"תוחלת החיים האנושית הממוצעת היא קצרה עד גיחוך, עד אימה, עד עלבון" - היש פתיחה מדכדכת יותר ומעצימה פחות לספר עזרה עצמית? תמהני. אכן, "4,000 שבועות - איך לחיות את החיים במקום לנהל את הזמן", מאת אוליבר ברקמן, הוא ספר עזרה עצמית משונה למדי. הוא אומנם עוסק בדרכים לנצל את הזמן הקצר שיש לנו על פני האדמה בצורה מיטבית - אבל הוא לא מפסיק להזכיר שאין לנו סיכוי, שכל ניסיון לנהל את הזמן נועד לכישלון חרוץ ושבסוף (הלא-כל כך רחוק) כולם מתים, לרוב בלי להספיק אפילו פסיק ממה שרצינו, שגם מה שהספקנו כמעט תמיד לא יהיה טוב מספיק בשבילנו ושבכל מקרה, כל מה שאנחנו עושים בחיינו לא ממש משנה; הזמן שיש לנו לא מזיז ליקום, אפילו לא קצת. "החיים שלנו הם הבהוב מיניאטורי של כמעט־שום-דבר בתוך התוכנית הגדולה, חוד סיכה מזערי ששני מרחבי זמן בלתי נתפסים בגודלם - העבר והעתיד - משתרעים משני צדדיו".
כתבות נוספות למנויים:
יחסית לספר עזרה עצמית הוא מקפיד לשוב ולהזכיר לנו את סופיותנו, שבריריות קיומנו וחוסר הסיכוי שלנו להגשים את חלומותינו. "הודות לסופיותם החיים שלנו מלאים בהכרח בפעולות שאנחנו עושים בפעם האחרונה", הוא כותב בעמוד 124, "הפעם אחרונה שבה ארים את הבן שלי, הפעם האחרונה שבה תבקרו בבית ילדותכם או תעשו אהבה… אלא שלרוב, אין כל דרך לדעת ברגע עצמו שאנחנו עושים משהו בפעם האחרונה… למעשה, במובן מסוים, כל רגע בחיים הוא 'פעם אחרונה'".
6 צפייה בגלריה
''לחשוב שאם לא אעמוד בתוכנית שלי הכול הרוס - זו דרך מחשבה הרסנית"
(איור: Shutterstock)
ועדיין, "4,000 שבועות" (משך החיים האנושי הממוצע. נסו לחשב כמה נשאר לכם ותיכנסו לדיכאון קצר מועד וחסר תכלית) הוא ספר עזרה עצמית מרומם נפש, מלא שמחת חיים ובעיקר כיף לקריאה. הספר, שהיה לרב-מכר עולמי, יוצא לאור בעברית בהוצאת תכלת ובתרגום השוטף ומלא החיים של גיא הרלינג ומנסה לשכנע אותנו שבסך הכול הכול בסדר, וגם אם לא - לא נורא, זה לא באמת משנה; מותר לדחות, לא חייבים למהר, היעילות היא מלכודת, אין מה להילחץ, לא חייבים להיות זמינים 24/7 ואין טעם "לנקות שולחן" - כי הוא בכל מקרה יתמלא מחדש. עדיף לטייל בפארק מלענות לעוד מייל, לעבוד קצת עדיף על לעבוד הרבה ואפשר להפוך לדחיינים מצטיינים אם רק נפטרים מהחרדה. ברקמן קורא לזה "תרפיית השּוּליּוּת הקוסמית": אם רק נסתכל על המצב קצת יותר מרחוק, הוא כותב, נראה איך החרדות מצטמצמות והופכות לא רלוונטיות. זה ספר עזרה עצמית פילוסופי למדי, שמציע סקירה מרעננת של ההתמודדות האנושית הכושלת עם הזמן, אבל יחד עם כל זה, "4,000 שבועות" מצליח להיות גם ספר מעשי מאוד, עם לא מעט טיפים שאפשר לאמץ בשתי ידיים. חלקם אפילו עוזרים, ניסיתי בעצמי. במהלך הקריאה חשבתי שוב ושוב, בוא'נה, האיש הזה כותב עליי! מי השטינקר שסיפר לו על כל הדברים שאני עושה כדי לא לעשות את הדברים שאני צריך לעשות?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה ספר העזרה העצמית הראשון שאני מכיר שנכתב לחיים בעולם של פוסט-קורונה - עולם שבו כאוס וחוסר שליטה תפסו את מקומם בראש הפירמידה, עולם שהמחר בו מעורפל קצת יותר משהיה לפני עשור ושסביבות ותנאי העבודה מתעצבות בו מחדש. אוליבר ברקמן, 48, היה במשך שנים רבות עיתונאי ב"הגרדיאן" הבריטי, שם כתב טורים על ניהול זמן. זהו ספרו השלישי, הראשון שמופיע בשפת הקודש.
