סמ"ר אורי כרמי נפל בקרב בנחל עוז: "פחדתי שלא אספיק להגיד לך שלום"
סמ"ר אורי כרמי, לוחם חיל הרגלים בן 20 נפל בשבת שמחת תורה לאחר שלחם יחד עם חבריו בשער הבסיס בנחל עוז עד שאזלה התחמושת. בני משפחתו מתארים ילד שמח ומגנטי, שעבורו המשפחה הייתה מעל הכול - ובוחרים גם לאחר נפילתו להמשיך בדרך של חיים ואור. "הוא נפל בשבת, על שמחת תורה, על קידוש השם", מספרת אימו. "אני גאה בו", אומר אביו.
1 / 5
"אורי היה קודם כל ילד חייכן. ילד שמח. מאז ומתמיד הוא היה כזה", מספרת אמו ליאת. "ילד שהוא מגנט. אני קראתי לו פרוז'קטור". לדבריה, אורי היה נכנס למקום והאור נכנס איתו. "ילד שנכנס ללב, החיוך שלו, האנרגיה שלו - תמיד הוא היה ממגנט את החברים סביבו. אין אחד שהיה נשאר בחוץ. הוא היה הדבק של החבורה".
אורי היה ילד חרוץ, חכם ושנון. שובב כמו כל הילדים, אבל עם משהו נוסף. "היה בו אור", אומרת האם. "הוא היה מסתכל עליך ומפיץ אור". לדבריה, גם כשעשתה מאמץ לכעוס עליו, זה לא באמת הצליח. "כל הורה כועס, אין מה לעשות. אבל הוא היה ילד שנכנס ללב כשרואים אותו. "החיוך שלו היה ממיס אותי", מספר אביו אביו.
"תמיד ידענו שנהיה שם אחד בשביל השנייה"
אורי נולד ב־22 בדצמבר 2002, בנם של ליאת ודרור כרמי, אח ללידור ואלה. בתוך הבית שררה דינמיקה משפחתית קרובה, רועשת לעיתים, אך מאוחדת. "היו הרבה ריבים וויכוחים", מספרת האחות לידור, "אבל איכשהו תמיד ידענו שנהיה שם אחד בשביל השנייה כשנצטרך". גם מול ההורים, היא מתארת, הייתה ברית אחים ברורה. "היינו מתאחדים, אנחנו אחים ואף אחד לא יכעס עלינו".
עבור אורי, המשפחה הייתה מעל הכול. "אין יותר ממשפחה", אומרת האם. הקשר עם האחיות היה מרכזי בחייו, ובעיקר עם אלה, הצעירה ממנו ב־15 שנה. "א' היא הסוכרייה", היה אומר, וכך גם התייחס אליה. הוא שמר עליה, שיחק איתה, בנה איתה פאזלים, ודאג שתמיד תהיה שמחה. "הוא היה האח הכי טוב בעולם", אומרת האחות הקטנה. "תמיד היה מדגדג אותי, מצחיק אותי. הייתי כל כך שמחה".
הגיוס לגולני
אביו מספר כי "בשלב מסוים דיבר אורי גם על כיוונים אחרים. הוא התחיל לדבר על להיות ספר, עבד במספרה, אהב אסתטיקה, בגדים ומותגים. יפיוף - כלפי חוץ וגם בלב", אומר אביו.
"אמרתי לו: מה שתחליט לעשות, אנחנו איתך. אבל צבא מן הסתם עושים". אורי לא היסס. "ברור, אמא", אמר לה. "צבא כן. אני אמצא את הדרך שלי".
הדרך הזו אמנם לא התחילה בגולני. השיבוץ הראשוני לא היה הבחירה שלו, והוא לא רצה בו. ואז, מספרת האם, "פתאום הוא נהיה רציני". אורי סיים את מסע הכומתה בגאון בצומת גולני, כשבני המשפחה מלווים אותו בקילומטרים האחרונים. "ראית לוחם", היא מתארת. "מחזיק את הרובה ביד, עם עוצמה. כאילו אומר עשיתי את זה".
בהמשך שובץ לגדוד 13, פלוגה ב’, "זאבי הדממה". חבריו סיפרו כי במהלך המסע היו לוחמים שאמרו שאם לא אורי - הם לא היו עוברים אותו. הוא היה זה שמרים, שסוחב, שנותן תחושה שאפשר להמשיך עוד קצת.
