להגיע לגיל 100 זה הישג נדיר בימינו. על פי הערכה של האו"ם, יש בסך הכול 573,000 איש החיים כיום בעולם שחצו את הגיל המופלג, אחוז נמוך מאוד מכלל אוכלוסיית העולם. מדינות שונות נוהגות אף לברך באופן רשמי את אזרחיה בהגיעם לגיל 100. בבריטניה למשל לכל מי שחוגג יום הולדת 100, נשלחת איגרת חגיגית מהמלכה אליזבת השנייה. מי יודע, ייתכן שבעוד פחות משבע שנים היא תצטרך לשלוח איגרת זו לעצמה. ביפן נהוג להעניק לבני ה-100 גביע כסף, בישראל הם מקבלים איגרת מנשיא המדינה.
עם זאת, מדענים החוקרים את תוחלת החיים מאמינים כי בעתיד גיל 100 כבר יהיה לגמרי דבר שבשגרה, ואף יחיו בינינו אנשים בני 150. למעשה, כבר חל גידול משמעותי במספר בני ה-100 ביחס לעבר. על פי הערכות, בשנת 2000 מספר בני ה-100 בעולם עמד על 151,100 - מאז הוא צמח כמעט פי ארבעה. אבל איך בכלל נראים החיים בגיל 100? כיצד הגוף מרגיש? מהו סדר היום בגיל הזה? ואילו מחשבות מטרידות עוברות בראש שלך אחרי 100 שנים על פני האדמה? שוחחנו עם חמישה ישראלים שכאלה ושמענו מהם איך נראים החיים בגיל כה מופלג.
12 צפייה בגלריה
(צילום: אורי דוידוביץ')
כשמארק צוקרברג הקים את פייסבוק כרשת חברתית באוניברסיטת הרווארד שבה למד, ספק גדול אם דמיין שיום אחד גם בני 100 ישתעשעו בפיתוח שלו. לואיז נאון, שחגגה 100 בחודש שעבר, היא ככל הנראה אחת המשתמשות המבוגרות ביותר בפייסבוק. היא נוהגת להעלות לעמוד שלה תמונות וזוכה למחמאות מילדיה. ובכך לא מסתכם השימוש שלה במחשב, אחד התחביבים שלה הוא משחק הסוליטר של ווינדוס.
נאון נולדה בינואר 1920 בעיירת חוף בשם ספקס בתוניסיה. ב-1942 היא איבדה את בעלה הראשון שנהרג מהפצצה של הגרמנים ונשארה לבדה עם בתה הבכורה יעל. בגיל 36 עלתה עימה לארץ. "הכניסו אותי לשער העלייה (מחנה עולים בחיפה, ש.ז.ש) ולא יכולתי לישון מרוב פשפשים", היא נזכרת, "המנהל העביר אותי לאולפן בת גלים ושם הכרתי את בעלי. הוא היה קצת דון ז'ואן, כל הבנות היו סביבו. התחלנו לרקוד יחד ריקודים סלוניים וטנגו, הוא הרגיש חופשי ונישק אותי בצוואר, אני אמרתי 'מה פתאום!', אז הוא אמר, 'מה את לא הרגשת שאני אוהב אותך?'. ככה התחלנו".
כמה חודשים לאחר מכן השניים נישאו ונולד להם בן. "היו לי חיים טובים איתו. כשהוא נפטר, יצא לי כל החשק לחיות, אבל בכל זאת אני גיבורה". נאון, שעבדה כאחות בבית חולים, טיפלה בבעלה במשך 15 שנה שבמהלכן סבל מפרקינסון ומעיוורון בעין אחת. היא זוכרת איך הרופא שלו היה אומר: "את יודעת הכול. היית צריכה להיות רופאה".
