מאז שלמדתי לאכול לבד (ולמען הפרוטוקול, מדובר כבר באי אלו עשורים), אני אוכלת מהר. אני לוקחת ביסים גדולים בקצב מהיר, הלעיסות שלי מעטות וחפוזות, ובזמן שאחרים מספיקים לרוקן שליש מהצלחת, אצלי היא כבר מחוסלת. סגנון האכילה שלי נע בין לוויתן שואב דגיגים לרומבה שיצא מכלל שליטה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לאן שלא אפנה עם הפה השואב שלי, אני נתקלת בעצות לרסן אותו. כותבים באינטרנט מכריזים כי אכילה איטית מבטיחה רזון; חובבי אוכל מוצהרים מקוננים כי אין "דבר גרוע יותר" מלצפות באורח הבולס ארוחה מושקעת שהוכנה בקפידה, ויש אפילו שירי ילדים שמזהירים מפני הסכנות של אכילה מהירה מדי. המשפחה והחברים שלי (שרובם כבר למדו מזמן להימנע מ"לחלוק" איתי מנה במסעדות) מעירים לי על המהירות. "יותר לאט", התעצבנה עליי אחת הדודות בארוחה לא מזמן. "את לא יודעת שלא בריא לאכול מהר?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אני כן יודעת, או לפחות כך שמעתי. במהלך עשרות שנים, שלל מחקרים מצא שאנשים שאוכלים מהר יותר, נוטים לצרוך יותר קלוריות ולעלות יותר במשקל; הם גם בעלי סיכוי גבוה יותר לסבול מלחץ דם ומסוכרת. "הנתונים ברורים מאוד", אומרת קתלין מלנסון מאוניברסיטת רוד איילנד. הממצאים עומדים בעינם גם כאשר החוקרים בודקים אותם על פני אזורים גאוגרפיים, מגדר או גיל. הממצאים אפילו גרמו לחוקרים לבחון התערבויות להאטת אכילה, ולפנות לעיצוב מכשירים (כמו מזלגות רוטטים או טכנולוגיה לבישה) בתקווה שהם יגרמו לסועדים להאט את הקצב.
אבל עושה רושם שהמנטרה הנפוצה של "לאכול לאט" אינה כה נחרצת או אוניברסלית כפי שנדמה. זללנים מהירים כמוני לא בהכרח נידונו לסבול ממטבוליזם מטריד, ורבים מאיתנו מצליחים לשרוד את בליסת הארוחות שלנו בבטחה ובשמחה. רוב המחקרים הבודקים מהירות אכילה מסתמכים על תצפיות אוכלוסייה שנלקחו בנקודות זמן מסוימות, ולא על ניסויים קליניים ארוכים, העוקבים אחר נבדקים לאחר שחולקו לקבוצות של אוכלים איטיים ומהירים. מחקרי תצפיות על אוכלוסייה יכולים להסיק על קשרים בין קצב אכילה לבין היבטים מסוימים של בריאות, אבל לא על סיבה ותוצאה. ולא כולם מסכימים על ההשערה שאכילה איטית מגבירה את השובע או מובילה אנשים לאכול פחות. אפילו בקרב מומחים "אין קונצנזוס לגבי היתרונות של אכילה איטית", אומרת טאני גרסידואס-פימברס, חוקרת תזונה באוניברסיטת רובירה אי וירג'ילי שבספרד, המתמקדת בנושא של קצב אכילה.
הרעיון שאכילה מהירה מדי עלולה להחמיר סיכונים בריאותיים מסוימים נשמע בהחלט הגיוני. המפתח, אמרו לי מומחים, הוא בפער הפוטנציאלי בין הקצב שבו אנו צורכים את המזון שלנו לבין הקצב שבו אנו מעכלים ומעבדים אותו. המוח שלנו מאותת לנו שאנו שבעים רק לאחר שהוא מקבל סדרה של איתותים ממערכת העיכול: הלעיסה בחלל הפה, הבליעה במורד הגרון, התנפחות הקיבה, המעבר למעי הדק. אם מציפים את מערכת העיכול בכמות גדולה של מזון בבת אחת, האותות הללו לא יצליחו לעמוד בקצב והתוצאה תהיה שנטרוף יותר מזון ממה שהמעיים צריכים. אכילה מהירה עלולה גם להציף את הדם בסוכר, ולהעלות את הסיכון לפיתוח עמידות לאינסולין – מצב הידוע כמקדים לסוכרת, אומר מיצ'יו שימאבוקורו, חוקר מטבוליזם באוניברסיטת פוקושימה לרפואה ביפן.