ערב חג סוכות היה המפגש האחרון. לידור יוצאת מבית ההורים, ואורי רץ אחריה עם מגבת. "פחדתי שלא אספיק להגיד לך שלום", אמר, וחיבק אותה חזק. חיבוק חריג, כזה שנשאר. "זה היה המפגש האחרון שלי ושל אורי", היא אומרת.
מתעוררים לאזעקות
בשביעי בבוקר התעוררנו לאזעקה. ניסינו להתקשר אליו והוא לא ענה. "זה לא הדליק אצלי נורה אדומה - חשבתי שהוא פשוט עסוק. כמה דקות אחר כך הוא שלח הודעה: "לא לדאוג, הכל ווב". מיד אחר כך תיקן: טוב", מספרת אימו, אביו מוסיף, "כבר אז הבנו שמשהו כאן לא רגיל. לידור, הבת שלי, נכנסה פתאום והראתה לי סרטון של טנדר בשדרות".
"מהר מאוד לקחתי על עצמי תפקיד אחד ברור. להבין מה קורה עם אחי", מספרת לידור, "כל הודעה על חשד לחייל חטוף - פתחתי. כל סרטון - צפיתי בו. בכל פעם זיהיתי שזה לא הוא. ירדתי לאמא ואמרתי לה - אם יגידו שיש חייל חטוף, תדעי שזה לא אורי".
אבל הוא לא עונה. "כתבתי בקבוצות, ביקשתי לדעת אם מישהו יודע מה קורה בבסיס נחל עוז. מהרגע הזה התחילו להגיע המון הודעות. חלק מהן קשות מאוד. היו גם הודעות שכתבו בהן שפלוגה ב' נמחקה. אמא ניסתה שוב ושוב להשיג אותו והוא לא ענה".
"בינתיים קבוצות ההורים התחילו לגעוש", מספרת האם. "זה היה החלק הכי קשה. לשמוע אימהות משוועות לשמוע משהו מהילד שלהן".
"כל ערב הלכנו לישון בלי לדעת ממה נתעורר בבוקר - מהשעון המעורר או מהצרחה של אמא", מספרת לידור האחות.
בדיעבד התברר להם שכבר באותו יום, אחרי שעתיים, ידעו שאורי נפל יחד עם עוד לוחמי גולני, ובסך הכול עשרות נופלים בנחל עוז. "לנו הודיעו רק אחרי שלושה וחצי ימים".
ביום שלישי, לקראת ערב, אימו מספרת כי עמדה מול המראה ודיברה אליו. "קראנו לו פישקי, זה היה שם החיבה שלו. אמרתי לו: פישקי, הבטחת לאמא שתחזור ביום רביעי". לדבריה, "בלילה, באחת וחצי, דפקו בדלת. הוא באמת חזר ביום רביעי. אבל לא כמו שציפיתי שהוא יחזור".
מהתחקירים שנמסרו למשפחה עלה כי אורי, יחד עם סמל המחלקה דור לזימי ואדיר בוגלה, רצו לעבר שער הגזרה ונלחמו משעה 6:36 ועד 7:25. שלושתם נלחמו עד שאזלה התחמושת, ונפלו בגבורה.
"כל כך סמכתי עליו", אומרת לידור. "ידעתי שהוא אמיץ, אבל לא ידעתי עד כמה". לצד הכאב, היא מדברת גם על גאווה עמוקה. "זה כל כך עצוב לי שנפל לי אח ואני גאה בו".
אורי נפל בשבת, בשמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, בן 20 בנופלו. בבית, המשפחה בחרה שלא להפוך את הזיכרון לאנדרטה. "כל הבית זה אורי", אומרת האחות. "לא הנצחה, חיים. כמו שהוא היה בחייו - חי, בועט ונושם".
שנה לאחר נפילתו נולדה אורייה. המשאלה הכי גדולה של אורי הייתה להיות דוד. המילה הראשונה שאמרה הייתה "אורי". "היא הגיעה בדיוק כשכל כך היינו זקוקים לשמחה", מספרת האחות לידור. "אני מרגישה שהיא יודעת לאיזו מטרה היא הגיעה, כמה היינו זקוקים לשמחה".
"מה שנשאר מאורי? הכול", היא מסכמת. "לא זיכרון קפוא, אלא נוכחות חיה". כך הוא היה בחייו - וכך גם בנפילתו.
סמ"ר אורי כרמי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ראשון לציון.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
אורי כרמי