היא רהוטה, עוצמתית, חייכנית ואוהבת את החיים. מלבד פייסבוק וסוליטר, היא מקפידה לבקר במועדון מדי יום ולא מוותרת על סריגה. "המוח שלי עובד מצוין, ברוך השם. אני יודעת חשבון ואוהבת מאוד לקרוא, בעיקר בצרפתית. בתי מביאה לי ספרים מהספרייה ולפעמים מתלוננת שכבר אין לה מה להביא לי, כי קראתי הכול".
מצב בריאותה מצוין לדעתה, "אני בריאה כמו שור. אף פעם לא הייתה לי שפעת או צינון ואני אפילו כבר לא מתחסנת. הקרדיולוג אמר לי שיש לי לחץ דם כמו של בת 18. הוא ביקש ממני את הסוד לחיים ארוכים, אבל הסברתי לו שאין סוד. אני חיה רגיל, אוכלת כשאני רעבה, אבל לא זוללת. אני מתעמלת, לא מזניחה את עצמי. הבעיה היחידה שלי היא ברגליים, אני צריכה את ההליכון כדי ללכת, אבל כמה אני הולכת איתו, אפילו רצה לפעמים. אני אומרת לאנשים שזה הקדילאק שלי".
גם בגילה המופלג נאון מקפידה לצום בכל אחד מששת ימי הצום היהודיים. "אמי הייתה אומרת לנו שמי שצמה בתענית אסתר, תהיה יפה כמו המלכה אסתר", היא אומרת ועוצרת לרגע לצחוק.
בלילות היא חולמת מפעם לפעם על אמה ובעלה המנוחים. "לפעמים אני גם חולמת שאני שוחה הרבה, אני אוהבת מאוד לשחות. בעלי לעומת זאת לא ידע לשחות. הייתי נכנסת למים העמוקים ומנופפת לו ביד", היא מספרת.
12 צפייה בגלריה
''אם המות יבוא, אגיד לו ברוך הבא''. לואיז נאון
''אם המות יבוא, אגיד לו ברוך הבא''. לואיז נאון
''אם המות יבוא, אגיד לו ברוך הבא''. לואיז נאון
(צילום: אורי דוידוביץ')
לו הייתה אופציה להתחיל את החיים מחדש, נאון לא הייתה נרשמת. "מה, אני אקח לי מישהו צעיר כמו הזמרת ההיא שהתחתנה בגיל מבוגר?", היא מאמצת את מוחה ומנסה להיזכר בשם, "זאת ששרה 'לה בוהם'. אדית פיאף!", היא מכריזה ומזמזמת את אחד מהשנסונים המפורסמים של הזמרת הצרפתייה. גם המוות הבלתי נמנע לא מפחיד אותה בכלל. "אם הוא יבוא אני אגיד ברוך הבא", היא מחייכת ומסיטה את מבטה מעלה, "זה הכול הוא קובע, לא אני".
12 צפייה בגלריה
(צילום: גדי קבלו)
"אני בכלל לא בן 100, לא יודע על מה את מדברת".
עם מאיר כהן שוחחנו לפני כמה חודשים. בשבוע שעבר הלך לעולמו והוא בן 100. בשיחה עימו הוא העיד שלמרות גילו הרגיש אולי בן 60-50. "לא יודע איך הגעתי לגיל הזה", אמר, "אני מרגיש טוב, בריא, מאושר, החיים שלי מלאים ומספקים, יש לי את כל מה שאני צריך ברוך השם". "השם" היה נוכח קבוע בדיבור של כהן, שקיים אורח חיים דתי. "כשאני קם בבוקר אני אומר 'ברוך השם היה לילה טוב, אני מרגיש טוב והמשפחה שלי בריאה'".
המספר 100 לא היה רק גיל עבורו. "יש לי 100 צאצאים", סיפר בגאווה והצביע על תמונה במרכז הקיר שבה מצולמים כל ילדיו, נכדיו וניניו, "זה לא נתפס".