הכוכבית הגדולה כאן היא שרבים מהרעיונות הללו עדיין תיאורטיים, אומרת ג'נין היגינס, אנדוקרינולוגית ילדים בקמפוס הרפואי אנשוץ של אוניברסיטת קולורדו, החוקרת גם היא את הנושא של קצב אכילה. מחקר המעיד רק על קשר בין אכילה מהירה לצריכה גבוהה יותר של מזון, לא יכול להוכיח מה גרם למה, בהנחה שבכלל יש קשר סיבתי. ייתכן גורם שלישי, כמו מתח, מצב רפואי סמוי ואפילו הרכב התפריט, שהוא הגורם הסיבתי למהירות ולכמות האכילה. "למדע הרציני פשוט אין תשובות", אומרת סוזן רוברטס, חוקרת תזונה באוניברסיטת טאפטס.
3 צפייה בגלריה
מחקר המעיד רק על קשר בין אכילה מהירה לצריכה גבוהה יותר של מזון, לא יכול להוכיח מה גרם למה
(צילום: shutterstock)
למדענים אין אפילו הגדרות אוניברסליות לְמה היא אכילה "איטית" או "מהירה", או כיצד למדוד זאת. לצורך מחקרי השתמשו לאורך השנים בזמן הארוחה הכולל, במהירות הלעיסה ובעוד מדדים, אך לכולם יש חסרונות. ישנם מחקרים שזיהו את פרק הזמן של 20 דקות לארוחה כעושה את ההבדל, וטוענים שזה משך הזמן שנדרש לגוף כדי לפתח הרגשת שובע. אבל מתיו הייז, מדען מוח של תחום התזונה מאוניברסיטת פנסילבניה, מותח ביקורת על האמירה כפשטנית מדי: אותות שובע מתחילים לטפטף למוח כמעט מייד בתחילת האכילה, ואילו סף השובע משתנה בין אנשים ובין נסיבות. גם מחקרים שמבקשים מהמשתתפים לדרג את מהירות האכילה שלהם בעצמם אינם חפים מבעיות: אנשים נוטים להשוות את עצמם לחברים ומשפחה, ואלה אינם ייצוג מספיק כללי של האוכלוסייה. קצב האכילה גם יכול להשתנות במהלך החיים או אפילו באותו יום, תלוי ברעב, בלחץ, באילוצי זמן, בקצב האכילה של האנשים שבחברתם אנחנו אוכלים, ואפילו בקצב של המוזיקה שנשמעת ברקע.
מבחינה אבולוציונית, כל בני האדם אוכלים מהר להחריד. אנחנו אוכלים "בממדים גדולים משמעותית" מקרובינו הפרימטים, ומבלים באכילה קצת יותר משעה אחת ביום לעומת כמעט 12 השעות שלהם, אומר אדם ון-קסטרן, אקולוג של תזונה מאוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה. הזמן הקצר הוא בעיקר הודות לאופן שבו אנו מטפלים במזון שלנו: בישול, שימוש בכלים כמו סכינים, ולאחרונה גם עיבוד כימי – ריככו עבורנו את חומרי הגלם של הטבע, ובמילותיו של ון־קסטרן, שחררו אותנו מ"כלא הלעיסה". התזונה המערבית המודרנית לקחה את הדפוס הזה לקצה. היא עתירה במזונות מעובדים במיוחד, שהם כל כך רכים ועמוסים בסוכר ובשומן שאפשר לגמוע אותם כמעט ללא לעיסה כלל – מאפיין שיכול להיות אחד הגורמים המעודדים אכילה מהירה ומחלות מטבוליות כרוניות.
