הקסם השקט של אלישיב: סיפורו של סמ"ר אלישיב איתן וידר ז"ל
בתוך רעמי המלחמה וההמולה של סיירת גולני, היה צליל אחד שהצליח להשקיט את הכל: צליל של חליל. זה היה סמ"ר אלישיב איתן וידר ז"ל, הלוחם שבין פשיטה למארב בתוך רצועת עזה ובתוך לבנון, היה מוציא חליל ומנגן שירי ארץ ישראל. לא כדי לבלוט, לא כדי להרשים, אלא פשוט כי זה מי שהוא היה - איש של עומק, של אמת ושל שקט פנימי נדיר.
1 / 4
סמ"ר אלישיב איתן וידר נפל בקרב בדרום לבנון בתאריך 16.10.2024, בן 22 בנופלו. הוא השאיר אחריו משפחה אוהבת, חברים מעריצים, ומורשת של אדם שהצליח להיות לוחם עז מבלי לאבד לרגע את עדינות הנפש.
אח שכולם אהבו והתגאו בו
אלישיב גדל בבית שוקק חיים, חמישי מתוך עשרה אחים. אביו, מוטי, מספר על ילד שהיה עמוד התווך השקט של הבית. "אח שכולם אוהבים, כולם גאים בו", הוא משחזר בחיוך מהול בעצב. זיכרון אחד מימי ילדותו נחקק אצל הוריו כמשל על אישיותו כולה. באחד הערבים, כשהיה רק בן חמש, ניגש להוריו ואמר בפשטות: "אבא, אמא, אני עייף, אני הולך לישון, לילה טוב". ההורים, שציפו לשמוע את הרעשים הרגילים של ילד שמשחק בחדרו, הופתעו מהשקט. כשניגשו לבדוק מה איתו, מצאו אותו ישן שנת ישרים. "ילד נוח, לא בולט בשום דבר, לא כוכב, אבל טוב מאוד במה שהוא עושה והכל בשקט", אומר מוטי. השקט הזה ליווה אותו לכל מקום.
העולם שבתוך הפנקס
מי שהכיר את אלישיב ידע שמתחת לפני השטח רוחש עולם ומלואו. הרב עקיבא קשתיאל, ראש הישיבה בה למד, מגדיר זאת כ"קסם שקט". אלישיב לא היה הטיפוס שמדבר על רגשותיו בקול רם, הוא העדיף את הדף והעט. "הוא היה קם מוקדם לפני כולם, יושב מול הזריחה וכותב", מספר הרב.
גם בצבא, כשהעייפות הכריעה את כולם, אלישיב מצא את הכוחות ליצור. החיילים בצוות מספרים שמאוחר בלילה, כשהיו נרדמים בשקי השינה, האור הקטן של הפנס של אלישיב עדיין דלק. הוא היה כותב לעצמו, מתעד את המחשבות והתובנות שלו, בורא לעצמו מרחב של שפיות בתוך הכאוס. לאחר נפילתו, גילתה המשפחה אוצרות של ממש - שירים, סיפורים ותמונות טבע מרהיבות שצילם, שחשפו את העומק והיצירתיות שהצניע בחייו.
אפס שיפוטיות, מקסימום הקשבה
החברים מתארים את אלישיב כ"מגנט" חברתי מסוג אחר. הוא לא היה המנהיג הקולני, אלא זה שכולם רוצים לשבת לידו בשמירה. בעז וינברג, חברו, מתאר תחושה של רוגע מיידי במחיצתו: "אתה מדבר איתו ויש אפס שיפוטיות, אפס ביקורתיות. הוא נותן לך הרגשה שאתה המרכז בסיטואציה".
אביו מספר שאלישיב תמיד נמשך ליצור קשרים עם אלו שהיו פחות בולטים חברתית בכיתה. הקשרים האלו היו עבורו טבעיים לחלוטין, ועבור אותם חברים - הם היו עולם ומלואו. חברו א' מוסיף: "תמיד הוא היה מביא איזה מבט אחר, איזה ראייה חכמה שלא חשבתי עליה. הייתי ממש מחכה לשיחות איתו. הוא היה מבין אותך ותמיד היה לו משהו חכם להגיד".
הלוחם שהתנדב ראשון
כשפרצה המלחמה, אלישיב כבר היה עמוק בתוך המסלול בסיירת גולני. הוא הוקפץ מהבית בשמחת תורה יחד עם אחיו. למרות שהיה לוחם מצטיין, הוא סלד מכל מה שהריח מ"פוזה". "לא היה בו איזה פוזה של לוחם קרבי", אומר אביו, "אבל הוא היה לוחם שכל החברים שלו אמרו שהיה מהבולט בכל דבר".
הענווה שלו הייתה כמעט בלתי נתפסת. בצוות ידעו שאם יש מטלה קשה או לא נעימה, אלישיב כבר ייקח אותה על עצמו לפני שמישהו יספיק להתווכח. כשחבריו דחקו בו לצאת לקצונה, הוא סירב בטענה ש"יש אנשים שיכולים להיות קצינים יותר טובים ממני". עבורו, השליחות הייתה להיות עם הצוות, להילחם כתף אל כתף, מבלי לבקש דרגות או כבוד.
צוותו של אלישיב היה הצוות הראשון שחצה את הגדר בכניסה הקרקעית ללבנון. באותו בוקר גורלי, נכנס הצוות למבנה ונתקל בארבעה מחבלים מטווח קצר. אלישיב, שהיה בחפ"ק המ"פ יחד עם אופק בכר ז"ל, נפל בקרב המהיר והקשוח הזה. "זה היה מאפס למאה, ברמה הכי מהירה שראיתי בחיים שלי", משחזר חברו.
המורשת: להיות מדויק
הכאב בבית משפחת וידר נוכח בכל רגע, אך הם בוחרים להמשיך בדרכו של אלישיב - להרבות שמחה ולחפש את העיקר. הנצחתו הפכה למפעל חיים, "משרה מלאה" כדברי אביו. הם מוציאים לאור את כתביו, את שיריו ואת צילומיו, מגלים בכל יום רובד נוסף בנשמה הגדולה שהייתה איתם רק 22 שנה.
הרב קשתיאל מסכם את דמותו במשפט אחד שמהדהד אצל כל מי שהכיר אותו: "הוא הוריש לנו אמירה כל כך מוגמרת ומדויקת על החיים - שיש הרבה מה לקחת". כשאנחנו חושבים על אלישיב, אנחנו לא חושבים רק על לוחם שנפל, אלא על אדם שלימד אותנו שאפשר להיות חזק מבלי להרים את הקול, ולהיות גיבור, בשקט גמור.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
אלישיב איתן וידר