שמחתי מאוד לגלות שברקמן, המתגורר בכפר בקארדיף שבצפון אנגליה, נאמן למשנתו שלו ויודע לקחת את הזמן. הוא לא האיש שהכי קל לתפוס וחייבים להעריך את זה, גם אם לוקח לו כמה ימים לענות למייל. אחרי כל זה, לא מפתיע שבשיחות הזום שלנו מתגלה אדם חייכן ורגוע למדי. "לא תמיד הייתי ככה", הוא אומר, "לקח לי זמן להגיע לזה".
אתה מסכים עם התחושה שלי שמדובר בספר עזרה עצמית המיועד לאנשים בעולם של פוסט-קורונה?
"חלק גדול מזה היה, האמת, מזל גדול מבחינת תזמון. זו לא הייתה התוכנית שלי. הייתי בשלבים מתקדמים בעבודה על הספר כשהמגפה פרצה, אבל זה באמת עיצב את הספר כולו. אני אכן חושב שיש משהו שעובר כחוט השני לאורך הספר, אולי זה הרצון להתעמת עם המציאות החדשה. בכמה מהמובנים הקורונה באמת הכניסה רבים מאיתנו למחשבות על שבריריות החיים, זמניותם, הסופיות, הנוכחות של המוות - ועם זאת, את התחושה שצריך להיפטר מכמה אשליות בקשר למהו העולם, החיים וכל זה. לוותר על האמונה שהאפליקציה, הספר או ההמצאה הבאה תפתור את כל הבעיות שלנו. זה יכול להישמע פסימיסטי אולי, אבל בעיניי זה פסימיזם פרודוקטיבי.
"מה שבטוח זה שבקורונה הכול נזרק באוויר, הדברים היו פתאום ראויים לבחינה מחודשת. בשיא הקורונה גרנו בניו-יורק. הרבה דברים רעים קרו, זה בטוח, ומצד שני פתאום יצא שביליתי המון זמן בפארק עם הילד שלי, אז בן שלוש, טיילנו, שיחקנו, נחנו - זו הייתה היקשרות מחדש לקצב אחר, נשכח, שנראה שהיה חסר לנו. נזכרנו שאנחנו קשורים לקצבים האלה, הטבעיים, ולא רק לקצב של יום העבודה. בסביבה שלי, לפחות, אנשים התחילו לחשוב על השכנים שלהם, דבר שבקושי עשו קודם. זו בהחלט הייתה תזכורת לדברים הנתונים בחיים, אלה שאי-אפשר לשנות".
יש הרבה מאוד התייחסות לסופיות שלנו - עד כמה אתה חושב על זה?