כהן נולד בעיר ביזרט שבתוניסיה, זמן לא רב אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה. הוא חווה על בשרו את מלחמת העולם השנייה ובגיל 24 נשלח למחנה עבודה. עם סיום המלחמה הוא נישא והביא לעולם ארבעה ילדים. בשנות ה-70 עלו כולם יחד לישראל. השיחה עימו התקיימה בביתה של בתו אוולין זיקרי (68) באשדוד, שם חי עד מותו. "את חושבת שאני עוזרת לו?", שאלה אז זיקרי וענתה בעצמה, "ההיפך. הוא מעיר אותי בבוקר, מזכיר לי מה צריך לעשות ומה לקנות היום, אני לא תולה רשימות על המקרר אפילו".
גם כשהיה בן 100, הקפיד להתעורר עם שעון מעורר בשש בבוקר. את היום התחיל באכילת סנדוויץ' עם טונה ולפעמים ממש מיהר כשהיה צריך להספיק להסעה שלקחה אותו למועדון היום שבו היה חבר. אם לא היה הולך למועדון, התלווה לבתו אוולין בסידורים או סתם עזר לה בעבודתה כראש תנועת "קולך" באשדוד, פורום נשים דתיות שבו חברות 450 נשים. "כל החיים שלי הייתי רואה חשבון, אני אוהב ניירות, רשימות ומספרים. אנחנו יושבים שעות, מכניסים שמות, פרטים, מספרי טלפון, מתקשרים לתזכר על אירוע או טיול. גם אם השעה כבר 23:00, אני לא הולך לישון עד שאנחנו מסיימים", סיפר.
אף שהאריך ימים, בתו של כהן גילתה שהתפריט שלו דווקא לא היה בריא במיוחד. "הוא בקושי אוכל ירקות ופירות ומת על סטייק על האש עם מלא שומן, אבל עשיתי לו דיאטה", היא צחקה בזמן שכהן האיץ בי לאכול את הקרואסון המונח על שולחן, "חם יותר טוב, תאכלי תאכלי".
12 צפייה בגלריה
מאיר כהן
מאיר כהן
מאיר כהן
(צילום: גדי קבלו)
גם כשהגיע לגיל המופלג, הרופאים התעקשו שמצבו הבריאותי טוב. "לא מזמן הלכתי לרופאה לבדיקות דם. היא שלחה אותי הביתה בטענה שיש מקרים דחופים יותר", סיפר.
כמה שנים לפני מותו הוא נפל ושבר את רגלו, ומאז הליכה הייתה מעט קשה לו אבל הוא התנייד בכל זאת עם הליכון. חוש השמיעה נפגע מעט, מה שלא הפריע לו לשיר פיוטים בבית הכנסת ולהקשיב לרדיו. גם לקרוא ולכתוב הוא אהב. "אבא אוהב בעיקר חדשות ופוליטיקה, או מוזיקה שאני שמה לו כמו ריטה ויהורם גאון", אמרה אז בתו והנחיתה עליו את שאלת השאלות: "אבא, מה אתה חושב על נתניהו?", "אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה", הוא ענה, "לא משנה לי מה יהיה. אחדות או לא, רק שיהיה לנו ראש ממשלה, חבל על הכסף שנשפך בכל מערכת בחירות".
כשביקשתי ממאיר לספר על הדברים שבהם הוא נזכר, עיניו התמלאו דמעות. "אוי, הוא נזכר באמא", אמרה הבת, וכהן פירט: "אני נזכר בדברים לא קלים. מלחמות, נאצים, חברים שהיו וכבר אינם". זיקרי הוסיפה: "היו לו פעם הרבה חברים והם כבר לא בחיים. הם היו הולכים יחד לבית הכנסת, שרים, שותים, משתוללים ורוקדים". היא דחקה בו לשיר את אחד הפיוטים האהובים עליו. "חביבי יה חביבי. האל המלך הרחמן, ישלח משיחו הנאמן", הוא שר בקול חנוק. "לפעמים הוא היה מעיר אותי באמצע הלילה: "וואי את לא מבינה מה ראיתי עכשיו. כאילו אני בבית כנסת הישן'", סיפרה.
