סמלת המבצעים הגיבורה שרצה בפיג'מה וכפכפים לחמ"ל תחת אש
זו היתה השבת האחרונה של סמ"ר שיראל חיים פור בבסיס נחל עוז. שיראל, סמלת מבצעים מהחטיבה הצפונית, יצאה לדווח לכוחות צה"ל על החדירה לבסיס האהוב עליה כל כך. היא הייתה רק בת 20 כשקיבלה החלטה לצאת מהמיגונית, ולרוץ אל החמ"ל תחת אש, כדי שתוכל לבצע את תפקידה, תוך גבורה בלתי נתפסת.
1 / 2
החיילים שהיו איתה סיפרו שעד הרגע האחרון עזרה להם להסתתר, והשתתפה בהגנה על הבסיס בקרב יריות, תחת מתקפת הפתע של מחבלי חמאס. לאחר 21 יום בהם הייתה תלויה משפחתה בין השמים לארץ, ולא ידעו מה עלה בגורלה של שיראל, מצא המכון המשפטי את שרידיה בחמ"ל שנשרף על ידי המחבלים.
שיראל, שכונתה בפי משפחתה "המלכה של הבית", הייתה אחותם הקטנה של ברק, נתנאל וליאור ובתם היחידה של אלי וצמרת. שיראל הייתה אישיות ייחודית, מלאת שמחת חיים, שאהבה לטוס ולטייל בעולם, ללמוד שפות חדשות, לבלות ופשוט ליהנות מהחיים. היא תכננה לטוס ולטייל בעולם לאחר השחרור שלה. היא הייתה אחות וחברה מסורה, שתמיד דאגה לכל מי שאהבה, מכל הלב ומתוך מחויבות ואכפתיות עמוקה.
אחיה מספרים על ילדה עם נתינה בלתי פוסקת, שנהנתה להראות לקרובים אליה עד כמה הם חשובים לה, ועשתה בשבילם הכל. "שיראל כאחות הייתה אחות מדהימה, אוהבת מאוד. לא אוהבת במילים, אוהבת במעשים", מספר ברק חיים פור, אחיה. "היא תעשה הכל בשבילי ובשביל אחים שלי, בשביל ההורים שלי, בשביל חברות שלה. באמת הכל. לקנות, להזמין לנו דברים שאנחנו צריכים, לבדוק על דברים אפילו ברמת ה... יש לי משהו על הפנים שיצא לי, והיא קצת חובבת קוסמטיקה, היא תברר ותבדוק ותזמין בלי שביקשתי.
האחווה והמסירות של שיראל לכל מי שהכירה הובילו אותה בכל דרך בה הלכה. "ערכים כמו מצוינות, כמו רעות, אלו דברים שתמיד, תמיד הובילו אותה", מסביר אחיה ברק. "כל דבר שהיא עשתה, היא עשתה אותו עד הסוף".
ברק מספר ששיראל ז"ל הייתה תלמידה מצטיינת לכל אורך שנות לימודיה, בכל מה שעשתה ובכל מה שבחרה לעשות. "בבית הספר ביסודי הייתה מצטיינת, בחטיבה היא סיימה כמצטיינת, בתיכון היא מצטיינת עם הצטיינות יתרה והצטיינות חברתית. בצבא היא קיבלה 4 תעודות הצטיינות שונות וקיבלה הצטיינות מהמח"ט". בתחילה סירבה לקבל את אות ההצטיינות, מפני שהיתה צנועה וענווה.
שיראל הביעה את אהבתה לסביבתה במעשים, מסביר אחיה ליאור חיים פור. "היא הייתה שם פשוט לכל דבר", הוא מדגיש. "היא לא הייתה באה ואומרת לך עכשיו כמה אני אוהבת אותך וכמה התגעגעתי. אתה היית יודע כי היית בא הביתה והיא היתה דואגת לך לכל דבר אפשרי. היית רוצה משהו, הייתה רצה לעשות לך אותו. לא משנה מה, הייתי בעבודה והיה חסר לי בגדים, הייתה רצה לקנות לי. הייתי צריך שתקפיץ אותי לאנשהו, כי נתקעתי ככה או ככה, היא הייתה באה ועושה את זה. וזה בכל דבר, בן אדם בא וישב איתו, לא תישב איתו חמש דקות, תסביר לו בזריז ונגמר כי אין לי זמן. היא תשב איתו גם שעות אם צריך על כל דבר ותעבור על זה 200 פעם".