"אני נשאל את השאלה הזו לא מעט… האמת שלא חשבתי שהספר הוא על מוות או משהו בסגנון. אני בטח לא מוכן למוות שלי או מפויס עם העובדה הזו יותר מכל אחד אחר, ממש לא, אבל עם זאת אני חושב שהחוויה היומיומית שלי היא של להישען לתוך המצב. אני לא חושב הרבה על הסוף, אני יותר חושב על המצב האמיתי שלי ברגע הנוכחי. הרבה מאוד חרדה ולחץ מגיעים לדעתי מהניסיון לא להרגיש את הדברים האלה".
"אני לא מבין הרבה ביהדות, למרות שאני יהודי מצד אבי, אבל הרעיון שתמיד אהבתי זה את החיבור בין הרוחניות וחיי היום-יום, איך לארגן את היום כדי לצקת בו משמעות. וכמובן, השבת: הזכרתי את זה בספר: כל כך יפה וחשוב וחכם הרעיון שאנחנו צריכים עזרה בלהפסיק לעבוד"
אכן, בין השורות בספר אפשר לקלוט טון מזרחי, בודהיסטי.
"הרבה פעמים אני מוצא שכשיש לי איזו מחשבה על משהו ואני רודף אחריה למחקר, מספר הפעמים שאני מגיע אל הבודהיזם והזן-בודהיזם גדול מאוד. יש משהו מיוחד באמונה ובפרקטיקות האלה שקלט משהו בכל הנוגע להבנת הבעיה המרכזית - כמה סבל נגרם בחיים רק מלחשוב שאנחנו יכולים לפתור את המצב שלנו.
"אבל לא רק בודהיזם; יש הרבה גישות דתיות בעולם, ורובן עוסקות בעשייה היומיומית ובמה שיכול להיחשב ל'ניהול זמן'. להרבה מהתובנות שלי יש שורשים בדתות הגדולות. למשל, התפיסה בנצרות הפרוטסטנטית שאפשר להגיע לגאולה דרך האישיות שלך והמידות שלך (לעומת הרעיון של העבודה כדרך לגאולה - ד"פ). אני מוצא את הרעיון שאתה לא צריך להוכיח את הערך האמיתי שלך דרך העבודה כרעיון מנחם ונכון, למרות שאני אדם לא דתי.
"אני לא מבין הרבה ביהדות, סלח לי, למרות שאני יהודי מצד אבי, אבל הרעיון שתמיד אהבתי זה את החיבור בין הרוחניות וחיי היום-יום, איך לארגן את היום כדי לצקת בו משמעות - אני ממש מעריך את זה. וכמובן, השבת: הזכרתי את זה בספר: כל כך יפה וחשוב וחכם הרעיון שאנחנו צריכים עזרה בלהפסיק לעבוד. הרי לא כולנו יכולים לעשות את זה בעצמנו - צריך את המבנה, משהו שיעצור אותך. אז לשאלתך, אם כבר נראה לי שהתכתי משהו כמו 12 אמונות דתיות לתוך הספר ויצאתי לי מעין גרסה חובבנית של אמונה".
למי מיועד הספר?
"אם אתה אדם רגוע שמספיק הכול ואין לו בעיית ניצול זמן, אתה לא צריך את הספר הזה".
כתבת שהיית - ואתה עדיין - פריק של ספרי עזרה עצמית. למה בעצם כתבת את הספר? מתוך רצון לעזור לאחרים, או מפוזיציה של מכור לספרי עזרה עצמית שאומר - אני יכול לעשות את זה טוב יותר?
"לא זה ולא זה, אבל קצת משניהם - אני רוצה לעזור לאחרים ואני רוצה שיידעו שאני יודע יותר טוב", הוא צוחק, "אבל מעל לשני אלה, זו פשוט הרצון שלי למצוא את העצות שהייתי צריך לשמוע. אולי ככותב תבין אותי: אנחנו לא יודעים באמת מה שאנחנו חושבים עד שאנחנו כותבים אותו".
קצות האצבעות שלנו יודעות טוב יותר, אמר לי פעם סופר אחד - הן אלה שכותבות את הספר.