כהן לא התחרט על דבר בחייו ("אין לי על מה, אני נקי, לא עשיתי כלום") וגם לא רצה לחזור לצעירותו ("כל דבר קורה בזמנו כמו שהוא צריך לקרות. אני זוכר שלפני 50 שנה דאגתי מהעלייה ארצה ואיך נסתדר. היום זה כבר לא חשוב"). אתה מאושר?, שאלתי אותו לסיום, והוא ענה בהחלטיות, "מאוד. תמיד הייתי. את החיים לא צריך לחיות בעצב. יש דברים שאני מבין היום שלא הבנתי לפני 50 שנה. אני שמח שאני אדם טוב שמכבד אחרים ומאחל לכל מי שאני פוגש רק טוב. אני לא מקנא במי שצעיר ממני, יש לו דרך לעבור, אני את שלי עברתי".
12 צפייה בגלריה
(צילום: דנה קופל)
יהושע שטרק הוא דוקטור גם ברמה הפורמלית וגם בנשמתו. יש לו גינונים של דוקטור, ארשת מכובדת, נועם הליכות, חיוך עדין ונטייה להסביר כל דבר בפרטי פרטים.
שטרק נולד ב-25 באוקטובר 1919 בקובנה שבליטא. הוא למד רפואה באיטליה ובתחילת מלחמת העולם השנייה ברח עם משפחתו לרוסיה. ב-1943, עוד בטרם הסתיימה מלחמת העולם, קיבל את התואר דוקטור לרפואה.
הוא עלה לארץ ב-1972 עם אשתו ובתו, ומאז ועד היום ביתו בירושלים. "אשתי נפטרה לפני 15 שנה ובתי גרה ברחובות, אז אני לפעמים בירושלים לפעמים ברחובות. זה היתרון בגיל הזה, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, שום דבר לא כובל אותי, אני סוף סוף אדון לעצמי", הוא אומר, "אני רופא מחקר וההתמחות שלי היא בריאות המשפחה ובריאות הסביבה - מים, זיהום אוויר וכו'. עבדתי המון שנים במשרד הבריאות וגם כשיצאתי לפנסיה המשכתי לעבוד. כתבתי ספרים, פרסמתי מאמרים, עשיתי כל מה שקיוויתי לעשות".
את היום שלו הוא מתחיל בהליכה ללא הליכון. אם הוא נמצא אצל בתו הגרה ברחובות, הוא הולך כיאה לאיש מדעים במכון ויצמן. במשך היום הוא עוזר לבת, צופה בתוכניות מדעיות בטלוויזיה ומקשיב למוזיקה קלאסית. עד לפני כמה שנים עוד היה מנגן בפסנתר, "עכשיו כבר אין לי למי לנגן, אבל זה בסדר, אני לא מתגעגע לזה. יש לי עיסוקים אחרים".
"אני מרגיש כמו כל אדם אחר, לא כמו בן 100. אני עושה מה שאני יכול ואם אני לא יכול, אני פשוט לא עושה", הוא אומר, "מה אני לא יכול? אני לא ארוץ כמו בן אדם בריא, את זה אני לא אעשה. יש שינויים בגוף שאני יכול להתגבר עליהם באמצעות עבודה ותרגול יומיומי. אני לא מוותר לעצמי".
למרות הקשיחות הזו, בדבר אחד הוא כן החליט לשחרר: הדיאטה. "אני אוכל מה שאני רוצה. בבוקר גבינות וריבות, בצהריים בשר, בערב בלינצ'ס ובאמצע תה עם שוקולד. אני אמנם רופא ואם מישהו יתייעץ איתי אגיד לו לשמור, אבל מבחינתי אני אוכל הכול".