נועה מלכה, חברתה הקרובה, מספרת שהיא היתה החברה שכל אחד היה רוצה שתהיה לו, מישהי שאפשר לסמוך עליה בכל מצב, לא משנה מה. "חברה אמיתית", מדגישה נועה. "שמעתי גם הרבה אנשים שאמרו עליה שהיא תמיד הייתה שם בשבילם. תמיד הקשיבה והבינה. היא שימשה להרבה מאוד אנשים כתף תומכת. בנוסף, היא הייתה מאוד עקשנית במה שהיא רוצה, היא לא תוותר. כל מה שהיא רצתה באמת, היתה משיגה. ואם היא לא הייתה משיגה, היא תעשה הכל כדי להשיג את זה".
"'נחל עוז' זה הבית"
הבחירה של שיראל בתפקידה כסמבצ"ית בנחל עוז היתה קלה, מסביר אחיה. היה לה חשוב שהשירות שלה יהיה משמעותי, היא רצתה לתרום למדינה כמה שיותר. למרות הסיכון שבשירות בגבול, לא היתה לה התלבטות ולו הקלה ביותר. "היא קיבלה את השיבוץ לסמב"צית, הבינה שזה תפקיד שיש לו שליחות גדולה, שזה תפקיד משפיע מאד, עם הרבה חשיבות, וברגע שראתה שזה העניין, היא אמרה 'מעולה, אני הולכת על זה", מספר אחיה ברק. "מיד לאחר שסיימה את ההכשרה, היא עברה למוצב נחל עוז".
נחל עוז לא היה סתם מקום בשבילה, אלא בית של ממש. אחיה ליאור מצטט את הסיסמא שלהם, שהודגשה בה המחויבות העצומה שלהם לתפקיד ולשמירה על גבולות ישראל, ליד רצועת עזה. "היא הייתה אומרת, 'נחל עוז זה הבית'", הוא נזכר בחיוך. "זה היה שם מוטו שהוביל אותם. 'נחל עוז' זה הבית, זה היה רשום להם על הקיר בכניסה לחמ"ל. היא באמת הרגישה ככה. היא אהבה לחזור לבסיס, היא אהבה להיות שם. היא חייתה את התפקיד שלה בצורה מסורה, לא ראיתי דבר כזה".
"היא אהבה את התפקיד שלה בטירוף", מסביר ברק. "הייתה מקצועית מאוד בתפקיד שלה, הייתה ממש מקור ידע לכולם בתפקיד. בחמ"ל היא הרגישה שליחות גדולה מאוד. עשתה שירות משמעותי מאוד ועשתה אותה בצורה הכי טובה כפי שאופייני לה".
"ילדה בת 20 החליטה שהיא צריכה להילחם"
בשבת הארורה של השביעי באוקטובר, שיראל סיימה אמנם את המשמרת שלה, אך החליטה בכל זאת להישאר בכל זאת בחמ"ל עד שלוש לפנות בוקר, כדי לעזור לחיילים. לאחר חדירת המחבלים לבסיס, התנהל קרב ממושך, של כמעט 50 דקות, על דלת החמ"ל, מול המחבלים שניסו לפרוץ אותה. לאחר שהמחבלים לא הצליחו לפרוץ, המחבלים הכניסו חומר בערה לתוכו ושרפו את החמ"ל על כל הנמצאים בו.