"ממש. זה לא שפתרתי את הבעיות ואז התיישבתי להעלות את הפתרונות שלי על הנייר כדי לעזור לכם, בני התמותה, להבין את חוכמתי הנצחית. אם כבר זה יותר כמו לנסות להבין את הבעיה תוך כדי כתיבה".
בעידן הפוסט-קורונה, עולם העבודה מתארגן עכשיו מחדש. ונראה שהספר מתאים יותר לעולם של עבודה מהבית - שהוא שונה לגמרי מניהול זמן בעבודה במשרד. "בעבודה במשרד היום איכשהו מסודר יותר: מתחילים בשעה מסוימת, באמצע הפסקת צהריים ובסוף הולכים הביתה, יש סופי שבוע וכיוצא בזה. כשעובדים מהבית הכול נהיה יותר נוזלי ומופשט. אתה רואה אנשים מדברים על איזון בין עבודה וחיים, אבל מה שקורה בפועל זה שהעבודה משתלטת ומנצחת במאבק הזה בכל פעם מחדש".
בסוף הספר (ראו בוקסה) מופיעים עשרה טיפים. לדעתך הם טובים באותה מידה לעבודה מהבית ומהמשרד?
"האמת שכמעט לא הכנסתי את הטיפים האלה, זה הרגיש לי קצת זר לרוח בספר, אבל בסופו של דבר כולם אוהבים טכניקות וטקטיקות. למרות שאני קצת מרגיש שהעבודה שלי היא לסרב לתת טכניקות וטיפים - עשיתי את זה בכל זאת. הטיפים מתאימים לכל עבודה, אבל אולי יותר לעבודה מהבית - שם חשוב יותר לקחת אחריות על הזמן ולהציב גבולות, אחרת אתה יכול להמשיך ולהמשיך.
"אני אמביוולנטי לגבי טיפים. אם הייתי טוען שיש לי שיטה שאם תיישם אותה תזכה לחיים של משמעות - זה יחתור תחת המסר של הספר, ובכלל, מה אני כבר יודע? אני רואה את תפקיד הספר בפינוי ערפל של אשליות על הזמן ועל השימוש שלנו בזמן - לא להגיד לאנשים מה לעשות עם הזמן שלהם. זה הספר. מה שתמצא שם ומה שתחליט לעשות - זה עליך. התפקיד העיקרי שלי הוא לא ללמד, אלא להצביע על כמה מהשגיאות שאנחנו עושים".
"אם אתה בן תמותה, אתה דוחה דברים בכל מקרה, העניין הוא לא לשנות את האמת אלא לקבל אותה - ולקחת החלטות טובות יותר לגבי מה לדחות עכשיו. צריך, אולי, לנסות ולהיכשל. להגיע לסוף הניסיון לשלוט על הזמן - ואז להיפטר מהאשליה שאפשר בכלל לעשות דבר כזה"
אפשר לשאול אם אתה פועל לפי הטיפים שלך?
"המממ… כן ולא. יש דברים שאני עושה יותר: כמו לעשות שתי רשימות טו-דו - אחת ליום, שתהיה קצרה ומציאותית ושתיתן תחושת הצלחה, ואחת לתקופה ארוכת טווח יותר, שתיתן תחושת מטרה - וכאלה שאני בקושי מצליח. מה שהבנתי זה שכל העניין של ניהול הזמן - ובכלל, העניין של להיות אדם - זו עבודה מתמשכת, אתה תמיד בתהליך. לא הגעתי למצב של שלמות, רחוק מזה. אתה תמיד במבחן והמבחנים לא נעשים קלים יותר.