שטרק אומנם לא זוכר הכול, אבל הוא דווקא רואה זאת כיתרון. "את מה שצריך לזכור, אני זוכר. יש דברים שאני בכלל לא רוצה להיזכר בהם. במשך 80 שנה ראיתי מראות קשים: מלחמות, דברים שאני מוכן לוותר עליהם. האמת שהעולם כיום השתנה לטובה. אנשים מוחלים זה לזה יותר. בכלל אני מעדיף לא לחיות את העבר ואם אני ממש רוצה להיזכר במשהו, אני מסתכל באלבומי תמונות ישנים".
12 צפייה בגלריה
הולך ללא הליכון גם בגילו. יהושע שטרק
הולך ללא הליכון גם בגילו. יהושע שטרק
הולך ללא הליכון גם בגילו. יהושע שטרק
(צילום: דנה קופל)
"אם הייתי יכול לחיות את החיים מהתחלה, הייתי עושה הכול אותו דבר", הוא אומר ואז מסייג, "אולי הייתי מביא עוד ילד. אולי גם יכולתי להרשות לעצמי קצת לנוח, היו תקופות שנלחמתי קשה מאוד ועבדתי בשתי משרות וחצי". ממרום שנותיו ומניסיון חייו העשיר הוא מבקש להרגיע אותנו מעט. "אל תדאגו כל כך מהמצב במדינה, גם אם דברים נראים לא טוב, הכול בסוף משתפר לטובה. תאמינו לי, יש לי פרספקטיבה של 100 שנה".
12 צפייה בגלריה
(צילום: אבי מועלם)
אברהם אהרונוביץ' בן ה-101 הוא הטייפקאסט של הסבא החמוד, השכן החכם מהדירה ממול עם ההשקפות הנבונות על החיים, זה שתמיד יידע לתת לך טיפ משנה חיים.
הוא נולד ברומניה ב-13 בפברואר 1918. "הייתי תינוק במלחמת העולם הראשונה, אבל את מלחמת העולם השנייה אני זוכר", הוא מספר. אהרונוביץ' היה חיל בצבא הרומני, אבל ב-1940 רומניה חברה לנאצים – שאסרו כמובן על שילוב יהודים בצבא. "אחרי שנה של לחימה, הגיעה פקודה שכל היהודים צריכים לחזור. לקחו לנו את כל האוכל, הציוד, הסוסים והבגדים שהיו לנו. היינו בדיוק בבסרביה (חבל ארץ היסטורי במזרח אירופה, ש.ז.ש) והיינו צריכים לחצות את הנהר בחזרה לרומניה בתחתונים".
אחרי המלחמה אהרונוביץ' החל לעבוד בתור מנהל חשבונות, התחתן, הביא לעולם ילד ועלה עם משפתחו לארץ ב-1963. "קיבלנו צריף בירושלים וכמה גרושים בשביל הילד, למחרת אני קם בבוקר ומבין שאין לנו מה לאכול. הייתי אז בן 44 וניסיתי למצוא עבודה למרות שלא ידעתי מילה בעברית".
למזלו, במהלך החיפוש אחר עבודה הכיר אהרונוביץ' מעסיק שהסכים לקבל אותו על אף פערי השפה. "כשקיבלתי את המשכורת הראשונה הייתי המאושר באדם". בין 1972 ל-1982 הוא שימש כמנהל חשבונות ראשי של הסוכנות היהודית. "לפעמים זה בא לי בערב, כשאני נח, אני פתאום נזכר בכל מה שהספקתי לעשות" הוא מספר, "אני נזכר את מי פגשתי, מה עשיתי, זה גורם לי להרגיש שעשיתי משהו בחיים האלה".
"להיות בן 100 זה יפה אבל גם קשה", מספר אהרונוביץ' שמתגורר בדיור מוגן, "יש כל מיני מחלות, אין רגליים, אין אוזניים, אין שיניים. לפעמים אני צריך לוותר על ארוחת הצהריים כי הרגליים מסרבות ללכת לאכול. אני מכיר את עצמי בתור אדם שהצליח לעשות דבר או שניים בחיים. הקמתי משפחה, ילדים, נכדים ונינים, אני יודע שהם גאים שסבא שלהם עוד בחיים, אבל אני זוכר את עצמי אחרת.
