סמ"ר בר רוזנשטיין נפל כשהציל אזרחים ב-7 באוקטובר: "אי אפשר לרפא את הגעגוע"
סמ"ר בר רוזנשטיין, לוחם בחטיבת גולני, נפל בקרב הגבורה בשביעי באוקטובר 2023. בר, שהיה בן 20 בנופלו. הוא בנם הבכור של פני ויוסי. נולד בראשון לציון, אח לרותם ושקד. כל מי שהכיר אותו מעיד על כך שהיה שילוב נדיר של אינטליגנציה יוצאת דופן, ביישנות כובשת ודבקות מוחלטת בערכי הרעות והנתינה. סיפור חייו ונפילתו הוא מסע של ילד שהפך ללוחם שהקריב את חייו למען מדינת ישראל ואזרחיה.
1 / 6
מהבכי של ההתחלה ועד לקסם הכובש
תחילת דרכו של בר לא רמזה על השלווה והביטחון שאפיינו אותו בהמשך חייו. אמו, פני, נזכרת בראשית הדרך: "בר נולד כשהייתי רק בת 24 ועשה לי חיים לא פשוטים כתינוק. הוא היה תינוק מאוד מאוד בכיין". אביו, יוסי, מוסיף בחיוך כואב: "מה זה בכיין? אף אחד לא יכול היה להרגיע אותו. ממש אבל בקטע שהוא היה מאבד את הנשימה". אך כפי שהיה אופייני לבר בכל צומת בחייו, השינוי הגיע בטבעיות ובנחת: "תוך כמה חודשים הבכי של בר נרגע, והוא התחיל לכבוש את כולם בקסם שלו ובחיוך שלו, והיה לו מין חיבוק חם".
בתקופת ההתבגרות הפך בר לילד מופנם יותר, שמצא את עולמו בין מסכי המחשב והטכנולוגיה. פני מתארת את דמותו באותן שנים כדיוקן של נער דעתן ושקט: "היה יותר ילד של מחשבים. אוזניות על האוזניים, שני מסכים, ותנו לי שקט". נועה, שהפכה בהמשך לבת זוגו, זוכרת אותו כך עוד מילדותם: "אני זוכרת בעיקר מבר בילדות שהוא היה מאוד ביישן, מופנם. לא מדבר הרבה, בעיקר כאילו עם הבנים".
קיבל 100 בלי ללמוד למבחנים
היכולות הלימודיות של בר היו יוצאות דופן והיוו מקור לגאווה וגם לשעשוע בקרב הסובבים אותו. "הוא היה חכם בטירוף, אנחנו ידענו את זה מהתחלה", מספר אביו יוסי. "הוא היה הולך לבית ספר ותמיד אומר ש'משעמם לי. באמת היה לו משעמם כי מה שעבר בבית ספר זה כאילו בא לו הכל גם קל". אמו מוסיפה כי הוא היה מהילדים שפשוט לא נזקקו למאמץ המקובל כדי להצליח: "הוא היה מהילדים האלה שמספיקים את הכל בכיתה, שאף פעם אין שיעורים. לא צריך כמובן ללמוד למבחנים והכל תמיד יהיה על 100".
חברו, אדם זפרני, נזכר בחוויות המשותפות מכיתת ה"מופת", שם בלט בר בשילוב שבין חכמה לבין הרצון לחיות את החיים שמעבר לספרים: "מהר מאוד קלטנו אחד את השני שאנחנו העוף המוזר או המיוחדים של הכיתה. ואנחנו כן חנונים אבל יש לנו גם את ה'אחרי'. אסף מתאר את הלמידה המשותפת, שהפכה למסורת של דחיינות מוצלחת: "אחרי 20 דקות 'טוב יאללה בוא נעשה איזה משחק אחד', מפסיקים, אחרי זה ממשיכים. ויום לפני זה יום שנותנים שלוש-ארבע שעות ומתפללים כאילו. בדרך כלל היה הולך טוב".
"הכי דואג, הכי מכיל, הכי שם בשבילך"
בתוך הבית, בר היה הרבה מעבר לאח גדול; הוא היה עוגן. למרות שבתחילה חשש ששקד הקטן "יתפוס לו את המקום", עם השנים הם הפכו לשלישייה בלתי נפרדת יחד עם רותם. "עם הזמן שהוא באמת התבגר אז הוא היה המנטור שלהם. כל בעיה הוא היה פותר להם", מספר יוסי. בר חלק עם אחותו רותם חוויות אתגריות והיה זה שנסך ביטחון באחיו הקטן שקד. פני נזכרת בטיול משפחתי לפריז, בו שקד הקטן הסכים לעלות לרכבת הרים מפחידה רק בתנאי אחד: "רק אם הוא יושב ליד בר. וזה רק כאילו דוגמה כל כך קטנה שמתארת קצת את הקשר שלהם. היה בו משהו בבר שגם כל החברים שלו מעידים תמיד, שכאילו 'בר היה' אז הכל בסדר'".