"פעם הייתי הרבה יותר נוקשה עם עצמי. הייתי עושה תוכניות מפורטות עם לו”ז קשיח. זה לא עזר לי בכלל, והתוצאה הייתה שהייתי בתחושה של משבר מתמשך… הרגשתי שאני חייב לעשות תוכניות, ואז התנגדתי וכעסתי על האידיוט שנותן לי פקודות, למרות שהאידיוט היה אני. לאחרונה שמתי לב שהשתחררתי. היום אני עושה תוכניות, אבל הרבה פחות נוקשות, והמטרה היא לעזור לעצמי לתאם ציפיות ולהבין את היום שלי, לא לדפוק אותו מראש. לחשוב שאם לא אעמוד בתוכנית שלי הכול הרוס - זו דרך מחשבה ברוטלית, אפילו הרסנית".
6 צפייה בגלריה
''אנחנו לא יודעים באמת מה שאנחנו חושבים עד שאנחנו כותבים אותו''. כריכת הספר
(צילום: יח"צ)
אם היית צריך לבחור את הטיפ שהכי עזר לך, את לב הספר, מה הוא היה?
"מה שישר קופץ לי זה החלק של גישת 'נפח קבוע' לפרודוקטיביות: לקבוע גבולות זמן קבועים מראש לעבודה היומית - לחשוב מראש על הזמן שיש לך ואז להחליט מה לעשות בו, במקום לקום בבוקר ולומר: אלה כל הדברים שאני חייב לעשות היום. בהצלחה עם זה, כמו שאומרים. לזמן תמיד יהיו רעיונות אחרים. אני חושב שהרעיון של לבוא מתוך המגבלות הוא ככל הנראה הליבה של הגישה שלי. אני תמיד נופל בזה, ברור, ונכשל. הכי קל, בטח בתקופות של לחץ, להיסחף ולנסות להשתלט על הכול. זה משחרר כל פעם מחדש להבין שאין סיכוי להשתלט על הכול. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה את הדבר הזה, ואחריו את הדבר הבא, ואחריו את הדבר הבא. בשבילי זה פחות לשנות את מה שאתה עושה, אלא יותר לראות בבהירות את המצב כמות שהוא. אם אתה בן תמותה, אתה דוחה דברים בכל מקרה, העניין הוא לא לשנות את האמת אלא לקבל אותה - ולקחת החלטות טובות יותר לגבי מה לדחות עכשיו.
"צריך, אולי, לנסות ולהיכשל. להגיע לסוף הניסיון לשלוט על הזמן - ואז להיפטר מהאשליה שאפשר בכלל לעשות דבר כזה".
לתחושתך, האופן שבו הספר התקבל היה שונה בין מדינה למדינה?
"קשה לי לומר, האמת. אני חושב שהמסרים בספר נחוצים יותר במדינות עם תרבות אנגלו-אמריקאיות. הייתי בישראל רק פעם אחת לארבעה ימים, אבל התחושה שלי הייתה שבהחלט יש לכם את התרבות הזו".
טוב, אם היית בישראל אני חייב לשאול: איך היה? עד כמה אתה אוהב אותנו?
"זה היה די מזמן, לביקור חטוף במסגרת עבודה. אהבתי את תל-אביב, את בית-לחם, הוקסמתי מירושלים העתיקה - זה היה מרתק. התחושה של לנסוע אחורה בזמן, לא אשכח את זה. העיר העתיקה הייתה כמו חלום. אבל אני לא רוצה, ולצערי גם לא יכול, לומר שום דבר מעניין על החברה הישראלית".
ברקמן אומנם כבר ציין שהוא לא אוהב טיפים, אבל אני נאלץ להתעקש בנקודה הזו. "אני קרוע בין טיפים קונקרטיים - מה לעשות מתי - לבין טיפים עקרוניים יותר, שקשורים לשינוי פרספקטיבה", הוא אומר, "הדבר שעושה שינוי אמיתי הוא לשנות את הצורה שבה אתה רואה את הדברים".
איך נאבקים בשודדות הזמן הגדולות, הרשתות החברתיות?