12 צפייה בגלריה
''להיות בן 100 זה יפה וגם קשה''. אברהם אהרונוביץ'
''להיות בן 100 זה יפה וגם קשה''. אברהם אהרונוביץ'
''להיות בן 100 זה יפה וגם קשה''. אברהם אהרונוביץ'
(צילום: אבי מועלם)
"המוח עובד 100 אחוז כי התעסקתי במספרים הרבה מאוד שנים, אולי חוץ מזה שאני שוכח דברים לפעמים. אני הולך למקרר לקחת משהו, מגיע לשם ולא זוכר למה באתי. אבל את מה שחשוב, אני זוכר. לפעמים לפני שאני נרדם, אני נזכר בלידה של הילד הראשון. איך שאני מכבה את האור בערב, אני מרכז את הדברים בחיי וחושב. לפעמים אני גם חושב לעצמי 'אברהם היית צריך לעשות את זה אחרת, טעית פה', אבל אין אדם שלא טועה".
בגיל 101 הוא מוטרד מדברים שונים מאלו שמטרידים אנשים צעירים. "אני כבר לא חושב על משכורת גדולה, על איך להחזיק את המשפחה. מה שחשוב לי היום זה לא לעשות בעיות לילדים. כל פעם שאני צריך טיפול שיניים, קוראים לבן שלי. פעם היה לי אוטו והייתי יכול לנסוע לאיפה שאני רוצה מתי שאני רוצה. היום אני יכול להגיע רק עד לחדר הזה".
הוא מתעורר מדי בוקר ב-4 וחצי, בחמש כבר עומד על הרגליים. שותה קפה עם פרוסת לחם. קורא ספר, לפעמים יחזור לישון לעוד חצי שעה. "ב-11 וחצי אני שוב על הרגליים, מכין את עצמי לקראת ההליכה לארוחת הצהריים. בדרך כלל טוחנים לי את האוכל עם בלנדר בגלל השיניים. אחרי האוכל יש לי קצת זמן להתפלל לפני שמגיע אדם שעוזר לי להתקלח. ב-19:30 אני צופה קצת בטלוויזיה והולך לישון".
גם בנו של אברהם כבר איננו צעיר, בן 75. "יום אחד הוא סיפר לי שמישהו באוטובוס נתן לו את המקום שלו ואמר לי: 'אני כבר אדם זקן'. אמרתי לו: זה זקן? ראית אותי?'", הוא מספר וצוחק, "בני אומר לי שהוא מבקש מאלוהים שייתן לו את הבריאות שלי".
הוא דמות אהובה במבנה הדיור המוגן "נווה עמית" ברחובות שבו הוא משתכן. בזמן השיחה בינינו אחד מחבריו לקומה עובר ומנופף לשלום. "כולם קוראים לי פה אברומלה או אברום. השכן מלמטה תמיד מביא לי עיתון בבוקר ושואל: 'אברומלה אתה צריך משהו? חסר לי משהו?'. אני מרגיש איך כולם אוהבים ומכבדים אותי. יש אחד בשם משה שתמיד מביא לי כיסא כדי שאשב בהמתנה לארוחת צהריים. הוא אומר לי: 'אני מחשיב אותך לכמו אבא בשבילי' – והוא בעצמו בן 80".
אני שואלת אותו אם היה רוצה לחזור לגיל 50, והוא עונה בחיוך "לא" ומספר שיש לו נכד בן 50. "מה שהיה בגיל 50 שייך לאותה תקופה. אני כל הזמן אומר לעצמי 'אברהם תהיה בשקט, תהיה מרוצה, חיית את החיים, גמרת, שב בשקט. אני לא רוצה יותר שום דבר, רק להישאר בבריאות עד הסוף. שייקח אותי בבריאות, מתי שהוא חושב, זה הדבר היחיד שאין לי שליטה עליו. אם זה לא יותר מדי לבקש, אני מבקש מריבונו של עולם ללכת לישון בערב ולא ולקום בבוקר. להודיע לילדים שגמרתי. מה יקרה אחר כך? לא רוצה לחשוב, זה לא חשוב".