ייתכן שהתרומה העיקרית של אכילה נינוחה היא עצם העידוד לאכול בתשומת לב רבה יותר: "רבים מאיתנו נוהגים לאכול בתוך כדי הסחות דעת, ולכן אנחנו מפספסים את איתותי הרעב והשובע שלנו"
יש נסיבות רבות שבהן האטת קצב האכילה מניבה הטבות, בעיקר בכל הקשור להקטנת הסיכון לחנק ולעודפי גזים. רוברטס מסבירה שאכילה איטית עשויה גם למתן קפיצות סוכר בדם אצל אנשים שהתזונה שלהם עתירה במזונות מעובדים המחליקים דרך מערכת העיכול, אם כי המהלך הבריא המתבקש הוא לאכול פחות מהמזונות האלה מלכתחילה. ישנם גם כמה מחקרים שהתמקדו באנשים עם BMI גבוה, כולל מחקר של מלנסון, שהראו שאכילה איטית יותר יכולה לסייע לירידה במשקל, אבל, היא מסייגת, התוצאות הללו לא בהכרח תקפות לכולם.
אולם ייתכן שהתרומה העיקרית של אכילה נינוחה אינה מגיעה מקצב הלעיסה או מגודל הנגיסה, כמו מעצם העידוד לאכול בתשומת לב רבה יותר. "רבים מאיתנו נוהגים לאכול בתוך כדי הסחות דעת", אומרת פאטימה קודי סטנפורד, רופאה להשמנת יתר בבית החולים הכללי מסצ'וסטס, "ולכן אנחנו מפספסים את איתותי הרעב והשובע שלנו". במדינות כמו ארצות הברית, אנשים צריכים להתמודד גם עם הלחץ "לסיים מהר-מהר עם ארוחת הצוהריים", אומר הרמן פונצר, אנתרופולוג מאוניברסיטת דיוק. עכשיו הוסיפו לכך את המזון המהיר שאנו כה אוהבים, ואולי אין מה להתפלא שאנשים זוללים אך לא מגיעים לשובע.
אין כוונה לעשות כאן דמוניזציה לאכילה איטית; בסופו של דבר, אכילה איטית היא עניין בריא למדי. עם זאת, זה לא אומר שהצו "לאכול לאט" צריך להיות גורף. רוברטס סבורה שבמקרה של אנשים שממילא נוהגים לאכול מזון עתיר סיבים, שהגוף מעבד כבר כך באיטיות, אין ללעיסה איטית הרבה מה להוסיף, וגם הייז אומר כי השבחים לאכילה איטית הם במקרה הטוב "חצי אמת", שקל לנפנף בה.
אני בהחלט מרגישה נבוכה מכך שאני האדם הראשון בשולחן לסיים את האוכל, ובהפרש ניכר, ואני לא נהנית מהמבטים ומההערות על "התיאבון שלי". נכון שאכלנים איטיים במיוחד יספגו גם הם הערות על שהם גורמים לכולם לחכות להם, אבל לפחות נחסכות מהם הנזיפות שהם הורסים את בריאותם. כששאלתי מומחים אם אכילה איטית מדי עלולה אפילו להזיק, כמה מהם אמרו לי שזה מעולם לא עלה על דעתם - ושהתשובה היא שכנראה לא.
ובכל זאת, ברוב המקרים אני שמחה להיות יוסיין בולט של הלעיסה. המאכלים החמים שלי נשארים חמים, והמאכלים הקרים שלי נשארים קרים. לאורך השנים ניסיתי מדי פעם לאמץ אכילה איטית, בתוך שימוש בכמה מהטריקים הרגילים: סכו"ם קטן יותר, ביסים קטנטנים, אוכל פחות רך. בשלב מסוים אפילו ניסיתי לספור את הלעיסות שלי. ואחרי כל אלה ההבדל הגדול ביותר שזכור לי לא היה יותר מלאוּת או שובע, פשוט שנאתי את התחושה של האוכל בצורתו הדייסתית שוהה זמן רב מדי בפה שלי.
אולי אם הייתי מתעקשת להתמיד באכילה האיטית הייתי חוסכת קצת גזים, השתנקויות או משקל - אבל נראה לי שהייתי מאבדת גם מההנאה. באכילה מהירה יש משהו מהכיף הפשוט, כזה שמזכיר נהיגה מהירה במכונית ספורט אדומה בכביש ריק. אם אנחנו מבלים רק שעה ביום (או פחות במקרה שלי) באכילה, אני מעדיפה להתענג מכל ביס, בולס וחסר נימוס ככל שיהיה.