ברק מסביר ששיראל הייתה רגע לפני השחרור. "זו הייתה השבת האחרונה לשירות שלה. הייתה אמורה לצאת לחופשת שחרור שלושה ימים אחרי זה. ביחד עם החברות שלה כמו כל עם ישראל, קמו לאזעקות ולרעש של יציאות של טילים. הן קמו, רצו למיגוניות, ומהר מאוד הן הבינו שיש שם משהו אחר".
תוך כדי המלחמה על החמ"ל, אחיה ניסו להבין מול מה מתמודדת שיראל. בינתיים, בראשון לציון, הם יושבים במקלט ומנסים לקבל ממנה אות חיים. "אני שולח לה הודעה בבוקר, הודעה הכי פשוטה בעולם בבוקר, של 'שיראל, תגידי לי מה איתך?'. היא עונה לי באיזו שעה שש וחצי בבוקר של 'הכל בסדר'", נזכר אחיה ליאור.
"ואז אני שולח לה עוד הודעה, שאני רואה עוד סרטונים. היא רושמת לי אחרי זה בשעה שבע, 'אין לי קליטה', ואז בשעה שמונה וחצי עוד הודעה עם לב. אני רק כותב לה, 'שיראל אני מתחנן אליך, בכל דקה שיש לך תרשמי לי הודעה'".
הדאגה של ליאור התגברה כשהחלו להופיע סרטונים של המחבלים ברשת הטלגרם. "פתאום אנחנו במקלט כולם, ואני מקבל סרטונים שזה עולה שלב", הוא מספר. "אנחנו מבינים כבר שזה יותר גדול ממה שחושבים. ולאט לאט אתה מקבל סרטונים שאתה מזהה את המוצב נחל עוז. ואתה מבין שרגע משהו פה… נוראי".
ברק מספר ששיראל לא החמיצה ולו רגע אחד, ולא חיכתה. במקום להשאר במיגונית, במקום הבטוח, היא רצה מיד לחמ"ל כדי לסייע לכוחות להגיע לכל מי שצריך אותם, ולהגן על הבסיס שלה. מסירות הנפש שלה בלתי נתפסת: בעת שהבסיס מוצף במחבלים, היא לא ויתרה ויצאה לבצע את המשימה שלה.
"כשהיא הבינה שיש פה משהו גדול והבינה שצריך אותה, היא החליטה לצאת מהמיגונית, והחליטה לרוץ ביחד עם הגש"ש שהיה לה, לרוץ לחמ"ל ולעשות את העבודה שלה", מספר ברק. "זה מה שהיא עשתה בפיג'מה וכפכפים אחרי שהיא לא ישנה כל הלילה. ילדה בת 20 החליטה שהיא צריכה להילחם את המלחמה שלה ואת הקרב שלה ורצה לחמ"ל ועזרה לכל הבנות לנהל את האירוע. להוציא דיווחים לכוחות, איפה יש מחבלים, לאן מגיעים, אם זה למסיבה, לישובים, לכל מקום, איפה שרלוונטי לשלוח את הכוח".
בינתיים, במקלט בראשון לציון, ליאור לא הפסיק לשלוח לה הודעות, לנסות להבין מה מצבה והאם היא בסדר. הדאגה היתה בשיאה, כי הוא הבין שמדובר במקרה חריג שלא צפו או התכוננו אליו. "ההודעות שלי זה פשוט תחנונים שתענה לי, ורק שתענה", נזכר ליאור. "'תעני מה קורה, ואני יודע שיש אצלך בלאגן'. פתאום היא עונה לי אחרי חצי שעה ורושמת לי את הדבר הכי קטן בעולם: 'אין לי קליטה אבל הכל בסדר ותדאגו לעצמכם'".
