של אחיה: "הדבר שאני הכי רוצה לשמר בנוכחות של חיים בחיי זה את הטוב לב שלו. זה את הטוב לב שלו, זה את האהבה שהוא הפיץ לאחר. זאת אהבה שהוא לא חיכה לקבל בחזרה".
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
חיים סבח