תמיד עם החיוך הכי מושלם: סיפורו של סמ"ר רותם דושי ז"ל
רותם דושי נולד עם חיוך, שליווה אותו לאורך כל עשרים שנות חייו. ילד יפה תואר, בעל צבע עור שחום ועיניים בהירות, שהחיוך הכובש שלו היה ממיס כל קושי ומנצח כל מכשול. גם כשהמורים בבית הספר ביקשו לכעוס עליו כשהיה מותח גבולות, או כשהוריו ביקשו להציב לו גבול - חיוכו הממזרי והחם היה משכיח הכול. הוא היה ילד שובב וחיובי ב-99 אחוזים מזמנו, אח דואג ואהוב שהביא עימו תמיד אווירה קלילה, שמחה ואור גדול לכל מקום אליו צעד. "הוא תמיד היה מנסה לשמור את כולם עם חיוך", מספרים בני משפחתו. "קשה למצוא תמונות של רותם שהוא לא מחייך".
1 / 3
נשמה של נתינה ואהבת אדם
כבר מגיל 15 בחר רותם להתנדב במד"א. הוא עשה זאת בצניעות גמורה, מבלי להתרברב או להתגאות, פשוט מתוך אהבה טהורה להושטת יד ועזרה לזולת. רותם היה אדם של אנשים; חבריו, בני משפחתו והסובבים אותו עמדו תמיד במרכז עולמו. במגמת התיאטרון בה למד בתיכון, הפך במהרה למסמר הערב, כריזמטי ומלא קסם אישי.
אולם, גדולתו האמיתית התבטאה ברגישותו החברתית העמוקה. חצי שנה לאחר נפילתו, קיבלה המשפחה הודעה מרגשת מאם שסיפרה כיצד רותם הציל את בתה, שהייתה מנודה חברתית בגיל 15. במשך שבועיים וחצי הגיע רותם אל ביתה מדי יום, ישב איתה, עודד אותה והיה היחיד לו הסכימה לפתוח את הדלת, עד שהצליח להשיבה אל חבורת הבנות ולהפוך אותה שוב למקובלת ואהובה. רותם גילה גם את עולם המסיבות ואהב לחגוג את החיים, אך תמיד דאג שאף אחד סביבו לא יישאר מאחור.
מכביסט בכומתה אדומה
לקראת גיוסו, לקח רותם את ההכנה לצה"ל ברצינות רבה והתאמן בחוג כושר קרבי. שאיפתו המקורית הייתה להגיע ליחידת עוקץ, אך לאחר שעבר יום סיירות התקבל לחטיבת הצנחנים. כחובב ספורט מושבע ואוהד שרוף של מכבי תל אביב, נהג לומר בגאווה: "כומתה אדומה על הכתף אבל אדם צהוב, אני מכביסט". נוכחותו בבית בתקופת השירות הצבאי מילאה את החלל באנרגיה מתפרצת. הוא היה מגיע ברעש ובשמחה, ואי אפשר היה לפספס את כניסתו.
כעשרה חודשים לאחר שסיים את הכשרתו כלוחם, זיהה מח"ט הצנחנים את איכויותיו יוצאות הדופן וצירף אותו לחפ"ק שלו. אף שבהתחלה חשש מהמרחק מחבריו לגדוד, רותם מצא בחפ"ק את מקומו הטבעי. המח"ט סיפר למשפחה כיצד במהלך ביקור אצל משפחה שכולה, ביקש רותם להמתין ברכב, אך מפקדו אמר לו: "אתה שותף שלי, אתה לא יודע כמה טוב זה יעשה להם לראות אותך". רותם עלה, חיבק, הצטלם והודה למפקדו בהתרגשות על הזכות לעשות טוב על הלב לאחרים.
הקרב האחרון בכפר עזה
בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, שהה רותם בביתו בחופשה קצרה. בשעה 07:45 צלצל הטלפון מהצבא בדרישה להעירו בדחיפות. רותם, שבדרך כלל התקשה להתעורר, קפץ ממיטתו במהירות שיא. אביו, ירון, הסיע אותו לבסיס אליקים. בשער הבסיס נפרדו בחיבוק ונשיקה. רגע לפני שעלה לג'יפ, הסתובב רותם, ראה את אביו ממתין בחוץ, הזיז מעט את נשקו, סימן לו בידיו צורת לב ושלח נשיקה אחרונה.
בדרכו אל התופת אסף רותם שני לוחמים נוספים. הם נתקלו במחבלים בצומת שער הנגב ובאתר "החץ השחור", וחתרו קדימה ללא מורא אל עבר קיבוץ כפר עזה. חבריו למפגש הקרבי מספרים כי רותם תמיד ביקש להיות קדימה, סירב ליישר קו מאחור וחתר למגע בכל כוחו. הוא זיהה את מקורות הירי, השיב אש ופגע במחבלים. יחד עם מפקד אוגדת צפון שחבר אליהם, התקדמו לעבר שכונת הדור הצעיר. רותם לחם כתף אל כתף עם נגד החטיבה, עד שנפגע מאש האויב ונפל בקרב.
מורשת של אור וקדושת החיים
עם נפילתו של רותם, התהפך עולמה של משפחת דושי, אך מתוך השכול הכבד הם בוחרים להמשיך בדרכו החיובית. "הוא לא היה רוצה שנעצור את החיים", אומר אביו. לזכרו, נחנך אמבולנס של מד"א הנושא את שמו - עדות חיה לכך שגם במותו, כמו בחייו, רותם ממשיך להציל חיים ולעזור לבני אדם. רותם היה אדם של "אול אין" - הולך עד הסוף בכל משימה, ומותיר חיוך על פניו של כל מי שפגש בו. תמיד להסתכל על הטוב, להתעצם ממנו ולהגשים את עצמנו. זו הצוואה שהותיר אחריו.
סמ"ר רותם דושי ז"ל, חטיבת הצנחנים, נפל בתאריך 7.10.2023, בן 20 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
רותם דושי