באותו זמן בו היא רשמה שהכל בסדר, מסביר ברק, היא כבר ידעה כמה חמור המצב. אבל היא לא הרשתה לעצמה לרחם על עצמה או לעורר דאגה, אלא הייתה ממוקדת כל כולה במשימה שלפניה. "באותו זמן, גם לפי כל התחקירים, אנחנו יודעים שבזמן הזה שהיא רשמה את הדברים האלו, היא ידעה טוב מאוד שפה שום דבר לא בסדר", מבהיר ברק. "היא ידעה טוב מאוד שיש מחבלים בתוך הבסיס, והם ידעו שהמצב לא טוב. אבל מבחינתה זה לא היה עוזר לה להלחיץ אותנו, או חלילה שהיא יודעת מה הולך בכל הגזרה. שאני, אחים שלי, אבא שלי, מישהו בטעות ייסע לאזור וחלילה יקרה לו משהו".
החברה נועה מדגישה ששיראל לא נתנה לאף אחד לדאוג, ולא רצתה שיחששו לשלומה למרות שהמצב היה גרוע מאד. "היא לא נתנה לנו לרגע אפילו לחשוב שמשהו לא טוב קורה", היא מסבירה. "אני הייתי בטוחה שהכל טוב, שהיא חוזרת מזה והיא בטוחה ולא קורה לה כלום".
שיראל הבינה שמשפחתה דואגת ותוך כדי שהיא במשימה להצלת חיי אדם, שלחה להם הודעות כדי שלא ידאגו לה. "היא דאגה לנו יותר ממה שהיא דאגה לעצמה שם, כשהיא בתוך התופת", אומר ליאור. "ילדה בת 20, שהיא בתוך בלגאן שסביבה מחבלים, היא יודעת כבר שהכל כנראה הולך להיגמר. שולחת הודעות לי, שולחת הודעות לאמא שלי שהכל בסדר. ההודעה האחרונה שאני קיבלתי ממנה זה היה בשעה עשר וחצי. פשוט לב ו'אין לי קליטה'. ומשם זה נגמר. מאז לא היה יותר מענה ממנה".
ברק והמשפחה פתחו חמ"ל מאולתר בנסיון נואש לנסות להבין מה קרה לשיראל. "במשך 21 יום היא הייתה נעדרת", נזכר ברק. "אנחנו פתחנו סוג של חמ"ל ביתי בשביל לנסות להבין מה קרה. מדברים עם אנשים שהיו איתה, שיצאו, שברחו, משפחות, אנשים ששירתו איתה בעבר. ניסינו לדלות כל פיסת מידע, מתקשרים לכל בית חולים אפשרי בארץ כדי להבין אם יכול להיות שאיכשהו הגיעה לשם. אחרי 21 יום קיבלנו את הבשורה הנוראית הזו".
ליאור מסביר עד כמה המשפחה שלה גאה בה ובאומץ יוצא הדופן שלה. "היא השאירה חוסר ענק. חוסר ענק. אני גאה במי שהיא. אני גאה במי שהיא ובמה שהיא עשתה".
"המשפחה כולה השתנתה"
מאז מותה של שיראל, המשפחה אינה אותו הדבר. "המשפחה כולה השתנתה, ולא רק בהרכב הפיזי", מסביר ברק. "בהווי שלנו, ברגשות שלנו, הכל שונה לגמרי. מנסים להיות פשוט ביחד כל המשפחה, מנסים להיות חזקים. מנסים לדבר עליה כמה שיותר ולהנציח אותה כי מגיע לה, היא לא פה בשביל לספר את הסיפור שלה. ויש לה סיפור מדהים, ולא רק של אותו יום. סיפור חיים מדהים, של 20 שנים מלאות בכל כך הרבה טוב שהיא עשתה, בכל כך הרבה חוויות שהיא חוותה. וכן, גם אותו יום, גם הסיפור הזה, הוא חלק מסיפור החיים שלה. מגיע לה שישמעו את הדבר הזה. נזכיר אותה תמיד, כי היא איתנו תמיד לנצח".
בלוויה ספד לשיראל גם סבא שלה, בשפה הפרסית. ההספד פורסם בעולם כולו, והמשפחה קיבלה תנחומים גם מהעם האיראני. אומן פרסי מוכר יצר קשר עם המשפחה וביקש לפרסם את תמונתה על פסל שהוצג במוזיאון הסובלנות.
סמ"ר
שיראל חיים פור