נועה, בת זוגו, מתארת קשר עמוק שבו בר היה הסלע היציב: "הכי דואג, הכי מכיל, הכי שם בשבילך. באמת כל הדברים הטובים שיש בבן זוג והיית רוצה שיהיה - זה היה בר. הוא היה איש הסודות שלי, הוא היה הבן אדם הכי קרוב אליי". חברו מוסיף על הייחודיות שלו: "אתה מתייעץ איתו בכל התחומים, הוא שם תמיד בשבילך. לי אין עוד חבר כזה. לא כל אחד יכול היה להיות חבר שלו כי הוא היה בוחר אותם".
השירות והאחריות: "אני אדפוק מישהו אחר? אין סיכוי"
בר שירת בחטיבת גולני, והיה ידוע באחריות המוחלטת שלו כלפי חבריו לנשק והמשימות שהוטלו עליו. יוסי נזכר בכאב בשיחתם האחרונה במהלך חופשת סוכות, שיחה שמעידה על אופיו המסור: "אני זוכר שאני אומר לו 'תישאר כבר עד שבת ותחזור בראשון'. ובר ענה: 'שמע אבא, אם אני אשאר אני אדפוק מישהו אחר, אין סיכוי, כאילו אין דבר כזה, אין דבר כזה'". ביום רביעי ההוא, בחיבוק אחרון ובחיוך, הוא יצא לבסיס בפעם האחרונה.
השביעי באוקטובר: הגבורה בדרך לכיסופים
ביום שבת השחור, בר היה במוצב ב"כוננות עם שחר". כשהחלה המתקפה, הוא וחבריו נתקלו במחבלים וספגו ירי RPG ישיר לעבר רכב ה"דוד" שלהם. לאחר שנחלצו ותפסו מחסה ליד עץ, בר קיבל החלטה ששיקפה את כל מהותו כלוחם וכאדם. "בר התעקש ללכת להציל את האזרחים בכיסופים", מספר יוסי. "בזמן שהתקדמו רגלית לעבר הקיבוץ תחת אש כבדה, באחד הדילוגים, בר נפגע מכדור ונפל".
באותן שעות גורליות, אמו פני הרגישה שמשהו נורא קרה, עוד לפני שהגיעה הבשורה הרשמית. היא הייתה בים המלח כשחדשות האימה החלו לזרום: "בסביבות 10:30 בבוקר כזה אני הרגשתי שאני חייבת אוויר מכולם. הרגשתי שמישהו מוחץ לי את הנשמה אבל באמת כאילו אין לי אוויר". בדיעבד התברר כי זו הייתה בדיוק שעת נפילתו.
הוא היה האוזן הקשבת
לאחר מותו, התברר למשפחה כמה גדול היה המקום שבר תפס בחיי חבריו וחייליו. חברו אדם מסכם בדמעות: "הוא באמת האוזן הקשבת, הוא באמת המילה הזאת של הייעוץ שצריך לצאת, והוא היה האחד בשביל הרבה. זה מיוחד. רק זכיתי מהבן אדם הזה, ממש".
נועה, בת זוגו, אוחזת במתנה האחרונה והמרגשת שנתן לה ליום הולדתה - צנצנת ובה 100 פתקים שכינה "התרופה לגעגוע". "זה לא עכשיו געגוע שאנחנו לא מתראים שבוע, באמת עכשיו געגוע כאילו אמיתי, משהו שאי אפשר לרפא", היא אומרת.
פני מסכמת בגאווה של אם שבורה אך שלמה: "הוא כל כך גיבור וכל כך ראוי. וזה שהוא התעקש להגן על אזרחים, והוא יכול היה לחזור חזרה למוצב, הוא עדיין בחר להמשיך לתוך כיסופים ולהגן על אזרחים. ולא יכול להיות שהעולם לא יידע עליו, לא יכול להיות שהעולם לא ישמע עליו, על איזה ילד הוא היה ומה הוא יכול היה לתת לעולם".
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
בר רוזנשטיין