12 צפייה בגלריה
(צילום: אבי מועלם)
על קיר חדרה של יהודית גרשונוביץ' תלויים שלל ציורי מכחול נועזים. "אם את רוצה לדעת מה עברתי בחיים, את יכולה להסתכל על הציורים האלה. לא למדתי ציור, ציירתי את מה שראיתי. הכול אני לבד". גרשונוביץ' בת ה-102 נולדה ב-15 במארס 1917 בצרפת. "עוד לפני שעליתי לארץ, הלכתי לרופא, הוא הסתכל על הגוף שלי ואמר לי שאני נראית צעירה מגילי ושאעבור את גיל 100", היא נזכרת.
היא חייכנית, קומוניקטיבית מאוד ודעתנית. ליד מיטתה בדיור המוגן מונחת ערמת ספרים עבי כרס. "אני קוראת עיתונים וספרים כמעט בלי משקפיים. בני הביא לי זכוכית מגדלת כדי להקל עליי. הספרים חשובים לי מאוד. העיסוקים האלה נותנים לי עוד כוח להמשיך ולחיות", היא אומרת.
"רק כשאני צריכה ללכת, אני מרגישה את הגיל שלי, הגוף כבר מתעייף מהחיים ואני מבינה את זה", היא מספרת, "אני קוראת עיתונים ושומעת שמכניסים חומרים לא טובים לאוכל, שמים אנטיביוטיקה ואחר כך מתפלאים שאנחנו לא בריאים. למזלי, הבן שלי מביא לי שקדים ולחם שחור, אז אני אוכלת את מה שאני אוהבת.
"המוח לפעמים עושה לי צרות", היא ממשיכה לספר, "אם אני מרגישה שאני חוצה את הגבול, שאני מתרגשת מדי, אני עוזבת הכול, שוכבת ונחה".
12 צפייה בגלריה
תמונתה של יהודית בת ה-100
תמונתה של יהודית בת ה-100
תמונתה של יהודית בת ה-100
(צילום: אבי מועלם)
לגרשונוביץ' היו שלושה ילדים, אבל רק אחד נותר בחיים. "אחד הילדים שלי נפטר לפני שנתיים. הוא כבר היה מבוגר והיה לו קשה מאוד, הוא נפל ומת. גם אני נפלתי, כמה פעמים, אבל קמתי. מזל שנשאר לי עוד כוח. שלושה דברים צריכים כדי להישאר בחיים: כוח, מוח ולב. אני מרגישה שיש לי עוד לב קצת, אני אוהבת לצחוק, לצייר, אוהבת את החיים", היא אומרת ומתגלגלת מצחוק, "חסר לי הקשר עם בני אדם, אני מרגישה שאנשים נזהרים ממני כי אני בת 102. לפעמים אני מרגישה אפילו שמקנאים בי שיש לי עוד כוח, לצייר, לכתוב, להסתובב".
את האיחול הקלאסי של ימי ההולדת "עד 120 שנה", גרשונוביץ' לא מאחלת לעצמה. "אני רוצה לחיות לפי חוקי הטבע. אם אנשים היו באמת חיים עד גיל 120, הם היו סובלים. צריך לפנות מקום, גם ככה צפוף פה. הטבע פועל באופן נכון – ועד כמה שאנחנו חושבים שאנחנו חזקים, אנחנו חלשים לעומתו. לעצים יש שורשים שמחזיקים אותם, לנו אין. אם היו לי את החיים שרציתי עם אהבה ואמת, אז יכולתי לחיות עוד כמה שנים. אבל מבחינתי מה שהספקתי בחיים האלה, הספקתי. עכשיו אני מחכה".