"יש לי טיפ חשוב אחד: לשנות את תצוגת הטלפון לשחור-לבן - האפקט יוצא דופן, תאמין לי. פתאום הכול נראה הרבה פחות מושך. בנוסף, הסרתי את הרשתות מהטלפון והגבלתי את הגישה בזמן דרך המחשב. כל הקסם של הרשתות הוא בדפדוף הלא-פוסק. אבל כשאתה מתרחק מהרשתות, מהר מאוד הן מאבדות את הקסם שלהן ואתה שואל מה ראית בהן מלכתחילה".
דבר איתי על דחיינות - זו המחלה שלי.
"טיפ אחד פשוט שאני אוהב נגד דחיינות - במקום לעשות רשימה ארוכה של מטלות, דבר שיכול להיות קצת מייאש, כתוב משימה אחת שאתה צריך לעשות, עשה אותה, סמן וי, כתוב עוד אחת וכך הלאה. נשמע כמו עצה קצת מגוחכת, אבל מאוד אפקטיבית במצב של מדרון מוטיבציוני. מעבר לטיפים, גם פה כדאי לשנות את הפרספקטיבה: תחשוב שאנחנו דחיינים כי יש לנו תחושה שכל מה שנעשה ונביא לעולם לא יענה על הדרישות שיש לנו מעצמנו; אבל צריך לזכור שבעצם כל דבר שנעשה יהיה באופן כמעט בלתי נמנע פחות ממה שקיווינו שהוא יהיה. יש חוסר התאמה מתמיד בין השלמוּת של התוכניות והחלומות שלנו, לבין חוסר השלמות והפגמים שנמצאים בעבודה שביצענו במציאות. כדאי להבין את זה".
יפה. עוד!
"עוד דבר: בעוד שכולם מדברים על החשיבות של פשוט להתחיל את הפרויקט - אני רוצה לדבר דווקא על החשיבות של לעצור את מה שאתה עושה. אם אתה תקוע בפרויקט, הכי טוב לדעתי זה לעבוד לעשר דקות - ואז להכריח את עצמך לעצור, גם אם זה נראה זמן קצר באופן מגוחך. זו דרך לאמן את עצמנו, את שרירי הסבלנות שלנו. אם אתה עושה את זה לכמה ימים ועובד פחות זמן ממה שאתה חושב שאתה יכול או צריך, הפרויקט מתחיל להיות משהו שאתה נרגש לחזור אליו ולא סתם מטלה לא נעימה שאתה צריך לעבור".
שמע, זה נהדר. מה הפרויקט הבא שלך?
"המממ… אני בתחילת העבודה על ספר חדש, אבל קשה לי לדבר עליו".
נסה, מה אכפת לך.
"כותרת העבודה נכון לעכשיו היא 'פרודוקטיביות לאנשים לא מושלמים - הפער בין תוכניות למעשים'. אני חושב על הרבה על הסוגיה של המעבר מלדעת מה אתה צריך לעשות - ללעשות את זה ממש. איך לדלג על הפער הזה. זו נשמעת שאלה פשוטה, אבל כשאתה נכנס לזה אתה מגלה שיש המון, אבל המון, חשיבה בפילוסופיה על מהי בכלל פעולה. קריירות שלמות הוקדשו לשאלה הזו. כרגע הראש שלי מתפוצץ רק מלחשוב על זה. זו שאלה טובה, לא? לא בטוח שיש לה תשובה. העיקרון המארגן של הספר הוא הרעיון שאנחנו חושבים על פעולה כמשהו שצריך להכין את עצמנו לקראתו, להתמלא מוטיבציה וכדומה - והכול מתוך תפיסה עמוקה שברירת המחדל שלנו היא לא לעשות כלום, רק לשכב על הספה ולראות סדרות.
"והאמת שאני לא מסכים עם זה בכלל. בגדול, הדרך לחשוב היא שהפעולה היא ברירת המחדל שלנו - ואנחנו אלה שמפריעים לעצמנו לפעול בצורה משמעותית בעולם. זה שינוי פרספקטיבה חשוב".
פורסם לראשונה: 07:22, 17.03.23
